זה לא משנה איפה, השאלה איך

מאת: מירב לוי דיאמנט ● צילום: דובר צה"ל ● 19/11/2021 18:42 ● ערב ערב 3043
ביום חמישי האחרון בין צוהרי קורס קצינים בבה''ד 1, שסיימו את מסלול הקצונה הלא פשוט, עמד גאה במדי א', עם כומתת חיל ההנדסה על הכתף סגן עמית מגידיש ● שכשהגיע לבקו''ם סירב להתפנות כי לא רצה להגיע לחיל ההנדסה ושלאחר שהודח בפעם הראשונה מהקורס, לא ויתר וחזר שוב ולא הרים ידיים גם כשהתברר שהוא סוחב אתו פציעה לא קלה ● רגע לפני שהוא חוזר לבסיס האם כסגן מהמניין, מדבר מגידיש על גאוות היחידה ומצטער רק על דבר אחד- שבצעדים הראשונים שלו בצה''ל הכיר את הכלא של הבקו''ם מקרוב
זה לא משנה איפה, השאלה איך

על המגרש בבה"ד 1, בסיומו המרגש של עוד קורס קצינים, עמדו זה ליד זה חיילים צעירים, מי עם פז"ם יותר מתקדם ומי עם פחות, מי עם כומתה אדומה, מי עם כומתה חומה, ולכל אחד מהם סיפור משלו וסיבה מצוינת למה החליט לצאת לקורס הקשה הזה, להוסיף לעצמו תקופת קבע לשירות ולחזור עם המון גאווה לבסיס האם ביחידה, הפעם כמי שיוביל את החיילים אחריו כקצין מן המניין.

 

יצא מחוזק ונחוש


אחד מהקצינים החדשים האלו היה עמית מגידיש מאילת (הבן של סמדר הגננת היפה), סגן טרי בחיל ההנדסה, עם פז"מ מתקדם של כשנתיים וחצי, שהסיפור האישי שלו ממחיש יותר מהכל את כוח הרצון והנחישות. 
כשהוא עמד שם מלא בגאוות יחידה, עם הכומתה האפורה של חיל ההנדסה על הראש, הוא רצה רק דבר אחד, לשכוח מכל מה שעבר עד היום מאז שעלה על מדים- את ההתחלה. את המפגש הראשון עם הצבא ביום הגיוס, כשהגיע לבקו"ם ונחשב לסרבן גיוס כי לא הסכים להתגייס לחיל ההנדסה. עמית שביקש לשרת את המדינה בקרבי, רצה להיות לוחם חי"ר בחטיבת כפיר כמו חבר שלו. הוא לא הכיר בשלב הזה את חיל ההנדסה וסרב להתפנות כשהוא לומד להכיר מקרוב את הכלא של הבקו"ם. רק לאחר יומיים ולאחר שיחה עם קצינת בריאות הנפש ולא לפני שהיה לו זמן, הרבה זמן, לחשוב על מה הוא באמת רוצה לעשות עם עצמו, הבין עמית את מה שהוא מבין היום עוד יותר טוב, "שכשאתה רוצה לתרום למדינה, זה בעצם לא ממש חשוב באיזו יחידה קרבית זה יהיה", הוא אומר בחיוך. מכאן הוא יצא נחוש, מחוזק ושם לו למטרה לעשות את הכי טוב שהוא רק יכול. רצה וגם עשה.

 

''אתה מרים את הראש וממשיך למרות הכאבים. זה הרבה עניין של עבודה עם הראש, לא לוותר'

 

עיר עם אחוזי גיוס נמוכים לקרבי


"אילת לצערי היא עיר בה אחוזי הגיוס לקרבי לא ממש גבוהים", אומר סגן מגידיש בראיון מיוחד שאירגן דובר צה"ל ל'ערב ערב' ערב סיום קורס הקצינים. "אני מודה שהגעתי לבקו"ם בלי הרבה ידע ובלי רקע על היחידות השונות. 
ידעתי שאני מתגייס, רציתי קרבי, רציתי לתרום ולא ממש ידעתי פרטים, בעיקר לאור העובדה שלא היו לי חברים בקרבי כדי לשמוע מהם סיפורים או הנחיות. שמעתי רק מחבר אחד שהוא התגייס לחטיבת כפיר ואת זה רציתי. למה? ככה". 
הוא מחייך היום כשהוא נזכר בבורות הגמורה איתה הגיע לצה"ל. "אני יודע שהיום מסבירים לחבר'ה הצעירים באילת הרבה יותר לקראת השירות הצבאי, יש מפגשים עם נציגים של כל מיני חיילות, אבל לפני כמעט שלוש שנים, כשאני עליתי על מדים, לא היו דברים כאלו וחבל. זה יכל לחסוך ממני הרבה עוגמת נפש. כשאמרו לי שאני מתגייס להנדסה לא הבנתי מה זה אומר. חשבתי משהו שקשור למחשבים ומה לי ולזה בכלל ואני בכלל רציתי קרבי. את מבינה את הבורות הנוראית איתה הגעתי? ככה כבר על ההתחלה הכרתי מקרוב את הכלא של הבקו"ם. 
אמנם לא נחשבתי לאחד מהסרבנים הקשוחים, שלא רצו בכלל קרבי, אני רציתי קרבי אבל לא רציתי הנדסה. הייתי ממושמע, לא עשיתי בלאגנים בסך הכל עמדתי על זה שאני רוצה כפיר. בכלא של הבקו"ם יש לך הרבה זמן לחשוב. אין לך נייד, אין לך שום דבר לעשות חוץ מלחשוב ו-7 דקות בכל לילה לעדכן את ההורים שהכל בסדר אצלך וזה חוץ מזה שמתייחסים אליך כאל סרבן ואתה מרגיש הכי בתחתית. זה לגמרי לא הרגיש לי נעים ונוח ולגמרי לא התאים לי. אחרי יומיים של חשיבה ואחרי פגישה עם קצינת בריאות הנפש של הבקו"ם נפל אצלי האסימון. הבנתי שזה בעצם לא ממש משנה איפה אתה משרת, מה אתה עושה, איזה צבע נעליים יש לך או מה צבע הכומתה. הזכרתי לעצמי שכל מה שרציתי היה לשרת את המדינה ולכן אם המדינה רוצה שאני אעשה את זה בחיל ההנדסה אז בבקשה ואיפה שצריכים אותי שם אהיה".

 

נלחם בכאב וסיים


רגע אחר כך עמית כבר נחת בבסיס הנדסה וגילה עולם שלם ומלא שאפילו לא דמיין. "מתחיל מזה שמדובר בטירונות מאוד קשה. שואפים כאן למצוינות ונוגעים בכל התחומים, כשבניגוד לחיילות קרביים אחרים בהנדסה גולת הכותרת היא נושא החבלה וכאן גיליתי עולם שלא הכרתי ומאוד עניין אותי.  מעבר ללהיות לוחם שרץ, נושא החבלה מצריך ממך גם לחשוב, לפתוח את הראש ולהיות יצירתי". בהמשך, יצא עמית לקורס חובשים. "רציתי להיות אחד שנותן חיים ולא רק לוקח חיים", הוא מסביר, יצא לקורס מכי"ם ופיקד על טירונים במשך 8 חודשים ורק טבעי היה שימשיך במסלול קדימה וייצא לקורס קצינים, אלא שבקורס כל כך קשה, מקפיד ודורש, די בטעות קטנה כדי למצוא את עצמך מודח. כך קרה לעמית שמצא את עצמו בחוץ. אלא שבמקום הזה בו רבים אחרים מוותרים, עמית לא הרים ידיים. חדור אמונה בעצמו ומוטיבציה הוא שם לו למטרה לחזור ולהוכיח, בעיקר לעצמו, שהוא יכול להיות לא רק קצין בחיל אותו הוא כל כך אוהב וגאה להיות חלק ממנו, אלא להיות הקצין הכי טוב שהוא יכול. ועמית חזר ובגדול ולא נשבר גם כשסחב פציעה לא ברורה. 
"אחרי חודש בקורס התחלתי להרגיש כאבים בצלעות. בהתחלה לא התרגשתי מזה כי הקורס מצריך ממך הרבה פיזיות ואתה חושב שאולי זה משהו שנתפס או מכה שקיבלת ותעבור. אבל אז הגיעה תקופה שהייתי בה ממש מושבת עד כדי קוצר נשימה וחוסר יכולת לתפקד", מספר עמית. "בהתחלה אמרו לי שזו כנראה דלקת ריאות וזה יעבור, אבל הכאבים לא עברו ורק החמירו. בבדיקה בסורוקה גילו שיש לי 2 שברים בצלעות. בעוד ששבר אחד התאחה, השבר השני הסתבך. הרופא שבדק אותי לא הבין איך הצלחתי בכלל לתפקד ככה ורצה להוריד לי פרופיל באופן זמני כדי שאשב בבית עד להחלמה מלאה. אני כמובן לא הסכמתי. 
אז הוא רשם לי פטור לשלושה חודשים. הסברתי לו את המצב שלי והבהרתי לו שזה לא הולך לקרות ואז התחלנו לעשות ביזניס", הוא צוחק. "כשבסופו של דבר הוא הסכים לתת לי פטור של חודש וחצי אבל הזהיר אותי שככה לא אחלים". אבל עמית לא ויתר ופנה לרופא היחידה שהסביר לו גם הוא את חומרת מצבו והודיע לו שהוא לא מוכן לקחת עליו אחריות. "אז חתמתי ויתור ושלא יהיו לי תלונות כלפי אף אחד והמשכתי כרגיל", מספר עמית בנחישות. "וזה היה קשה בטירוף", הוא מודה, "זה קורס מאוד אינטנסיבי ולא קיבלתי שום הנחות, בדיוק כמו שביקשתי. אתה מרים את הראש וממשיך למרות הכאבים. זה הרבה עניין של עבודה עם הראש, לא לוותר, והנה הצלחתי לסיים את הקורס אף על פי ולמרות הכל והאמת, היה לי קורס טוב יותר ממה שציפיתי ואין לך מושג איזו תחושה זו לסיים".

 

''אני יודע שיש עוד הרבה כמוני שנופלים בין הכסאות כי לא היה להם את הידע''. מגידיש

 

התאום הקרבי


אחיך התאום גם הוא בקרבי, איך זה עובר אצל אמא סמדר?
עמית צוחק. "אחי אלרועי גם הוא חובש בגולני וגם הוא חושב עכשיו על קצונה. אמא מצידה למרות הקושי מאוד דוחפת. זה לא ברור מאליו. זה הרבה מעבר למה שיכולנו לצפות וכל הכבוד לה על זה".

מה נתן לך השירות הצבאי?
"וואו המון. דבר ראשון השירות בנה אותי מבחינת האופי. כולם מגיעים לצבא שווים. לא משנה מאיפה הגעת, מה אבא שלך וכמה כסף יש לך. כולם עוברים אותו דבר כולל תספורת צבאית אחידה ומדים. מה שמבדיל בינינו זה בעצם רק השם. הטירונות מפרקת אותך ואת מי שהיית ובונה אותך מחדש. אני הורכבתי כבן אדם חדש. כלוחם אתה לומד ערכים, לומד לעבוד קשה, ערך הרעות הופך לדבר הכי חשוב, אהבת הארץ ועוד הרבה ערכים שהופכים אותך לבן אדם הרבה יותר טוב ממה שהיית. אתה מקבל כלים לחיים שרק בהמשך אתה מבין את החשיבות שלהם. השירות ביגר אותי, חישל אותי ואין לי בכלל ספר שמכאן, אחרי הקבע, אני אצא לחיים הרבה יותר מוכן".

עד כמה חשוב להגיע מוכנים לצבא ולא כמו שאתה הגעת?
"בדיעבד אני מאוד ממליץ לחבר'ה הצעירים לחקור הכל לפני השירות ולהגיע מוכנים. אני רק מקרה אחד אבל אני יודע שיש עוד הרבה כמוני שנופלים בין הכסאות כי לא היה להם את הידע ואת ההכוון הנכון. החיילים של היום יודעים כבר הרבה יותר. אבל עזבי הכל, הכי חשוב זה לדעת למה. למה אתה רוצה קרבי וללכת עם הלמה הזה לאורך כל הדרך אחרת הנשירה מובטחת".

אם אתה מחזיר היום את הגלגל אחורנית?
"הייתי משנה רק דבר אחד מכל מה שעברתי- את הסרבנות בבקו"ם. ממש היה מיותר".

עד כמה אתה גאה בחיל ההנדסה?
עמית צוחק: "הכי גאה בעולם. זה חיל שיש בו את המפקדים הכי טובים בצבא והכי מתחשבים. שום דבר כאן לא מובן מאליו. כולם כאן דואגים לכולם בצורה מטורפת ועדיין לא דיברנו על החיל עצמו שהוא הרבה מעבר לחיל קרבי רגיל. כאן אתה לומד הרבה יותר תחומים ובתכלס, אף אחד לא הולך לשום מקום לפני שחיל ההנדסה הולך קדימה ומכשיר את השטח".

מה למסור לאמא?
"היא טריאתלטית, אלופה. שתמשיך לתת בראש. היא מקור הכוח עבורנו. שני בנים ושניהם בקרבי זה לגמרי לא מובן מאליו. היא לא ויתרה בחיים שלה ואת זה ספגנו ממנה. היא תמיד דחפה והיה שם עבורנו. שתמיד תסתכל קדימה ויהיה לה רק טוב".


רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש