העליון: למרות שרספ''ן לא איסדרה את בטיחות אופנועי הים, היא אינה נושאת באחריות לתאונות במפרץ אילת

ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המדינה והפך את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי (מאי 2021) שחייב את המדינה לפצות אישה שנפגעה מסילון של אופנוע ים עליו הורכבה עם בנה, במפרץ אילת ב-2008. בפסק הדין המחוזי נקבע כי רספ"ן התרשלה כשהתעלמה מהוראות היצרן של אופנועי הים שחייבו לבישת מיגון מתאים, והסדירה בסופו של דבר את נושא הבטיחות בענף בתקנות, רק לאחר ארבעה מקרי תאונה בהו נפצעו בעיקר נשים מפגיעה במערכותיהן הפנימיות מהדף הסילון. כיום מחויבים רוכבי אופנועים כאלו בלבישת לבוש מיגון גוף מלא. המדינה, שחויבה במחוזי לשלם לנפגעת 400 אלף שקל, לאחר שהמחוזי אמד את גובה הנזק שנגרם לאישה במיליון שקל והעמיד את חלקה של רספ"ן ברשלנות על 40 אחוז. מלבד רספ"ן, הגיעה הנפגעת להסדר עם המשיט (40%), היבואן והיצרן (10% כל אחד), שפיצו אותה במסגרת הסדר פשרה בסכום של 800,000 שקל. המדינה ערערה על פסק הדין לעליון, שכאמור הפך (8.6) את פסק דינו של המחוזי.

מדובר בספורט מסוכן ללא חשיבות חברתית

בפסק דינה של ראש ההרכב, השופטת י' וילנר נכתב : "אני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן, שיקולי המדיניות הרלוונטיים מובילים למסקנה, כי מהעובדה שרספ"ן מוסמכת לקבוע דרישות בטיחות לשיט באופנועי ים, לא נובע כי הייתה מוטלת עליה חובה לצפות את הסיכון למשיבה הגלום בסילון המים...בעיקרו של דבר, שיט באופנוע ים הוא סוג של פעילות ספורט אתגרי, אשר כרוכה מטבעה בסיכונים מוגברים. בהתאם לכך, המדינה רשאית להסמיך רשות שלטונית לאסדר פעילות מסוג זה, בין היתר, כדי להגן על בטיחות העוסקים בה". בישראל הוסמכה לשם כך רספ"ן, שגם לדעת המחוזי "מגלה אקטביזם אסדרתי ראוי...מתוך מחויבות בלתי מתפשרת לבטיחות השיט", אלא ש: "בנסיבות האמורות, הטלת אחריות בנזיקין על המדינה, על רקע החלטתה לאסדר את תחום בטיחות השיט באופנועי ים, עלולה להוביל לתוצאות בלתי רצויות. מצד אחד, הרחבת אחריות המדינה בנסיבות אלו עלולה, מטבע הדברים, להרתיע מפני קבלת החלטה על אסדרת הבטיחות של פעילויות דומות. תוצאה זו מנוגדת להנחה, שלפיה ראוי כי המדינה תשקיע ממשאביה לקידום ההגנה על שלמות גופו של הפרט, גם כשזה בוחר לעסוק בפעילות פנאי הכרוכה בסיכונים מוגברים. מן העבר השני, הטלת אחריות על המדינה בנסיבות דנן עלולה להוביל לכך שהמדינה תאסור לעסוק בפעילויות כגון דא, שהסיכונים בהן מוגברים וערכן החברתי אינו גבוה, על-מנת להימנע מהצורך לשלם מהקופה הציבורית את העלויות הטמונות בהתממשות אותם סיכונים מוגברים; נראה כי אף תוצאה זו איננה רצויה, בעיקר לנוכח האוטונומיה של אלו המעוניינים לעסוק באותן פעילויות ולנוכח היתרונות הגלומים בפעילויות אלו. נוסף על כך, הטלת אחריות בנזיקין על המדינה משמעותה כי הציבור כולו נושא בנטל הפיצוי. ברם, משעסקינן בפעילות עם סיכונים מוגברים, שתכליתה העיקרית הנאת העוסקים בה וחשיבותה החברתית אינה גבוהה, קשה לאתר הצדקה לכך שהציבור כולו ישלם על התממשות הסיכונים שבפעילות זו. ויודגש: מצב עניינים זה, מובחן ממקרים שבהם הנזק נגרם כתוצאה מהתממשות סיכון הנובע מאינטרס ציבורי מובהק; אז, ניתן לטעון כי אין זה הוגן שהציבור כולו ייהנה מהגשמת האינטרס הציבורי, בעוד שפרט מסוים יספוג לבדו את העלות הכרוכה במימושו של אותו אינטרס", לאורך, נפסק כי יש להישמר מפני מצב שבו הופכת המדינה ל"מבטחת על" של כלל הפעילות במשק, שמופעלות בעניינן סמכויות אסדרה וכי הדברים נכונים במיוחד משעסקינן בפעילות שכרוכה בסיכונים מוגברים ושחשיבותה החברתית אינה גבוהה. השופטת הסבירה כי היא מצפה ממי שנוטל חלק בפעילות מסוכנת כגון זו, כי ידאג לבטח עצמו. במקרה נשוא התביעה, למשיט היה אמנם ביטוח, אך זה לא כיסה את מלוא הפגיעה בנפגעת, את השופטת עובדה זו לא עניינה, והיא קבעה כי "העובדה שהמדינה היא "כיס עמוק", אינה מצדיקה את הטלת האחריות אך בשל היעדר כיסוי ביטוחי מספק למעוול הישיר". 
עוד קבעה השופטת כי: "המדינה אינה מחויבת לקבוע אסדרה ביחס לכלל ענייני הבטיחות בכלל התחומים האפשריים. אף בתחומים שהמדינה מחליטה לאסדר, דרישות הבטיחות הרגולטוריות הן בבחינת רף תחתון שיש לעמוד בו, אך ברי כי יש להימנע מקביעה כללית, שלפיה האזרח רשאי להניח "כי מה שאינו אסור - אינו מסוכן". ככלל, הנחה כזו אינה מגבשת הסתמכות סבירה, ולו בהינתן מגבלות משאבי הרשות וחוסר יכולתה המעשית להגן על כל הפרטים בחברה מפני כל הסיכונים הקיימים", כדוגמה לכך נתנה השופטת מקרה שבו רוכב אופנוע שנפגע בתאונת דרכים יתבע את המדינה על כך שלא חייבה רוכבי אופנוע בלבישת לבוש מגן, אלא רק בקסדת ראש. אדם כזה לא יכול לטעון כי משום שלא נקבעה חובה של לבישת ביגוד מגן החוק הוא הסיק כי הדבר אינו מסוכן.

משלמי המסים לא צריכים לשאת בנטל הפיצוי 

עוד אמרה השופטת: "העובדה כי רספ"ן מוסמכת לקבוע דרישות בטיחות לשיט כאמור, ואף מפעילה סמכות זו באופן "מקיף ואינטנסיבי", אינה מגבשת חובה כללית מצִדה לצפות את כל הסיכונים שכרוכים בפעילות זו. מסקנה אחרת עלולה להוביל להרתעת המדינה מאסדרת תחום הבטיחות של פעילויות מסוג זה או להטלת איסור על קיומן – תוצאות שאינן רצויות. אף במישור ההוגנות, אין הצדקה להטיל על ציבור משלמי המסים את עלות הפיצוי על נזקים שנגרמו כתוצאה מהתממשות סיכונים הנובעים משיט באופנוע ים. המדינה אינה "מבטחת-על" של הפעילות במשק, ובמיוחד לא של פעילויות עם סיכון מוגבר שהאינטרס הציבורי בקיומן אינו מובהק. בתוך כך, לא ניתן להסתמך באופן סביר על כך שהמדינה תצפה כל סיכון בטיחותי בכל תחום אפשרי, לא כל שכן בפעילות כמו שיט באופנוע ים; ממילא, הנחה כי "מה שאינו אסור – אינו מסוכן", אינה הנחה סבירה."
השופטת אף התייחסה לכך שרספ"ן כי שינתה את התקנות לאחר מספר תאונות דומות וחייבה לבוש מגן: "העובדה כי רספ"ן החליטה – לאחר שקיבלה דיווחים על מספר תאונות דומות לתאונה דנן, וחקרה את הגורמים להתרחשותן - לקבוע את דרישות הבטיחות האמורות, אינה מובילה, כשלעצמה, למסקנה, כי אי-קביעת דרישות אלו בטרם התוודעה רספ"ן לאותן תאונות, עולה כדי התרשלות. כידוע, נקיטת הליכים לאחר תאונה אינה מעידה על כך שאי נקיטתם לפני התאונה היא בגדר רשלנות". 
השופטת ר' רונן, שהצטרפה לפסק דינה של השופטת וילנר סייגה את הסכמתה למקרה המסוים של סילון מים, לגביו הסכימה כי רספ"ן לא יכולה או צריכה היתה לחזות את מסוכנותו מראש, ועם זאת היא ציינה כי: "מסקנתי נוגעת באופן ספציפי לסיכון הנובע מסילון המים. יתכן שהמסקנה הייתה שונה אילו היה מדובר בסיכון שהוא ברור מאליו, או סיכון ידוע ומוכר. בכל הנוגע לסיכון כזה, יתכן שהיה מקום להטיל אחריות על רספ"ן. אולם הסיכון הנובע מהשפעת סילון המים על מי שנפל מאופנוע הים למים, איננו סיכון כזה. גם אני, כמו חברתי, סבורה כי בהקשר זה יש משקל לעובדה שרגולציה הנוגעת לסיכון שבסילון המים אינה קיימת בשאר מדינות העולם. ניתן להסיק מכך שהסיכון הזה איננו סיכון ידוע ומוכר שהייתה על רספ"ן חובה להיערך לקראתו עוד בטרם היא התירה את השימוש באופנועי ים בישראל."
3709/22
 

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת