תושב אילת פנה ב-1.5 בבקשה לביהמ"ש השלום באילת על מנת שזה יורה למאכילת חתולים הגרה בסמיכות אליו, שלא להתקרב לביתו מרחק של 150 מ' וכן דרש לפצותו בסכום של 10,000 שקלים. בכתב הבקשה תיאר האיש כי מאכילת החתולים מאיימת עליו עם הטלפון שלה, פגעה בי בפנים, וזו לא פעם ראשונה שהיא מאיימת עלי ועל משפחתי ואנחנו מפחדים לצאת מהשכונה שלנו בגלל. עוד תאר: "באותו יום היא חילקה אוכל לחתולים ואנו גרים בבית מגורים פרטי וזה אינו חוקי". האיש סיכם את בקשתו כשציין כי: "אשתי סובלת מפוביה גדולה מחתולים". השופטת ליאורה אדלשטיין הוציאה במקום צו זמני במעמד צד אחד וקבעה דיון ל-7.5, אז התייצבה מאכילת החתולים וסיפרה את גרסתה לאירועים: "המבקש גר בבניין אחד ואני בבניין אחר, אני שמה את האוכל לחתולים וגם מים, ואני מצלמת הכל, וגם אחרי שאני מנקה את המקום, ויש מצלמות. לשאלת בית המשפט הבהירה האישה כי היא "שמה להם אוכל בשביל. החתולים לא מתקרבים לפתח של הבניין. הוא סתם מנסה למצוא". בהחלטתה קבעה השופטת כי: "לאחר שצפיתי בתמונות, שכל צד הציג לי, אני רואה שהמשיבה מאכילה את החתולים בדיוק במקום שבו ציינה, מקום מוגבל יחסית ורחוק מביתו של המבקש. על כן אין מקום לקבוע צו הרחקה רק כלפי המשיבה אלא יש לקבוע צו הרחקה הדדי." השופטת העמידה את הצו ההדדי על מרחק של 100 למשך 180 יום. עוד הוסיפה השופטת: "המבקש יקפיד לקשור את כלבתו ברצועה ולחסום את פיה כשהוא יוצא למרחק הציבורי". אלא שסיפא החלטה זו סיבכה את בעל הכלב, שלא רק שהוצא כנגדו צו הרחקה, אלא שכעת חויב לשים את פיו של הכלב במחסום.
אז מה קובע החוק?
בעל הכלב שלא היה מרוצה מהחובה לשים את כלבו במחסום, ביקש מביהמ"ש לתקן את החלטתו וכך התגלתה סתירה שקיימת בין חוק העזר העירוני של אילת לבין החקיקה הראשית. בעוד שבחוק העזר נדרשים כל בעלי הכלבים באשר הם לצאת אל המרחב הפתוח כשכלבם קשור ברצועה ופיו נתון במחסום, הרי שהחוק הארצי להסדרת הפיקוח על כלבים, קובע רק חובת יציאה עם רצועה. באשר לחובה לשים את הכלב במחסום פה, מתייחס לכך החוק במסגרת התקנות שהוצאו מכוחו, המתייחסות לכלבים שהגזע שלהם נקבע כמין מסוכן (וכן כלבים מעורבים עם גזעים אלה), או כלב שכבר נשך בעבר, לגביהם נקבע כי יחויבו במחסום פה כשהם בחוץ. ביהמ"ש קיבל את עמדת עמותת "תנו לחיות לחיות", לפיה יש להעדיף את ההסדר שבחקיקה הראשית על פני חקיקת העזר המקומית, וזאת בהתאם לכלל לפיו חקיקה ראשית גוברת על חקיקה מקומית. לפיכך, קבע כי בנסיבות המקרה, מאחר וכלבתו של המבקש אינה נמנית עם גזע מסוכן, הרי ש"ככל שיציג אישור מאת הווטרינר העירוני כי הכלבה שלו איננה מסוכנת, או אף ספציפית יותר כי הוא רשאי לצאת עמה ללא מחסום, הוא רשאי להימנע מהשמת מחסום לפיה ביציאתו מביתו למרות הצו". השופטת דחתה את דרישת האיש לפיצויים ואף נמנעה מפסיקת הוצאות בבקשה.
מעיריית אילת הובהר כי: "כלבים שאינם משויכים לרשימת כלבים המסוכנים – אין חובה להוציאם עם זמם".
4232-05-23; 2634-05-23
רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת
חדשות אילת והערבה - יום יום באילת
