כמעט שמונה חודשים שדיקלה מנצור ספיר, תושבת אילת, עובדת וותיקה ברשת המתנ"סים בעיר, חיה בסיוט מתמשך. היא וכל בני משפחתה, מאז אותה שבת ארורה בשביעי לאוקטובר, אז נחטף אביה, שלמה מנצור, בהווה זקן החטופים, שציין בחודש מרץ האחרון את יום הולדתו ה– 86.
מאז אותו יום שחור בו הצליחה אמה לנצל רגע של חוסר תשומת לב מצד המרצחים והצליחה לברוח לממ"ד של שכנתה ואביה נחטף על ידי המחבלים שפרצו לביתם, חיה דיקלה במציאות הקשה ביותר שיכול אדם לסבול- אי הוודאות. מאז אותו יום גם הם הצטרפו למשפחת החטופים שכל מה שהם מבקשים הוא שיחזירו את יקיריהם הביתה בשלום וטובה דקה אחת קודם על אחת כמה וכמה כשמדובר בקשיש בן 86.
היום השחור
דיקלה וארבעת אחיה נולדו בקיבוץ כיסופים לשם הגיעו הוריה כנערים ושם הקימו את ביתם. "לאורך כל השנים היו חחשות מחדירות מחבלים, אבל אף אחד לא יכל לדמיין אפילו שזה יקרה בעוצמה שכזו", אומרת דיקלה שחיה בכיסופים עד גיל 25. אני מנסה להבין איך הוריה ושני אחיה שגרו גם הם בעוטף לא קראו את הכתובת שהיתה על הקיר ודיקלה מסבירה: "זו היתה המציאות שהם הכירו כל החיים. בגיל מתקדם את כבר לא יכולה לעקור אנשים בני 70 וח – 80 מהבית שלהם, מהסביבה שלהם ומכל מה שהכירו לאורך החיים".
אמה בת ה – 77 ואביה שלמה בהווה בן 86 התעוררו בשבת הארורה בשעת בוקר מוקדמת אל תוך מטחי הרקטות החזקים. "הם מיהרו לממ"ד כשהם לא באמת מבינים מה קורה מסביבם", משחזרת דיקלה את שעות האימה ומציינת. "לצערי, בדיעבד אנחנו יודעים היום שאף אחד באזור לא באמת היה מוכן למקרה של חדירת מחבלים ומה קורה במקרה כזה. גם לא היתה להם בממ"ד נעילה".
דיקלה חוזרת להתרחשויות בשבת ומספרת: "ברגע של הפוגה אבא ניסה להדליק את הטלווזיה בממ"ד כדי להבין מה קורה אבל הטלווזיה לא נדלקה. אמא יצאה לסלון כדי להדליק את הטלוויזיה ואז נשמע ירי על דלת הכניסה של הבית. רגע אחר כך פרצו פנימה 5-6 מחבלים, תפסו את אמא שלי וביקשו את מפתחות הרכב. השאר הלכו לחפש בסביבה אנשים. בדרך הם מצאו את אבא שלי ואזקו אותו. הם הובילו את ההורים שלי לעבר המכונית. בדרך הם סטרו לאבא ואמא פיגרה מאחור. אחד מהם רצה לתפוס אותה בחולצה אבל היא ניערה אותו, מצליחה לנצל שנייה של חוסר תשומת לב כדי לברוח לממ"ד של השכנה שמיהרה והכניסה אותה פנימה. זה בית עם קיר מחבר כך שהשכנה היתה ממש קרובה. בשלב הבא המחבלים עברו לבית של השכנה, שם במזל היתה נעילה בממ"ד. הם ירו על הממ"ד ועל חלון הממ"ד, ניסו לשרוף את הבית ובמזל זה לא צלח בידם. כך יצא שאמא ניצלה אצל השכנה ואת אבא לקחו. העניין הוא שמרגע שלקחו את אבא אף אחד לא יודע מה עלה בגורלו ומאז אנחנו חיים בחוסר וודאות מוחלט. לא יודעים כלום. כמעט שמונה חודשים מטורפים של אי וודאות גדולה. אבא ככל הנראה חטוף כי המצב לא מעיד אחרת. לצערי גם מי ששוחרר עד היום לא יודע לומר על אבא כלום. הוא החטוף היחיד מקיבוץ כיסופים וכיום גם המבוגר ביותר בשבי".
איך חיים מאותו יום?
"אמא פונתה לים המלח. בשלב מסויים חשבתי להביא אותה אלי אבל היה לי ברור שהיא חייבת את הפינה שלה ואת הקהילה שלה. במשך שלושה חודשים פלוס הייתי שם איתה וחזרתי הביתה בהפוגות קצרות. כל מי שיכל לעזור ולתמוך בה היה איתה שם. בהתחלה לא היתה לה המסגרת. הכל היה כאוס. הקהילה היתה מבולבלת, אף אחד לא ידע כלום ולא ממש היתה לה תמיכה אבל לאט לאט הדברים הסתדרו. המצב מאוד מורכב. אנחנו בקושי חיים. לא ישנים, לא מתפקדים, קשה מאוד".
את מצליחה להבין את חוסר האנושיות הזו?
"איזה בן אדם שפוי יכול להבין מצב כזה? אני מנסה לעכל שמדובר בסיוט מתמשך וזה לא נתפס. באנשים שלא מכירים את המקום מקרוב זה נוגע, כואב, אבל אני נולדתי, גדלתי וחייתי בכיסופים, 25 שנים. הכל עבורי מאוד מוחשי. אני יכולה לדמיין כל רגע שהיה שם וזה קשה".
עד כמה את כועסת על העולם ששותק?
"זה הזוי. איך העולם שותק? איך ממשיכים לתמוך באירגון טרור החמאס אף על פי ולמרות הכל, איך זה נראה למישהו בעולם הגיוני שאנשים נתלשים מהבתים שלהם, נחטפו, נאנסו, איך זה לגיטימי בעולם ועוד לומר עלינו שאנחנו רוצחים עם? הם לא מתביישים? מה פשעו של אבא שלי שחטפו אותו בגילו, עם פיג'מה מהבית?".
את לא צועקת?
"בהתחלה היינו מאוד באינטימיות המשפחתית שלנו. אני בן אדם פחות פרונטלי ובכל זאת הייתי במספר לא גדול של ראיונות ואם זו לא אני, זו היתה הבת שלי, נועם, עתודאית, שהתחברה לכל מה שצריך. דודה שלי דיברה בלי סוף בכל מקום אפשרי. אבא שלי ניצול שואה של יהדות עיראק, ביום הזיכרון האחרון ביקשו שאספר עליו בבית הספר רבין, סיפרתי עליו גם במתנ"ס קולייר, האמת, פחות זעקנו באילת, זעקנו יותר בתקשורת הארצית".
חיבוק גדול מהמתנ"ס
דיקלה, עובדת וותיקה ברשת המתנ"סים בעיר, זכתה מהיום הראשון לחיבוק חם, תמיכה והכלה מצד עובדי ומנהלי הרשת באילת. מנהלת מתנ"ס השחמון, טובה אוחיון, מבהירה כי מאז המקרה זוכה דיקלה למלוא תשומת הלב ומקבלת כל עזרה אפשרית מצד הרשת ומצד חבריה לעבודה, שמזכירים את אביה שלמה בכל הזדמנות, קוראים לשחרורו ומתפללים לשלומו.
רק השבוע, הקדישה טובה את כנס המתנדבים מעל גיל 60 לכבודו של שלמה מנצור וסיפרה עליו למתנדבים. ביום הולדתו ה– 86 של האב, רכשו ברשת המתנ"סים שקיות הפתעה לילדים אותן הקדישו למענו ולכבודו של שלמה. בליל הסדר הכינו ברשת המתנ"סים פלקטים שחולקו לעובדים, עליהם תמונות של כל החטופים ותמונה גדולה של סבא שלמה מנצור. כל עובדי הרשת השאירו סביב שולחן החג כסא ריק ועליו הפוסטר עם ברכת בריאות וחזרה מהירה הביתה. בצעדת הנוער ביום השואה, נשאו הצעירים כרזות עם תמונתו של שלמה ואם לא די באלה, הרי שעל אחד מקירות מתנ"ס שחמון מופיע צילום ענק של כל החטופים, חלקם כבר חזרו הביתה, חלקם כבר אומתו כמתים ובמרכז התמונה תמונתו של שלמה. "בכל הזדמנות שיש לנו אנחנו מדברים ומזכירים אותו, מתפללים לשלומו ומקווים שיחזור במהרה", אומרת השבוע טובה אוחיון מנהלת מתנ"ס שחמון. "אנחנו צריכים להיות מצד אחד עורף חזק אבל גם לא לשכוח לרגע את החטופים שהפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו. כאבה של דיקלה הוא הכאב של כל אחד מאיתנו".
דיקלה עצמה מדגישה את החיבוק החם לו היא זוכה במקום עבודתה: "הם תמכו ותומכים בי לאורך כל הדרך. אני לא בן אדם שקל לו לבקש, אבל הם לגמרי מבינים ומכילים את המצב. מזכירים את אבא בכל הזדמנות ועושים כל מה שהם יכולים כדי להיות לצידנו ולתמוך בנו, מדברים, מספרים עליו, מתפללים, כל אחד עושה מהצד שלו מה שהוא רק יכול. שתביני התסכול מאוד גדול. דיי מכעיס שאומרים לי תעבדי, תחיי, זה יעשה לך טוב. אף אחד לא באמת יכול לומר לי מה יעשה לי טוב. רק אם אבא שלי יחזור יהיה לי טוב".
האמנת שזה יקח כל כך הרבה זמן?
"לא האמנתי, לא רציתי להאמין. התסכול העמוק שאף אחד לא באמת יכול לומר לנו מה קורה איתו. כמעט 8 חודשים בלי לדעת כלום, זה מטורף ורק לחשוב שהוא שקל 57 ק"ג בלבד כשהוא נחטף. אז מה היום?".
עוד ועוד משפחות מקבלות לאחרונה ידיעות קשות על גורל יקיריהם, עד כמה זה מפחיד אותך?
"זה מאוד מטלטל. יחד עם זאת אני מקווה ומתפללת שזה לא יהיה הסוף של אבא שלי. לא מגיע לו שזה יהיה הסוף שלו. המצב קשה בעיקר לנוכח העובדה שאבא היה עמוד התווך של המשפחה ועכשיו אין עמוד תווך. את יכולה לתאר לעצמך איזה שבר זה, איזה קושי. גם בגילו אבא המשיך לעבוד והיה פעיל, עזר לכל מי שרק יכל לעזור, תמיד עם חיוך, עם אור בעיניים וטוב לב. כולם הכירו אותו מקטן ועד גדול. גם הילדים בגן. הוא תיקן להם דברים, לימד אותם נגרות, אין אחד בקיבוץ שלא יודע מי זה מנצור".
איך ציינתם את יום הולדתו של אבא?
"אבא מאוד אוהב גלידה אז היינו בביקור במפעל נסטלה, קיבלו אותנו שם יפה מאוד, ביקרנו במפעל, עיצבנו גלידת פיסטוק שזה אחד הטעמים שאבא הכי אוהב והיה נחמד מאוד".
ואיך אמא?
"כמעט 8 חודשים שהמלון בים המלח אליו פונתה הפך עבורה לבית. בהתחלה הקהילה היתה מפורקת והיה כאוס, אבל היה לה חשוב להיות בפינה שלה עם האנשים שתמיד היו סביבה. עכשיו זה כבר הפך לסוג של שיגרה עבורה. התקווה היא שמחזקת אותנו, שמשהו יקרה, שיהיו בשורות טובות. כולנו מקווים לסוף טוב".
עד כמה את כועסת על המדינה?
"אני מבינה שיש לנו עסק עם אירגון טרור ששום דבר לא מעניין אותו, אבל יחד עם זאת אני יודעת שיש הצהרות ודברי םלא זזים. בפועל פועלים בצורה שלא עוזרת להחזיר את החטופים הביתה. עוד ועוד מחזירים אותם בארונות וזו לא הכוונה. היתה כאן הפקרות נוראית. אנשים נחטפו מהבית שלהם, ביתם הוא מבצרם. קרה תרחיש האימה הכי גרוע שרק יכולנו לדמיין, אז כן, אני כועסת. אני אמנם לא מדינאית, אבל אני חושבת שנעשו הרבה טעויות בהבנה מול אנחנו מתנהלים ואיך אנחנו צריכים לפעול. מבחינה הומניטרית הבנו שאין שם באמת אזרחים תמימים אז מצד אחד אנחנו משלמים על יוקר המחייה שעולה במדינה שלנו, ומצד שני הם מקבלים את הכל בשפע? איך יתכן שבמקום למוטט את החמאס אנחנו מזינים אותו? התסכול כל כך גדול כי כלום לא בידיים שלנו. אנחנו יכולים רק להמשיך לצעוק".
את חושבת שצריך להחזיר אותם בכל מחיר?
"אני לא אומרת שצריך להפסיק את הלחימה או לא למוטט את החמאס, אבל אני אומרת שלכל דבר יש את הזמן שלו. מעל 20 שנה הממשלה שלנו ישבה בשקט, ידעה בדיוק למי היא מעבירה כספים ואת מי היא מחזקת. היום אזרחים תמימים ומשפחות שלמות משלמות את המחיר הכבד. מיטוט החמאס יכול לחכות, החטופים לא יכולים לחכות וזה נורא מה שקורה שם. בכל יום שעובר מגיעות עוד ועוד עדויות על דברים נוראיים שקורים שם. קשה לחשוב שאהוב שלך נמצא במקום הזה".
את מדמיינת את אבא שלך שם?
"אני מנסה לראות את האור שבחושך ולא רוצה לדמיין דברים רעים".
מדמיינת שהוא חוזר?
"בכל לבי. עושה דימיון מודרך. עובדת על עצמי עוד ועוד שהיום הזה יגיע".
מה היית מוסרת היום לאבא?
"שאנחנו מחכים לו ומחזקים אותו ומתגעגעים אליו מאוד. אני מקווה שהוא שורד את התקופה הקשה ושלא יתייאש, יש משפחה גדולה ושלמה שאוהבת אותו". ■
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ
רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת
חדשות אילת והערבה - יום יום באילת
