התחלות חדשות

 מילדת מתנ"ס למנהלת המתנ"ס

שנה אחרי שזכתה במכרז לניהול מתנ"ס קולייר ונכנסה לנעליים העמוקות של קודמה בתפקיד אלי גונן שהיה שם במשך 17 שנה, מדברת שרית שלם על התחלה חדשה שסגרה לה הרבה קצוות ומעגל אחד גדול. מי שהייתה 'ילדת מתנ"סים" כהגדרתה והעבירה את שנות נעוריה בפעילויות שונות של המתנ"ס עד לתפקיד סגנית יושבת ראש מועצת נוער עירונית, מובילה עכשיו לא רק צוות של עשרות עובדים, אלא בעיקר, יוזמות, תוכניות עבודה ופרויקטים. "אני מרגישה עכשיו שאני מחזירה לקהילה ולגוף המבורך הזה את כל מה שקיבלתי במשך שנותיי הצעירות", היא אומרת בגאווה

בגיל 33 שרית שלם יכולה להסתכל על השנה שעברה לה ולסמן לעצמה וי אחד גדול על שנה של התחלה חדשה טובה ומבורכת מבחינתה. אחרי שמונה שנים בהוראה, על תקן מורה ורכזת חינוך חברתי בבית הספר צאלים, היא החליטה כבר לפני סוף שנת הלימודים שעברה שמדגדגות לה קצות האצבעות והיא חייבת לממש את עצמה. היא ביקשה לצאת לשנת חל"ת וגם קיבלה אישור לצעד הלא פשוט מבחינתה, אליו יצאה רגע לאחר שהתגרשה, עם ילדה בת שנתיים בסך הכל. אבל מי שמכיר את שרית יודע שכשזה נגמר לה היא חייבת להמשיך הלאה וככה בדיוק היה. אמנם אז היא עדיין לא באמת ידעה מה היא מתעדת לעשות הלאה בחיים "ולגמרי תכננתי כמו ילדה טובה לשבת ולעבור על הצעות הדרושים של ערב ערב", אלא שאז, כבמטה קסמים, היא נתקלה במכרז לניהול מתנ"ס קולייר וכל השאר היסטוריה. "מאוד התרגשתי לראות את המודעה הזו. מצד שני היה את הקול הזה בלב שאמר מה הסיכוי שיקחו דווקא את שרית שלם לנהל מתנ"ס? בכל זאת הייתי רק בת 32, בסך הכל 8 שנים במשרד החינוך, רק סיימתי את התואר השני שלי ואני יודעת שאלו תפקידים שאנשים מחכים להם לפעמים כל החיים, אבל משיחה קצרה עם אחותי קיבלתי זריקת אומץ וזה קרה. היו בדרך שלושה שלבים, להגיד לך שלא האמנתי? רציתי. יריתי את הכוונה שלי, רציתי מאוד ולשמחתי הרבה איריס כהן, מנכ"לית רשת המתנ"סים בעיר זיהתה, ראתה והאמינה בי. אני מסירה בפניה את הכובע. יש כאן אמירה. בת אילת, צעירה שגדלה והתחנכה במתנ"ס, אז מבחינתי זה מאוד מאוד מרגש. כמו בכל דבר, היו בהתחלה חששות שאולי נכנסתי לנעליים גדולות מדי, אחרי הכל, אלי גונן ניהל את המתנ"ס 17 שנים לפני, אדם מדהים, אבל לשמחתי יש במתנ"ס, בעיקר בקולייר, צוות כל כך מגובש ומשפחתי שקיבל אותי בזרועות פתוחות ואני באמת מודה על זה".

שנה עברה, חתמת על התחלה חדשה זה עונה על הציפיות?
"זה מעל הציפיות. מבחינת העשייה יש איזה שהוא קסם ברשת המתנ"סים, בחינוך הבלתי פורמאלי, שהמרחק בין לחלום ללהגשים הוא מאוד קטן. אפשר. הכל אפשר. מספיק שיש רעיון או יוזמה, יש ברשת המתנ"סים את כל אנשי המקצוע שיגרמו לזה לקרות. בסוף אני מרגישה שאני עושה קהילה, מתוך רצון אמיתי שהקהילה תהייה שותפה. עצם זה שאני אמא צעירה יחסית אני יודעת מה אמהות רוצות. נחשפתי להמון דברים שלא ידעתי לפני. יש במתנ"ס קולייר המון פרויקטים מדהימים לאיכות הסביבה, גינה קהילתית, מועדון עיוורים ולקויי ראייה, מועדון גימלאים מאוד גדול, מועדון נוער, ממש לב ועשייה קהילתית, אני חושבת שלא הרבה אנשים יודעים עד כמה כוחו של המתנ"ס משמעותי בעיר שלנו".

מה את רואה היום שלא ראית משם?
"בסוף הכרתי את המתנ"ס ממה שחוויתי ממנו  כנערה. הייתי בחוגי הנוער והמתנ"ס הוא הרבה הרבה מעבר וחולש על המון תחומים. המתנ"ס הוא גוף גמיש, לומד ומתפתח וזה בדיוק מתאר אותי, את מה שאני אוהבת ולכן מבחינתי החיבור הוא נכון וטבעי".

איך עובדים וותיקים מקבלים אותך הצעירה כמנהלת?
"רוב הצוות באמת וותיק מאוד. כשמגיעה מנהלת חדשה אני בטוחה שכולם בוחנים אותה בחודשים הראשונים, האמת, גם אני בחודשים הראשונים הייתי צריכה לבחון מה אני רוצה להיות בתוך הסיטואציה, מהר מאוד הבנתי שאני צריכה להיות פשוט אני וזה קרה. היה חיבור והצוות חיבק ועדיין מחבק ותומך. יש במתנ"ס הזה צוות שהוא באמת משפחה וזה מרגש. בסוף גם אני קיבלתי את עצמי. כשהבנתי שאני מנהלת את המקום הזה, קיבלו גם אותי".

את אם חד הורית לילדה קטנה, איך מסתדרים עם עבודה כזו תובענית והצורך להוכיח את עצמך?"
"גדלתי כילדת מתנ"ס. היום אני יודעת שיצא מזה רק טוב. את כל הערכים החשובים קיבלתי במסגרות הבלתי פורמאליות. במתנ"ס ידעו מהרגע הראשון את מי הם קיבלו לעבודה- ברגע שהבנתי שאני לא מתנצלת על זה והבת שלי תהייה גם היא ילדת מתנ"ס, אז הבת שלי ילדת מתנ"ס. יש לה אבא מדהים שמתחלק איתי בהסדרי הראייה, וכשהיא צריכה להיות איתי בערב במתנ"ס, והיא צריכה להיות, אז יש ג'ימבוי וחוגים שהיא לוקחת בהם חלק וזה עוד בית בשבילה, כך שאם לנהל גוף כאם גרושה חד הורית בגיל 33 זה הגוף וזו הגישה שלי לעובדים- יש שביתה, אין שביתה, יש חופש, תביאו את הילדים למתנ"ס, כאן הם לא מפריעים לאף אחד. בהקשר זה חשוב לציין שיש לי הערכה רבה לאיריס כהן, מנהלת רשת המתנ"סים בעיר ואולי זה יישמע קלישאתי, אבל היא ראתה אותי וזה מרגש. אני מרגישה שהיום חובת ההוכחה היא עליי כי יותר ממה שנתנו לי אף אחד לא יכל לתת".

מה הבאת ממך למתנ"ס?
"ערך השמחה מבחינתי הוא ערך מוביל. אני מאמינה בלטפח את הצוות הגרעיני שלי. אם הצוות יהיה מגובש, אם לצוות יהיה זמן בבית, אם תהייה לו רווחה נפשית, הקהילה תרוויח בגדול, וזה עובד. יש משפט ששמעתי ואני דוגלת בו- שמחות צריך לארגן, הצרות כבר יגיעו לבד, במילים אחרות- אנחנו עסוקים בלעשות טוב כמה שאפשר. לשמחתי רשת המתנ"סים בעיר היא מקום שאפשר לעשות בו רק טוב".

אז את קמה בכל בוקר עם חיוך?
"אני קמה עם קפה, 2 כפיות קפה חזק וחלב שיבולת שועל. אחרי המנה הזו אני מחייכת בגדול. מודה לאמא שלי (חני ז"ל מהג'חנון של חני מ.ל.ד.) ולאבא שלי שיחיה ולאחותי, שחינכו אותנו לחשיבות שבין אדם לחברו. אני יודעת שאמא שלי מסתכלת עלי מלמעלה ומחייכת כי מבחינתה המתנ"ס היה עולם".

קודמך היה בתפקיד 17 שנים, זה לא מלחיץ?
"אני רק שנה בתפקיד. יש לי עוד כל כך הרבה חלומות, פרויקטים ויעדים להגשים במקום הזה והלוואי ואף פעם לא ישעמם לי ולא ארגיש מיצוי, אבל אם זה יקרה אני מן הסתם אמשיך לחפש את הפרויקט הבא. לשמחתנו בעיר גם החינוך הפורמאלי וגם הבלתי פורמאלי מתפתח ומתחדש ויש כל הזמן עשייה מעניינת. יש אנשים בעיר שאכפת להם כך שמבחינתי זה להמשיך ולהתפתח כל הזמן".

כל המשפחה שלך עזבה את העיר, לא חשבת לעזוב?
"עם השנים אחרי שאמא נפטרה, אבא עזב את העיר וגם אחותי, כשהגשתי את הבקשה לחל"ת, המשפחה ניסתה לשכנע אותי לעבור למרכז בטענה ששם יש יותר אפשרויות. אבל אני כל כך אוהבת את העיר הזו, את הריח של העיר בבוקר, כך שהמחשבה לעזוב לא אופציונלית מבחינתי. בסוף לא פשוט לי, אני לבד בעיר, אמנם עם החברים אבל בלי המשפחה. מצד שני אני אולי רחוקה מהמשפחה אבל נשארתי בבית".

שנת הפריצה הגדולה הגיעה

בכל פעם שאילנית הרוש עולה על הבמה ופותחת את הפה, קשה להאמין שאת הקול הזה ואת כישרון השירה האדיר שלה בשפה הערבית היא לא לוקחת כמה צעדים קדימה. שש שנים אחרי שהמורה לערבית בבית הספר בגין הרשתה לעצמה לחשוף את יכולות השירה שלה על הבמה והשאירה את הקהל נפעם, היא לוקחת את היכולות שלה בשנה הקרובה צעד אחד קדימה ויוצאת במופע יחיד בו תשלב את יכולת השירה עם יכולות המשחק וכישרון הכתיבה שלה. על הדרך היא תגשים חלום גדול שלה לעמוד על במה אחת עם חברי תזמורת פירקת א- נור. אז מה הפלא שהיא כבר מתרגשת

שש שנים עברו מאז נפל דבר והמורה לערבית בבית הספר בגין, אילנית הרוש, התגלתה על ידי אמא של אחד מתלמידה, כמעט במקרה, כזמיר בשירה בשפה הערבית. הרבה מים זרמו בים סוף מאז אותו גילוי מרעיש, שהביא את אילנית לעמוד לראשונה בחייה בקדמת הבמה ולסגור מעגל כשהיא משאירה הרבה פיות פעורים. מאז הספיקה להעלות את המופע הראשון שלה 'בית אבי' בה העלתה על הבמה שורה של שירים מבית אבא, לזכר אביה יחזקאל ששון ז"ל, מי שהיה בעברו אושייה בזמר המזרחי- ערב לציון 40 שנה למותו. 
בהמשך, היא הופיעה על הבמה בהזמנויות כאלו ואחרות כשכבר אז היא חלמה על מופע יחיד, בו תופיע עם להקת נגנים על הבמה ונדמה שמה שאילנית מעזה לחלום, היא גם מציבה לעצמה בתת הכרה כיעד להגשמה. עובדה. בשנה הקרובה היא תגשים לא רק את המשאלה להעלות מופע יחיד, אלא שאם תדפדפו אחורנית בדפי הפייסבוק ותגיעו עד לחודש בפרואר בשנת 2021, תגלו שהיא צועקת אל היקום שלה את החלום התורן- להופיע עם תזמורת פירקת א- נור (התזמורת המובילה בארץ למוסיקה ערבית קלאסית) בכל הרכב שרק תוכל. ועכשיו קחו את שני החלומות הללו ותאחדו לאחד- חלום שיתגשם עבורה בשנה הקרובה בצורת מופע יחיד 'יאום א- תלאתה' (יום השלישי) בו תניח אילנית את עצמה על הבמה כמו ספר פתוח ותאפשר הצצה מהכי קרוב אל חייה.

מאיפה זה צץ פתאום?
אילנית צוחקת: "בקורונה, אנחנו המורים היינו מושבתים. מצאתי את עצמי יושבת בבית וכותבת בלי הכרה, פרץ של כתיבה שאי אפשר לתאר. במשך שבוע כתבתי מעל 60 עמודים על זכרונות ילדותי. חשבתי שכתבתי ספר וחיפשתי עורכת לשונית. הגעתי לעורכת בשם יוספה אבן שושן,  הנכדה של אברהם אבן שושן ואחרי שהיא קראה את מה שכתבתי היא הודיעה לי- כתבת מופע יחיד ולא ספר. היא זיהתה בכתיבה שלי אפיזודות כמו מתוך מופע יחיד. לקח לי זמן לעכל את הרעיון. קרוב לשנה עבדנו יחד על מה שיהפוך בהמשך למופע היחיד שלי".

במקביל לעבודה על מופע היחיד שלה ומתוך רצון לקדם את עצמה בתחום המוסיקלי אליו הגיעה לפני הקורונה, חלמה אילנית על הופעה לצד ההרכב המוסיקלי הבכיר בארץ פירקת א- נור שמוביל במוסיקה הערבית. "בגלל שהם כל כך טובים ובה במידה עממיים ואתניים והתחברו לי לשורשים מבית אבא חלמתי להופיע איתם". וכשאילנית חולמת היא גם דוחפת את החלומות שלה, כך קרה שגילתה כי מי שעומד מאחורי התזמורת- אריאל כהן גר במרחק כמה רחובות מאמא שלה בפתח תקווה והוא גם מכיר את ציון, מי שהיה חברו של אביה ולימים הפך למנטור המוסיקלי שלה. בשיחה שקבעה עם אריאל, הוא הסביר לה שישנו קושי בהגשמת החלום, כי החזרות שמקיימת התזמורת נערכות בבית שמש. באותו מפגש סיפרה אילנית לאריאל על מופע היחיד שהיא מקדמת, וכשהוא ביקש לדעת מי מלווה אותה מוסיקלית במופע ושמע כי היא מתכוונת להשתמש בפלייבק, הוא הציע לצוות לה למופע קבוצה של נגנים מתוך הרכב התזמורת שלו. "זה היה מטורף", נזכרת אילנית מעצם המחשבה. "אמרתי לו שלצערי אין לי את היכולת הכספית לשלם לנגנים שילוו את המופע ואריאל קישר אותי לאגודה שמסייעת במימון מוסיקאים מתחילים מהפריפרייה". אלא שלרוע מזלה של אילנית האגודה פשטה את הרגל והחלומות נשארו מאחור.

יאום א- תלאתה

אבל אילנית לא הרימה ידיים. עכשיו היה עליה לקדם את נושא המשחק והעמידה על הבמה. "עם כל הכבוד לזה שעמדתי על הבמה ושרתי, יש הבדל גדול בין לשיר לבין לשחק על במה ואני בכלל לא שחקנית", היא מזכירה בחיוך, "אלא בעיקר מורה לערבית". בחיפושיה אחר במאי היא חברה לעדה ים מירסקי, לפני כשנה, ומכאן, התחיל מה שהיא מגדירה רומן המשחק שלה. "היא האמינה בי והוציאה ממני את כישרון המשחק כמו שרק עדה יודעת לעשות", מספרת אילנית. מכאן ואילך מופע היחיד קרם עור וגידים כששוב הגיעה ועלתה סוגיית הנגנים. "מאז המפגש הראשון שלי עם אריאל עברו שנתיים. לפני כחודשיים ציון המנטור שלי מאז תחילת דרכי בשירה חגג 95, יצרתי שוב קשר עם אריאל, כי החלטתי להפתיע את ציון ולעשות לו מחווה מוסיקלית בבית עם כמה מהנגנים מהרכב פירקת א- נור". וכך היה. במשך ארבע שעות המוסיקה לא הפסיקה להתנגן בביתו של ציון, שחזר לימי הזוהר שלו ולמוסיקה עירקית ומצרית מבית אבא. בין לבין, אילנית שרה והחליפה צבעים כי לא האמינה שזה קורה והיא שרה בפועל לצידם של אגדות התרבות שלה. "ואז נפל אצלי שוב האסימון ושאלתי את עצמי למה עכשיו בעצם אני לא חוברת אליהם?". ושוב נקבעה פגישה עם אריאל בנושא וגם הפעם אריאל הסכים בשמחה שחלק מהרכב התזמורת ישתף עם אילנית פעולה על הבמה. "אז הוא ציוות לי נגן עוד וכנר וכששאלתי מי יהיה על הדרבוקה הוא אמר לי- אני. באותו רגע כמעט ואיבדתי את זה. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. למרות שאריאל עצום בכישרונו הוא באותה מידה עניו, רואה את האחר ומוכן לעזור באהבה למתחילים וזו תכונה נעלה מבחינתי. מרוב אושר שזה קרה ירדתי לרכב וצרחתי. הבנתי באותה שנייה שאני נכנסת למשבצת גדולה. ומכאן העניינים התחילו לרוץ".

ספרי קצת על המופע

"'יאום א- תלאתה' הוא  מופע יחיד שמספר במשך שעה ורבע את סיפור חיי מגיל חמש ועד ליום המופע עצמו. בדרך הצופים יכירו אותי מהכי קרוב שאפשר, ילמדו על חיבורים נשמתיים וקארמתיים ויחשפו לאבני דרך בחיים שלי שהובילו אותי לאן שהגעתי היום. בחרתי בשם הזה כי יאום א- תלאתה היה יום המפגש בבית שלנו אצל אבא, יחד עם ציון ואומנים נוספים, סביב השירה והנגינה. בהמשך, בכל יום שלישי הייתי נפגשת עם ציון למפגשים מוסיקליים, ובכלל, נוצר בינינו קשר נפלא של אבא ובת. המופע מספר כיצד האובדן של אבא ששימר את המורשת העיראקית והמצרית הביא גם אותי לשמר אותה. עוד במופע הצופים יכירו דמויות שנכנסו לחיי בנקודות זמן מסוימות והשפיעו עליהם ועוד, הרי לא אגלה כאן הכל", היא צוחקת.
ואיך משווקים מופע יחיד כזה? את המופע הראשון שלה תעלה אילנית בשיא ההתרגשות מול צוות המורים של בית הספר בגין בו היא מלמדת. "וועד המורים בבית הספר החליט להרים את הכפפה ולפרגן לי ואני אהיה מופע פתיחת שנת הלימודים של הצוות", היא מעדכנת בגאוות יחידה. המופע שיצולם, יופץ לכל גורם אפשרי על מנת לקדם כמה שיותר הופעות בכל רחבי הארץ. "מסתבר שכשאני שמה לעצמי יעדים בתחום המוסיקלי זה גם קורה", היא אומרת. "התחושה היא שכל החיים הובילו אותי מילדות לנקודה הזו- האובדן של אבא כשהייתי רק בת חמש עם כל הטלטלות שעברתי בעקבות זה, הפגישה עם המוסיקה והיציאה לחיים החדשים. שום דבר לא הוגש לי על מגש של כסף, עברתי לא מעט תלאות בדרך וכשהגיע הזמן הנכון הדברים קרו".

מה המסר שלך לשנה החדשה?
"אל תוותרו על החלומות שלכם גם אם תגשימו אותם בחלק השני של החיים, גם אם זה לעזוב עבודה, לנסוע בכל העולם או לפתוח עסק בתחום שאתם טובים בו. מסתבר שהקורונה גם עשתה טוב לאנשים ואפשרה להם בזמן הישיבה בבית להתבונן פנימה לנבכי נשמתם".

איך הרצון להופיע בכל הארץ יעלה בקנה אחד עם ההוראה?
"לטובת העניין החלטתי לצמצם משמעותית את המשרה במשרד החינוך".

אין חשש מהלא נודע?
"אם הייתי חוששת שום דבר מכל מה שעברתי בשנים האחרונות לא היה קורה. זה לא שאני לא חוששת מצעד כזה, אבל אי אפשר להיות על מלא בשני מקומות ועכשיו זה הייעוד וחוץ מזה, מה בעצם יכול לקרות? כשאני שרה בערבית אני פורחת בצורה כזו שגם הקהל שם לב שאני באמת אוהבת את זה, ובכלל, אני חושבת שאני יודעת ערבית כבר מהגלגול הקודם. אני בטוחה שהמופע יצליח ובכלל, אני מתכוונת לצאת לפנסיה בעוד שנתיים וזו תהייה השלמת הכנסה מצוינת. מעבר לזה אני כבר חושבת לצאת בהרצאה בשילוב נגן אוד על זמרים וזמרות ערבים כדי לחשוף את הקהל למוסיקה המיוחדת הזו".

מה קהל היעד של המופע שלך?
"הכי נדוש לומר עיראקים, מזרחים ומבוגרים, אבל התפלאתי לראות לפני שש שנים, במופע הראשון שלי, שהגיעו לא מעט קיבוצניקים מהסביבה ואנשים שאין להם ממש זיקה למוסיקה הערבית. למרות שהם לא הבינו מילה הם נהנו. פירקת א- נור היא להקת נישה מצד אחד, אבל היא גם מופיעה בברבי בתל אביב בפני חבר'ה צעירים במופע 'שמחה גדולה הלילה' והקהל עומד על הרגליים ומריע להם. אותי אמנם עדיין לא מכירים, אבל את פירקת א- נור מכירים ואני מאמינה שרק זה בפני עצמו יפתח בפני את הדלתות, מעבר לכך שלהיות איתם זו קפיצה מקצועית ענקית במוסיקה. פירקת א- נור הצליחה לגעת בהרבה רבדים של  האוכלוסייה ואני מאמינה שאני נכנסת למשבצת מוכנה שתביא קהל. אני רוצה להאמין שאריאל זיהה בי פוטנציאל ולכן חבר אלי, אני מבחינתי לא מתכוונת לאכזב כי הגעתי לשיא".

איך מקבלים את הרעיון במשפחה?
"יאמר לזכותו של בעלי, דוד והילדים, שהם גאים בי. אני משמשת עבורם השראה להגשים את כל החלומות. אצל אמא שלי והאחים שלי ההתרגשות מאוד גדולה, בזכות ההתעסקות הזו שלי במוסיקה, זה הכניס המון שמחה לבית והוסיף וייב אחר. השנה נציין 46 שנה למותו של אבי, זה כפול בדיוק מהגיל בו נפטר. אני מודה לו על כל המורשת שהשאיר לי. למרות שהכרתי אותו רק חמש שנים מחיי, אף אחד במשפחה לא יודע ערבית כמוני ולא יודע רבע מילה משיר".

מה את מאחלת לעצמך?
"לעבור את המופע הראשון בהצלחה ( אל דאגה יתקיים גם מופע פתוח לתושבי אילת כמובן) , המשך שיתוף פעולה עם פירקת א- נור, מאחלת לעצמי להיות קצת יותר בקו הבריאות, אני בטוחה שהמוסיקה עוזרת לי גם בזה ושהקהל יאהב את המופע. אני מאמינה בלשים את הלב שלי על השולחן ושאתן לקהל כוחות ושיעור בחשיבות ערך המורשת. וכמובן שאני מאחלת לעצמי שציון יהיה בקהל בערב המופע ויבין כמה הוא חשוב לי וכמה הוא היה עבורי השראה גדולה".

הבאלאנס שלה

אחרי 11 שנים כמורה ומחנכת ולא לפני שסומנה כמיועדת לתפקידים גבוהים בחינוך, החליטה נטלי כהן אכד, במרוצת השנה החולפת, שהיא רוצה לזרום על הראש שלה ועם הגוף ופתחה את הסטודיו שלה לפילאטיס מכשירים, מזרן ויוגה. בזמן שהחוגים שלה מתמלאים בעוד ועוד נשים, היא כבר לגמרי מבינה את ייעודה בחיים, רגע אחרי שהחלה בשנת חל"ת שנייה שלה מההוראה.

את תחילת שנת הלימודים הנוכחית לא חוותה נטלי כהן אכד, מי ששימשה במשך 11 שנים כמורה מוערכת, מהצד של מערכת החינוך, אלא הפעם היא הייתה שם בטקס פתיחת יום הלימודים על תקן אמא פול טיים. ככה זה כשאת מתחילה שנת שבתון שנייה שלך מהמערכת, ואם להודות על האמת, נטלי שמאוד אהבה את החינוך ויאמר לזכותה שהילדים וגם הצוות מאוד אהבו אותה בכובע של ההוראה, החליטה כבר לפני שנה שהיא חייבת לממש את עצמה דווקא בתחום האהוב האחר שלה- הספורט. אלא שאפילו היא לא האמינה כמה עוצמתי זה יהיה, מהיר והכי אנרגטי שאפשר, עד כדי כך, שבחודש אפריל האחרון היא פתחה את הסטודיו שלה- באלאנס, לפילאטיס מכשירים, מזרן ויוגה והשנה היא החליטה שהיא לוקחת שנת חל"ת שנייה ברצף כדי לסדר את המחשבות, ולהבין מה היא באמת רוצה, ואם היא צריכה להודות על האמת, לא בטוח שהיא כבר תחזור להוראה בשנת הלימודים הבאה.

מהפך בגיל 36, איך זה קורה?
נטלי מחייכת ומסבירה: "זה התחיל באמצע הקורונה. חוויתי משבר, מעין נפילת מתח עם עצמי. הרגשתי שמשהו בחינוך שכל כך אהבתי כבה בי. כמי שתמיד החינוך האיר לי את הנשמה, נשאבתי גם אני כמו כולם במהלך הקורונה לזומים, לשעות ארוכות של ישיבה מול המחשב עם תינוק קטן בבית ושתי בנות והרגשתי שאני חייבת להפעיל את הגוף".
מגיל צעיר החיים של נטלי היו שזורים בפעילות גופנית כזו או אחרת. זה התחיל כבר בילדות כשרקדה, בהמשך עברה מסטודיו אחד בעיר למשנהו כשהיא נמשכת בעיקר לפעילות אירובית ופונקציונאלית. "כשגל, בעלי קלט את הצורך שלי בהנעת הגוף, הוא הציע לי ללכת לשיעור יוגה אצל יעלי ב'לעוף עם הגוף'. אני מודה שהייתי סקפטית, אחרי הכל אני בן אדם של כמה שיותר להזיע, אדרנלין וקצב, אבל החלטתי שאין לי מה להפסיד והתמכרתי- לשיטה, למורה, להכל. חיכיתי בכל יום ללכת לשיעור והבאתי את זה איתי גם לתלמידים, בישיבה מול המסך ואחר כך גם לכתה כשחזרנו לעבודה סדירה. שנתיים וחצי תירגלתי, וברגע שיעלי פתחה את הקורס הראשון שלה הצטרפתי. היה לי ברור שנפתח לי באותו רגע צוהר לעולם חדש".
את ההחלטה הזו שלה קושרת נטלי גם לעובדה שחברתה הטובה רחלי רזי סלע התחילה ללמוד פילאטיס. "אני החלטתי ללמוד את היוגה ולראות לאן זה יוביל אותי", היא מחייכת כשהיא מספרת שהצעד הקטן הזה שלה הוביל לשינוי מהותי בחייה. אגב, היום רחלי חברתה שעברה מגוון קורסי הוראה, משמשת כמדריכה אצלה בסטודיו.
ככה היא למדה הוראת יוגה במקביל להמשך ההוראה בבית הספר וכשסיימה את היוגה מיהרה להירשם ללימודי פילאטיס מזרון, לאחר מכן ללימודי פילאטיס מכשירים, כשמשהו עמוק בפנים משך אותה לכיוון ובעלה גל נותן לה את הרוח הגבית. היא רכשה מיטת אימונים והתחילה לאמן בביתה מתעמלות באופן פרטי. אלא שעכשיו התחום החדש בער בה וכבר היה לה ברור שהיא חייבת לצאת לשנת שבתון כדי להשלים את הכל בצורה מסודרת ולעשות קצת סדר בראש. את שנת הלימודים שעברה היא לא פתחה על תקן מורה. ב1/9 בדיוק לפני שנה פתחה נטלי קבוצת מתעמלות ראשונה פרטית, שהגיעה אליה להתאמן בסטודיו שהשכירה. "בבקרים הייתי מאמנת אצלי בבית כי הילדים היו בבית הספר, בערב הייתי מאמנת בסטודיו", ועם ההנאה שלה בתחום החדש, באה גם ההצלחה, היא פתחה קבוצה ועוד קבוצה, אימנה אצל מורתה יעלי את תחום היוגיליטיס- שילוב של יוגה ופילאטיס "מצאתי את עצמי אוהבת מאוד את השילוב הזה בין השיטות- מצד אחד השקט והנשימות של היוגה, מצד שני העבודה הממוקדת על השריר- הפילאטיס. עבודה שהיא מאוד יסודית על הגוף, סנכרון של נשימה עם תנועה. והאמת, לרגע לא חשבתי על בית הספר בתקופה הזו. הייתי כל כולי שקועה ומאוהבת בתחום החדש". היה זה דווקא בעלה גל שהתחיל ללחוץ עליה למצוא לה מקום משלה. "כל הזמן השכרתי מקומות וביקשתי טובות עד שהגיע הזמן להתביית, אבל במקביל עדיין לא ממש היה לי ברור מה קורה איתי הלאה ולאן כל זה הולך", מספרת נטלי. ככה עד שמצאה את הלוקיישן המושלם מבחינתה- מתחת למרכז עינת במערב 7. "שזה ממש בשכונה שלי, הכי קרוב שאפשר אלי הביתה, מול בית הספר מצפה ים בו לימדתי והיום הילדות שלי לומדות בו, במילים אחרות, הרגשתי שכאן אני לא מתרחקת, לא מהשכונה וגם לא מהתלמידים שלי, אותם אני פוגשת בסביבה כל הזמן". בתחילת אפריל חנכה נטלי בשמחה רבה ובהתרגשות גדולה את הסטודיו שלה- בלאנאס, לכאן היא מביאה איתה עכשיו את כל אהבתה. "אם נקפוץ שנתיים אחורנית", היא נזכרת, "אני יושבת אצל הספר שלי ואנחנו מדברים על תאריך הלידה שלי. הוא מנתח את התאריך ואומר לי- "את נולדת לנשים. אני רואה את הקשר  המושלם שאת יכולה להפיק מעבודה עם נשים", הוא אומר לי ואני בכלל מורה שעובדת עם ילדים. "הוא אמנם זרק את זה לאוויר באופן כללי אבל גם הוא כמו כל המכרים שלי ידעו שאני עובדת הרבה עם הגוף. כולם ידעו שספורט זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי והיום בדיעבד, אני מבינה שבאיזה שהוא מקום הוא שתל לי אז בראש את הרעיון שאמנם לקח לו זמן להתבשל אצלי, אבל הוא יצא לאור. אחרי שפתחתי את הסטודיו ואני רואה אתה כמות הנשים שמגיעות- זה עומד כבר על מעל 100 נשים, אני מבינה שהוא ידע כבר אז שאני אשנה פאזה, הוא שתל אצלי אז את הרעיון בראש וזימן אותו אלי".

החלטה מטלטלת

אם חשבתם שלהיפרד מהחינוך היה פשוט עבור נטלי, תשכחו מזה. לא זו בלבד שהיא אהבה את ההוראה, ובעיקר את הקשר החם שיצרה עם תלמידיה, אלא שפתאום היא הבינה שמדובר גם בהחלטה כלכלית מטלטלת- להפסיק להסתמך על הכנסה ממשרה קבועה שנותנת הרבה ביטחון. "כשאת עובדת משרד החינוך זו מעל הכל משרה בטוחה וודאות כלכלית. 
יחד עם 11 שנות וותק, כשכבר הפכתי למורה מוערכת במערכת ויועדתי לתפקידי המשך, לא היה פשוט לקבל את ההחלטה. מצד שני, היה לי ברור שאני חייבת להחליט. זה הכי לא פשוט להיפרד מהוודאות, מהאהבה לחינוך ולילדים. הילדים שלי בבית ידעו כל השנים שהם חלקו את המקום שלהם אצלי עם עוד 30 ילדים. אבל היום ברור לי שהייתי חייבת את ה"טיים אאוט" הזה. הייתי חייבת לקחת את שנת השבתון הזו כדי לחשוב. אם בהתחלה עוד חשבתי שאוכל לשלב בין החינוך בבית הספר לבין הסטודיו שלי, ברגע שהמקומות אצלי התמלאו מהר והמקום קיבל חיים משלו, היה לי ברור שלא אצליח לשלב. אז עדיין לא נפרדתי. העדפתי לקחת שנת חל"ת שנייה גם השנה כדי להיות באמת בטוחה בצעד שאני עושה".

דימיינת שמשהו כזה יכול לקרות לך בחיים?
נטלי צוחקת: "משהו בי תמיד בער לפתוח מקום משלי. בשנים הראשונות שלי בחינוך, חקרתי הרבה את נושא לקויות הלמידה. הרעיון של לימודים דיפרנציאלים לכל תלמיד בהתאמה אישית מאוד קסם לי. כמי שגדלה בתוך מערכת החינוך הרגשתי קושי להסתכל על כתה שלמה וגדולה, בה לכל ילד יש צרכים משלו ולא להיות מסוגלת להעניק לכל ילד את מה שהוא באמת צריך. חשבתי על לפתוח בית ספר ללמידה בקבוצות קטנות בשעות אחר הצהריים ולחזק אצל כל ילד את הצדדים שהוא צריך כבודד וגם כקבוצה. 
האמת שכבר היתה לי תוכנית עסקית ואפיל וחיפשתי מקום, אבל זה לא בשל מהסיבה שהרגשתי שרוויתי את תחום החינוך. דווקא החלק הספורטיבי נראה לי מאתגר מאוד. החלק הבריאותי והחינוכי התחברו לי מצוין. וכן, היום כשאני מסתכלת על זה, מערכת החינוך נתנה לי המון כלים לעמוד מול כיתה של נשים מתאמנות. אני מאוד מורה בסטודיו", היא צוחקת. "יש לי את הקול של המורה, שפה של מורה, אני מובנית בשיעור עם התחלה, אמצע וסוף, ממש כמו בכתה רגילה. עולם החינוך הכשיר אותי לעצמאות למרות שאולי יש מי שאומר שמורה תלויה במנהלת. בפועל ניהול כתה דורש ממך המון עצמאות, אסרטיביות, ראש גדול וכשיש לך באופי את היכולת האירגונית, יחד עם הכלים שאת מקבלת לאורך השנים ממשרד החינוך והכלים שאת רוכשת בעמידה מול כתה, כל אלו מסתבר, סוגרים לך את הפינה כשאת יוצאת לדרך  עצמאית".

איך מרגישה ההתחלה החדשה שלך?
"אני מודה שיש אפ אנד דאון. יש ימים שאני זורחת ויש ימים שאני מסתכלת על חברות שלי המורות מסיימות לעבוד בשעה מוגדרת ואני מסיימת בסטודיו בשעה 15:00 ושעתיים אחר כך כבר חוזרת לסטדיו, אבל איך שלא אסתכל על זה, היום אני הרבה הרבה יותר רגועה. אין לי במהלך היום מיליון טלפונים של הורים, אין הנהלה, אין פרוייקטים, אני בוחרת לעצמי איזה פרויקט אני רוצה להריץ. היום זו רק אני וטוב לי  במקום הזה שאני בוחרת ומניעה. יש לי אופק, אני יכולה לרוץ למרחקים ארוכים ולשים דגש על מה שאני רוצה".

בשורה התחתונה, טוב לך היום?
"טוב לי מאוד בעיקר כי אני רגועה יותר ומפוקסת יותר. אני גם אמא יותר, שזה הכי חשוב בכל הסיפור, למרות שכאן בסטודיו יש לי עבודת בוקר וגם ערב, אבל יש לי היום את הפניות ואני יכולה להחליט שאני יוצאת עם המשפחה שלי לחופש דווקא ב1/9 אחרי שכל הבלאגן במדינה נרגע, מה שבתור מורה את אף פעם לא יכולה לעשות אלא לצאת לחופשות רק כשכולם בחופש".

איפה את בעוד חמש שנים?
"אני מאוד מקווה ומאמינה שהסטודיו יתפתח, שיהיה בית למדריכות ומדריכים ויהפוך לבית ספר לפילאטיס ויוגה. מקום שישלב סטודיו לאימונים וגם בית ספר למאמנים וככה אשלב באמת את עולם החינוך ועולם הספורט. יצאתי אמנם ללמוד חינוך בשביל התעודה הפורמאלית אבל הנפש שלי תמיד הייתה נפש של מורה. זה היה טבוע בי ולזה רציתי להגיע, אז ברור שעכשיו אשאף לשלב ביןשתי האהבות שלי- החינוך והספורט".

פרנסה טעימה

אחרי שהמציא פטנט בגיל 19 אבל הבין שלא מתעשרים מהר ואחרי שעולם הנדל"ן נעצר, הבין אור מרציאנו, אקס איש נדל"ן צעיר ואביציוזי, שלא בוכים על חלב שנשפך והמשיך הלאה. אחרי תקופה קצרה בה עבד כשכיר, הוא חבר לקובי יוסף, המבוגר פי 2 מגילו ויחד הם פתחו את מעדני אור- סלטים ביתיים, בעלי כשרות גבוהה,  שיעשו לכם את השבת, ישנו לכם את האירועים ואת החגים. כי אוכל עושים באהבה, או לא עושים בכלל.

אם הייתם אומרים לאור מרציאנו (25), שעולם הנדל"ן אליו נכנס כבר בגיל צעיר יעצר ככה פתאום, הוא לא היה מאמין. אבל המציאות שעצרה בשנה החולפת את גלגלי השיניים של עסקאות הנדל"ן בארץ בכלל וגם באילת, גרמו לאור להבין שהגיע זמנו לחשב מסלול מחדש. הצעיר שהמציא כבר בגיל 19 פטנט, אבל הבין, שעם כל הרצון הטוב, לא מתעשרים מראש, הבין גם במקרה הזה שכשמגיע זמנך להמשיך הלאה אתה צריך לארוז את כל היכולות שלך ולחשב מסלול מחדש. לרוע מזלו הירידה בעסקאות הנדל"ן נרשמה בדיוק כשנפרד מהמשרד הגדול אליו השתייך והחליט לצאת לדרך עצמאית. אבל אור שהיה צריך יציבות כלכלית לא בחל בעבודה קשה כשכיר. הוא עבד כמה חודשים בסופר צאלים, "אבל תמיד היה לי ברור שאני רוצה משהו משלי", הוא מספר השבוע בנחישות. את קובי יוסף בן ה– 50, אילתי מלידה, הוא פגש באחת הפיצריות בעיר בהן עבד בעבודה זמנית. קובי עצמו חזר לאילת לאחר שנים מחוץ לעיר, ולאחר שצבר במרכז ניסיון בהפעלה וניהול של קייטרינג. "משיחות של שנינו התברר לנו ששנינו רוצים לפתוח משהו פרטי", מספר אור ומבהיר: "עם הניסיון שיש לקובי בקייטרינג, ובסך הכל 30 שנות ניסיון בעבודה באוכל, הכיוון כבר היה ברור".

ומה בדיוק הקשר שלך לאוכל? אני תוהה ואור מחייך ואומר: "אני הראש מאחורי היזמות והטעימות. כמי שחובש כיפה, אהבתי את הרעיון של עונג שבת".
בדרך הזו בדיוק נולדו מעדני אור. "החלוקה בינינו ברורה", מבהיר אור, "על הדרך אני לומד לעבוד עם אוכל. אנחנו מבשלים ביחד, אני צמוד אליו במטבח וזה ממש כיף. גיליתי שאני נהנה לעבוד עם אוכל. מעבר לזה שהיום אני מרגיש שהכיוון בטוח, כי רמת האוכל שקובי מכין היא כל כך גבוהה כך שיש לנו לגמרי למה לצפות. העובדה שבכל שבוע חדש לא רק שהקליינטים מתאהבים בסלטים וממשיכים להזמין, אלא בכל שבוע נוספים לקוחות חדשים והמספרים רק הולכים וגדלים. אם עדיין לא הבנתם, מעדני אור מייצרים סלטים ורק סלטים. וזה לא בגלל שקובי לא יכול לנצח על שלל מטעמים אחרים, אלא בגלל שהשניים החליטו להתמקד במה שהם חושבים חסר באילת- סלטי גורמה מחומרים איכותיים, סלטים שמוכנים טריים וטעימים. בימים רביעי, חמישי ושישי אתם יכולים להזמין מכאן שורה ארוכה של סלטים, "לארוחות שבת, לחגים, לאירועים שונים, לשולחנות שוק, לערב סלטים ולכל סיבה שאתם צריכים סלטים טעימים", אומר אור שמבהיר כי כרגע הם אמנם עדיין עובדים מהבית תחת ביקורת מוקפדת ואישור מאוד חריג של כשרות, אבל תוך כמה חודשים הם מתכוונים להשכיר מקום משלהם ולפרוץ.

יש לסלטים ורק לסלטים ביקוש? אני תוהה ואור מבהיר: "הביקוש גדול. סלטים הם חלק מחוויית השבת, אין כמעט בית שאין על שולחנו סלטים בערב שישי. אם משפחה יודעת שהיום אפשר לקנות מגוון ענק של סלטים בעבודת יד, באיכות גבוהה, ובמחיר לכל כיס, אז בעצם למה לטרוח ולהכין לבד? חודש ימים שאנחנו עובדים וזה לגמרי שונה מכל מה שהכרתי עד היום. האמת, אף פעם לא חשבתי שאהנה כל כך מעבודה עם אוכל. מעבר לזה שאני נהנה מהאופן בו אנחנו מתנהלים- קובי מביא איתו ניסיון של שנים והכל עובד כמו שעון ובלי לחצים. אנחנו עובדים בכיף ובהנאה, מוסיקה במטבח ומי צריך יותר?".

איך זה עובד ביניכם עם הפרש כזה של גילאים?
"למרות שקובי הוא פי שניים מגילי אנחנו ממש כמו חברים. אני רואה בו קצת דמות אב, הוא קורא לי ילד, ולמרות שאני צעיר ויש לו אפילו ילדים שהם גדולים ממני בגיל, הוא עם ראש צעיר, אני מכבד אותו וזה עובד מושלם ביחד. יש לו משפחה נהדרת ואנחנו עובדים ביחד בראש טוב".

לאן אתה רואה את זה מתפתח הפעם?
"אני רואה את זה גדל וממשיך להתפתח. נגדיל בהדרגה עוד יותר את המגוון, כשבכל מקרה הכוונה לשמור על הייחודיות שלנו ועל הכנת סלטים ורק סלטים. מאחורי כל סלט יש עבודה מוקפדת, מחשבה ודיוק. לא נוציא סלט שהוא פחות ממושלם. לי וגם לקובי ברור שחובת ההוכחה עכשיו היא עלינו ולקוחות חוזרים שמביאים איתם חברים זה שם המשחק ולכן אנחנו מתכוונים להתמקד בסלטים".

אז מה, תיווך או סלטים?
אור צוחק: "גם להכין סלטים ולמכור אותם זה סוג של תיווך. היום אנחנו "מתווכים" סלטי יוקרה ללקוחות. גם זו סוג של שליחות. כשחבר טוב טועם את סלט הביצים שלנו ואומר לי שהוא ממש מתרגש כי הטעם מזכיר לו את סלט הביצים שהיה אוכל אצל סבתא, זה כל מה שאני צריך כדי להבין שאם נמשיך להקפיד, נצליח".

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת