אכזבה לד"ר אורלי אינס, ממציאת הפרויקט למניעת אלימות בחברה - המוכר בשמו "עיר ללא אלימות", שיושם לאשונה בעיר אילת - לאחר שביהמ"ש המחוזי בתל אביב, פסק לה פיצויים בשיעור נמוך ביחס לתביעה ואף דחה את העילה המרכזית לפיה הופרו זכויות היוצרים של אינס בתוכנית שיצרה. ביהמ"ש מצא כי השימוש שעשה המשרד לביטחון פנים בחומרים שיצרה אינס נכלל במסגרת זכויותיו על פי הסכמי השימוש שנחתמו בין הצדדים. עם זאת הכיר ביהמ"ש בכך שזכותה המוסרית של אינס נפגעה, שכן שמה לא צוין באותם פרסומים כיוצרת התוכנית. על כך נפסק לה סכום פיצויים בגובה 200 אלף שקלים ואולם ביהמ"ש לא מצא בנסיבות התביעה לפסוק לטובת אינס הוצאות משפט וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו, מה שמותיר את אינס בתום כמעט תשע שנות מאבק משפטי, עם סך הוצאותיה או בקרוב לכך.
תחילתה של הפרשה בראשית שנת 2004, את התבקשה ד"ר אינס לייעץ לעיריית אילת בעניין התמודדות עם בעיות האלימות והפשיעה שפשו בעיר. ד"ר אינס נענתה להצעה זו, ובשנים 2004-2006 יצרה ופיתחה תכנית למאבק באלימות בעיר אילת, אותה כינתה "עיר ללא אלימות". המדובר בעשרות טקסטים העוסקים בדרכי התמודדות מערכתית והוליסטית עם תופעת האלימות, על גווניה השונים, בתחומי פעולה שונים כחינוך, רווחה ואכיפה ואשר כוללים למעלה מ-2,000 עמודים.
בחודש ספטמבר 2006, החליטה ממשלת ישראל לאמץ את התכנית כמודל ארצי-לאומי למאבק באלימות בתחומי הרשויות המקומיות, תוך הקצאת תקציב ממשלתי. בשלב ראשון, הוחלט כי הפרויקט יופעל ב-11 רשויות מקומיות בפריסה ארצית, ולאחר-מכן תיבחן הרחבת הפעלתו גם לרשויות מקומיות אחרות. בהחלטת הממשלה צוין כי העיר אילת תשמש מודל לפיתוח התכנית ולהפקת לקחים. בעקבות כך, קיבלה על עצמה ד"ר אינס לפעול ליישום הרחבת התכנית, ומשך כשמונה חודשים (ספטמבר 2006 – אפריל 2007), פעלה כיועצת עבור המשרד לביטחון פנים - בלא התקשרות פורמלית וללא קבלת תגמול...בהמשך הדרך, הוסכם בין הצדדים כי התובעת תשמש כראש המטה המקצועי לתכנית...משאושרה הבקשה לפטור ממכרז, נחתם בין הצדדים הסכם ייעוץ, ביום 1.5.2007 למשך שנה, שהוארך בהמשך בשנתיים נוספות עד נובמבר 2011. במהלך השנים הללו הועברו לידי אינס סכומים שהצטברו לסך של 2,011,778 שקל.
אינס טענה כי השימוש שעושה המשרד לביטחון פנים מאז תום ההסכם ביניהם ועד היום, מהווה הפרה של זכויות יוצרים שלה בתכנים אותם הפיקה עוד טרם התקשרה עם המשרד בהסכם. את הנזק היא העריכה ב-14.7 מיליון שקל, אף שאת תביעתה העמידה לצרכי אגרה על סך של 10 מיליון שקל בלבד. כן ביקשה צו המצהיר על זכויותיה בחומרי התוכנית. במהלך המשפט העידה שורה ארוכה של בכירים בעיריית אילת, ובהם ראש עיריית אילת לשעבר, מאיר יצחק הלוי.
בקבלו את עמדת המדינה, פסק השופט ארז יקואל, כי: "אף שמצאתי כי הנתבע עשה שימוש בטקסטים שהופיעו ביצירות ספרותיות מקוריות, פרי עטה של התובעת ולגביהן קיימת לה זכות יוצרים, סברתי כי שימוש זה חוסה בצילה של המערכת ההסכמית בין הצדדים, ולמצער (לכל הפחות – ר.נ) חוסה תחת הגנת "מפר תמים".
עוד קבע כי: "ההסכמים שהסדירו את התקשרות הצדדים הקנו לנתבע זכות שימוש בלתי מוגבלת "בתוצרי הייעוץ" – קרי, טקסטים שנכתבו אגב הייעוץ שנתנה התובעת לנתבע. אין זאת אלא ש"תוצרי הייעוץ" עצמם ממילא כללו מלל מתוך היצירות שנכתבו על ידי התובעת קודם להתקשרות הצדדים; זאת לאחר שבמהלך תקופת הייעוץ, התובעת עצמה קלטה חלקים נכבדים מן היצירות והטמיעה אותם בתוך מסמכים שונים שערכה עבור הנתבע. לפיכך, לגבי העתקתם של אותם חלקים, שממילא נכללו בתוך תוצרי הייעוץ, לא נודעה כל הפרה.
יתר על כן. מרביתן של היצירות שנטען להעתקתן, נכתבו על ידי התובעת במהלך התקופה הטרום חוזית, עת העניקה ייעוץ לנתבע לצורך הפיכת התכנית ללאומית. אכן, באותה תקופה טרם נערכה התקשרות פורמלית וממוסמכת בין הצדדים. עם זאת, לא ראיתי לנכון לקבל את טענת התובעת משמע מאחר שלא קיבלה תגמול ישיר עבור פעולותיה באותה עת, אזי תוצרי עבודתה שייכים לה באופן בלעדי ולנתבע אין זכות שימוש בהם. מדובר בטענה שהועלתה בדיעבד ויש בה משום התנהלות שאינה מקובלת. משהסכימה התובעת, משיקוליה - בין תועלתנים ובין אלטרואיסטים - לתת ייעוץ לנתבע ללא קבלת תגמול במשך תקופה בת כ-8 חודשים, מוקשית טענתה כי הנתבע אינו רשאי לעשות שימוש בתכנים שנוצרו עבורו במהלך אותה תקופה.
ככל שנערכה העתקה מיצירות שכתבה התובעת קודם לתקופת הפעילות המשותפת (קרי, אף מלפני התקופה הטרום חוזית), והדבר לא הוכח כדבעי, נחה דעתי כי עומדת לנתבע הגנה אף ביחס לכך. זאת, משהוכח מלפניי כי ממילא היצירות שכתבה התובעת קודם להתקשרות הצדדים היו ברשות הנתבע, והתערבבו בחומרים ובתכנים שנוצרו במהלך תקופת הפעילות המשותפת. זאת וכנזכר, לאחר שהתובעת עצמה בגדרי תפקידה אצל הנתבע עשתה שימוש ביצירות הללו, והניחה אותן לפתחו. שוכנעתי כי לא היה בידי הגורמים מטעם הנתבע לדעת באופן סביר ותם לב, שהחומרים עליהם נסמכו לאחר עזיבתה של התובעת אינם בגדר "תוצרי הייעוץ".
לצד האמור, מצאתי מקום לקבל את התביעה אך ביחס לפלח צר של הפרת הזכות המוסרית של התובעת, וזאת ביחס לחלקים מטקסטים מסוימים שהועתקו על ידי גורמים מטעם הנתבע. כך, מבלי שהובהר כי נעשתה העתקה או שהתבצע ליקוט מחומרים שנכתבו על ידי התובעת, כשבחלק מן המקרים אף צוינו שמות עובדים של הנתבע ככותבים, חלף התובעת".
כאמור, פסק בהימ"ש כי זכותה המוסרית של ד"ר אינס כן הופרה בפרסומים שנמנעו מלהזכיר את שמה כיוצרת התוכנית, ובעבור כך, פסק לה פיצוי בגובה 200 אלף שקלים. אם לוקחים בחשבון שרק אגרת בית המשפט עלתה לאינס רבע מיליון שקל (2.5% מהסך הנתבע) והעובדה כי ביהמ"ש נמנע מלפסוק הוצאות למי מהצדדים "זאת, בשים לב לפער העצום בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לתובעת בסופו של יום"), מעלות את האפשרות כי מדובר בניצחון מר במיוחד לד"ר אינס. ■
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ
רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת
חדשות אילת והערבה - יום יום באילת
