חברתו של סמ''ר נחמן מאיר חיים ז''ל: ’'אין לי מושג איך ממשיכים מכאן''

   אלפים מתושבי אילת ליוו ביום ראשון השבוע בדרכו האחרונה את לוחם סיירת גבעתי סמ"ר נחמן מאיר חיים וקנין בן ה– 20 מאילת. נחמן נהרג מפיצוץ מטען בפיר בדרום רצועת עזה ונטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין באילת. את הקדיש הקריאו אביו החורג של נחמן, ציון ואקי שגידל אותו מגיל ילדות ואביו הביולוגי אברהם וקנין. 
   ראש העירייה אלי לנקרי ספד לנחמן ז"ל ואמר: "נחמן מאיר, בחור צנוע וערכי, חדור מטרה וחברותי, שאהב את אילת ואת הים והצליח להשיג כל יעד שהציב לעצמו. עם גיוסו לצבא ההגנה לישראל עוצמות חדשות פרצו ממנו. כלוחם בסיירת גבעתי הפך נחמן מאיר למנהיג אמיץ, גיבור על, ששם את טובת האחר מעל טובתו האישית ונלחם למען הזכות שלנו לחיות בביטחון בארצנו". למשפחתו של נחמן מאיר אמר אלי לנקרי: "אין נחמה על האובדן שלכם ולעד תישאו את הצער העמוק שאין לו קץ, אבל עם שלם עומד מאחוריכם וחולק אתכם את הכאב העצום על הגיבור שנלקח מכם- סמל ומופת לגבורה ומסירות נפש, שקם, עשה, ושילם בחייו למען חיינו כאן. מי ייתן ונהיה ראויים למסירות נפשו, לעוז רוחו ולקורבנו". נחמן השאיר אחריו הורים, שש אחיות וחברה כואבת.

בן יחיד בין 6 אחיות

   נחמן מאיר ז"ל היה בנה היחיד של אימו סתוית אודל, בן יחיד בן 6 אחיות למשפחה אילתית ותיקה. הוא למד והתחנך בחינוך הממלכתי דתי באילת. לאחר סיום לימודיו בבית הספר היסודי ימין הרצוג הוא המשיך ללמוד בישיבה התיכונית ימית צביה בעיר במגמת הימאות ששכלה מאז פרוץ מלחמת השבעה באוקטובר כבר ארבעה מבוגריה: יונדב רז לוינשטיין, בנימין ארלי, לידור קראווני ונחמן מאיר, יהיה זכרם ברוך.

   יניב רגב, מורה לימאות ורכז הצלילה בישיבה צביה הכיר את נחמן מאיר מילדות ובהמשך הכיר אותו מעמדת ההוראה. "בחייו הקצרים אפשר לספר עליו כי היה דומיננטי והשאיר חותם בכל מה שעשה. אי אפשר היה שלא להבחין בנחמן מאיר גם בתוך קבוצה של עשרות צעירים", מספר יניב. "לא משנה מה עשה או בחברת מי היה, נחמן תמיד בלט. הוא היה הבחור הכי קשוח כלפי חוץ שידע להתנהג בעת הצורך בצורה הכי חיובית ועדינה שאפשר. נחמן גדל עד גיל שמונה בירושלים בחינוך חרדי, וכשחזר לאילת הרגיש שיש לו פער באנגלית. באחד הימים הוא נתן בכתה נאום באנגלית שגרם ללסת שלי ליפול. לא הבנתי מאין האנגלית הזו שלו פתאום. כששאלתי אותו מה קרה הוא סיפר לי שברגע שהביןל שהאנגלית היא הנקודה החלשה שלו הוא התחיל לראות סרטים ועוד סרטים באנגלית ללא תרגום וכך שיפר את האנגלית שלו. כזה היה נחמן. שאפתן, רצה להגיע רחוק, לעשות את הכי טוב. היה לו לב גדול.  היה לו ברור שהוא חייב לתרום למען המדינה", אומר יניב רגב, שגם הוא כיום על מדים, אחד מתוך לא מעט מורים בישיבה צביה שתורמים את חלקם בשירות הצבאי.

   ינון רגב, חברו של נחמן מאיר מספר עליו: "הוא היה מסוג הילדים שהיו מורגשים בכל מקום. תמיד בלט וכולם הכירו אותו לטובה. מצד אחד ידע לעשות צחוקים, מצד שני נתן כבוד וידע להיות רציני כשהיה צורך בכך. בעל לב טוב וחיוך ענק שאי אפשר לשכוח".

"רק רציתי לוודא שהוא לא עובד עלינו”

   בחודש הבא היו אמורים נחמן מאיר ואדל אמסלם לציין שנת חברות שלישית. בגיל הזה זה לא דבר ברור מאליו. היא בת 18, הוא היה בן 20, אהבת נעורים יפה ותמימה שנקטעה באחת בהודעה כואבת שנחתה על המשפחה בצאת השבת. הם הכירו לפני שלוש שנים בקידוש אצל הדוד של אדל. "זו היתה עבורי אהבה ממבט ראשון", היא מודה. "הוא היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים. הייתי ילדה צעירה בת 15 שלא ידעה הרבה אבל ידעתי לגמרי שאני אוהבת את מה שאני רואה. כשיצאה השבת הוא שלח לי הודעה. דיברנו, נפגשנו, הוא הזמין אותי לשבת אצלו ומאז הכל היסטוריה".
   נחמן מאיר ואדל היו מאז כמעט בלתי נפרדים. אוהבים וגם החברים הכי טובים. היא מגיעה ממשפחה מסורתית, הוא ממשפחה דתית יחד חוו הרבה חגים ושבתות. מאז ההודעה הקשה אדל לא מצליחה לעכל את המציאות הקשה שנכפתה עליה. היא פתחה עמוד אינסטרגם לזכרו של אהובה, מלקטת לתוכו את כל הסיפורים, הזכרונות והתמונות כדי להנציח. "אמנם לא רציתי להתחתן בגיל מוקדם אבל תמיד היה לי ברור שהוא יהיה האבא של ילדיי. אפילו ידענו איך נקרא לבן שלנו- נתן ארי. כשהייתי מתקשרת אליו ובוכה לו שקשה לי, שאני מתגעגעת אליו נורא ודואגת לו, הוא הבטיח לי שהכל יהיה בסדר. תכננו לנסוע לחו"ל ביחד כשהמלחמה תסתיים והוא תמיד הרגיע אותי ואמר לי שאין לי מה לדאוג, שנתחתן, שנהיה ביחד כל החיים. פחדתי עליו כל כך, פחדתי שיקחו לי אותו. הוא היה כל החיים שלי. חייתי אותו ונשמתי אותו".

   אני שואלת את אדל אם הרגישה משהו כשנחמן נהרג והיא עונה לי בעצב שלא. "אבל תמיד, עמוק בלב ידעתי שהוא ימות על קידוש השם. הוא היה טוב מידי עבור העולם הזה. כל הזמן ניסיתי לגרש את המחשבות האלו, פחדתי שהיום הזה יגיע והוא הגיע".

עד כמה קשה להישאר היום עם הטייטל 'בת זוג'?
   "הכי קשה. אנשים לא מצליחים להבין שזה לא 'רק' בת זוג. הוא היה בשבילי הכל ולמעשה אין שום הבדל בלב אם היינו נשואים או לא. אנשים שואלים אותי אם אני צריכה משהו, אם משהו יעזור לי ואני רק רוצה לענות להם שאני צריכה את נחמן וששוםך דבר חוץ ממנו ומהחיבוק שלו לא באמת יעזרו. אנשים מספרים, כואבים איתי אבל כלום לא יכול לנחם".

איך את מתמודדת?
   "לא ממש מתמודדת. אני בקושי אוכלת, בקושי ישנה, רק מחכה לחלום עליו. אני כל הזמן עם המשפחה שלו. אמא שלו אומרת לי שאני הבת הנוספת שלה וזה אולי הדבר היחיד שעוד יכול קצת לנחם, שאני חלק מהמשפחה. התחושה קשה כאילו מישהו ניפץ לי בפרצוף את כל מה שידעתי והכרתי בחיים".

את כועסת?
   "כן. הבטחת לי שתשמור על עצמך אז איפה אתה? איך השארת אותי ככה לבד? אבל באותה נשימה אני סולחת לו- אני יודעת עד כמה השירות הצבאי הזה בער בו. אנחנו יכולות לדבר על נחמן בלי סוף אבל שום דבר לא יצליח להעביר באמת מי הוא היה. הוא היה עולם ומלואו. כל החיים שלו היה ישר, נאמן, מצחיק. הוא אף פעם לא יכל לריב איתי, או לכעוס עלי. היתה לו נשמה גבוהה ושם במקום שהיא נמצאת עכשיו שם היא צריכה להיות".

את מצליחה לעכל?
   "אני מסתכלת עליו בתמונות וזה לא נתפס לי שלא אראה אותו באמת יותר. אני ישנה מעט וכשאני מתעוררת אני מקווה שזה היה רק חלום רע ושעוד מעט נדבר. לא מצליחה להבין איך זה קרה דווקא לנו? אני לא יכולה שלא לשאול למה זה קרה לנו, אבל כשמאמינים יודעים שזה המקום של הנשמה. ועדיין זה כל כך כואב ולא ניתן להבנה. הוא היה בן יחיד בין שש אחיות, למה אותו? החברים שלו עוטפים אותי. אנחנו יושבים, מדברים, מתחבקים, מנציחים, עושים הכל כדי להזכיר אותו. החבר הכי טוב שלו- אלעד סלומון כואב אותו מאוד. הם היו ממש אחים. אמא שלו שבורה, האחיות שלו לא מעכלות. הוא היה הכל בשביל אמא שלו. היא עשתה כל מה שרק רצה, תמיד היה לפני כולם ומה עכשיו? אבא שלו, ציון, אהב אותו אהבת אמת וגידל אותו מגיל צעיר. לפני כמה שבועות נחמן הגיע לאגד וציון נסע לאסוף אותו. נחמן היה מאושר ממנו על שהוא דואג לו תמיד ואמר לי- "ציון הוא האבא הכי טוב שיכולתי לבקש".

למה קרבי?
   "זה היה יותר חזק מכולנו וגם ממנו. ביקשתי ממנו שלא יחזור, שישאר בבית והוא אמר לי- איך אשאיר שם את החברים שלי, האחים שלי? קידוש ה' היה עבורו בראש ובראשונה. המדינה היתה עבורו הכל. הוא היה ילד של צחוקים ודאחקות אבל כשהיה קשה ורע הוא ידע להיות במקום ולומר את הדברים הנכונים. הוא היה מדוייק, מתון, עניו וישר. בחיים הוא לא שיקר".

איך ממשיכים מכאן?
   "גם אני שואלת את זה. אין לי מושג. מה אומרים? מה עושים? איך מתנהגים? אני לא מאמינה שאני מדברת עליו בלשון עבר. מרגישה שהתעוררתי לתוך סיוט. הכי מתאים לו להופיע עכשיו ולומר לנו- עבדתי עליכם אבל לקחתי את המתיחה הזו קצת יותר מדי רחוק. ביקשתי לראות אותו לפני הקבורה. להיות בטוחה שהוא באמת נמצא בארון, להאמין. ראיתי אותו, שלם, שליו, נח, כאילו ישן. כאילו בעוד רגע אגע בו והוא יתעורר. נרגעתי שהגוף שלו לפחות נותר שלם. כשהוא עלה למעלה הוא לקח את הנשמה שלי איתו. דבר אחד בטוח אנציח אותו בכל דרך אפשרית היום זו המשמעות של חיי". ■

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת