מפעל הנצחת השואה של אשה אחת

אין כמעט מישהו באילת שלא הספיק להכיר את מירל'ה הראל - אשת חינוך דגולה - בכובע כזה או אחר בחייה. כמי שחינכה דורות באילת, יש לה נגיעה בבוגרים רבים שגדלו תחת ערכיה כילדים וספגו ממנה כבר בילדות את אהבת המולדת והאדם. אלא שבשנים האחרונות נדמה שמירל'ה בחרה לנתב את כל מירצה ואהבתה לנושא השואה שהיה קרוב לליבה מאז הייתה ילדה צעירה שגדלה בגבעתיים. מה שהתחיל בתקופת הקורונה כרצון לחלוק עם אחרים את הידע הרב שצברה במרוצת השנים, הפך למפעל הנצחה של אשה אחת. 
במחברת שלה בה היא מרכזת את כל רשימות חבריה בקבוצות השונות כבר יש מעל 300 תושבים בגילאים כאלו ואחרים שלא מפספסים שום פגישה. עושים קאט ממירוץ החיים ומגיעים אליה ללמוד ולשמוע בשקיקה על הזמנים הבלתי נתפסים ההם. ואת הכל היא עושה בחיוך החם והאימהי שלה, עם תמונות וגזרי כתיבה מודבקים על קאפות, כי אין לה בבית את האיבזור הטכנולוגי הנדרש, אבל כל מי שמכיר את מירל'ה יידע לספר שכזו היא, משקיענית, בעלת לב רחב, שעושה את כל המפגשים האלו בהמון אהבה ובהתנדבות מלאה מתוך תחושת שליחות אמיתית. ומי שמגיע למפגשים האלו שלה יודע, שבין כתלי ביתה של מירל'ה עושים קאט לחיים העכשווים ונסחפים, ממש כמו במנהרת זמן, לימים אותם מחובתו של כל אזרח במדינת היהודים לנצור ולעולם לא לשכוח. ועדיין לא דיברנו על 20 שנה בהן מנצחת מירל'ה ביד רמה על מסעות של תושבים מאילת אל אדמת פולין, בליווי מצמרר של הסברים וידע רב שהופכים את המסע לחוויה אחרת ובלתי נשכחת.

"תפני מקום ללובה, היא משם"

רק לאחרונה, בשבוע בו ציינו כמו בכל שנה את יום השואה, ניצחה מירל'ה הראל על ארבעה מפגשים שונים בביתה. יום אחרי יום היא ערכה את השולחן הארוך שבביתה במיטב מטעמים אותם היא מכינה במו ידיה ופתחה את ביתה למאות תושבים בעיר שהפכו את המפגשים אצלה בבית למשהו שהוא בגדר מאסט. לא עוד מפגש של זיכרון בסלון שמתקיים רק ביום השואה, אלא משהו שהוא הרבה מעבר לזה, מפגשים שמתקיימים אצלה לאורך כל השנה. יום אחרי יום בשבוע השואה היא ניצחה על המפגשים האלו ביד רמה ובהמון אהבה מתוך אמונה מלאה כי זו היא שליחותה, לחלוק עם אחרים את כל מה שלמדה על תקופת השואה במרוצת חייה. וכל מי שיוצא ממפגש כזה אצלה, מחסיר נשימה, מעלה רשמים וחוויות בדפי הקידמה (הפייסבוק) ומודה לה על שחלקה.  "מה שהכי מדאיג שבקרוב כבר אף אחד לא ידבר ולא ילמד את הדברים האלו שאסור לנו אף פעם לשכוח", אומרת מירל'ה, שבעצמה אינה בת לניצולי שואה ועדיין בשכונה בה גדלה בגבעתיים היו ניצולי שואה רבים. רבות מחברותיה היו בנות לניצולי שואה והיא עצמה פגשה כילדה בתים שמחים יותר ושמחים פחות. "הייתי מסתכלת על האנשים האלו בתימהון ודווקא במקום בו הייתה עננה כבדה מעל הסיפורים אצלי הסקרנות עבדה שעות נוספות. אני זוכרת שכשהייתי בכתה ב' אצל חברה וראיתי מספר מוטבע על היד של אימה. אז כמובן שאלתי אותה מה זה והיא עשתה לי סימן של שקט. על זה לא מדברים. אני זוכרת שעמדתי בתור במכולת ושכנה יכלה לבוא אלי ולבקש ממני- "תפני מקום ללובה היא משם"...", נזכרת מיר'לה במעטה הסודיות שאפף את ניצולי השואה באותם ימים. "מכיוון שהיינו ילדים קטנים אף אחד לא ממש רצה לפרט בפנינו מה קרה שם. כשהייתי מדברת עם אמא שלי ושואלת היא הייתה מסבירה לי שמדובר באנשים שעברו סבל גדול לא בארץ שלנו אלא בארץ זרה". עם האיסור הזה היא גדלה עד שבאחת הימים התגלגלה שמועה שיש ספר ש"לילדים אסור לקרוא".

קראה על השואה בגניבה

"זה היה הספר 100 ילדים שלי שכתבה לאה קיכלר", נזכרת מירל'ה בספר אותו הייתה חייבת לקרוא. "כשהייתי בכתה ד' הייתי הולכת בכל יום לספרייה וקוראת ממנו בגניבה. מיותר כמעט לציין שהספר נכנס לי ללב ולנשמה ועד היום העתק שלו אותו השגתי ולא בקלות, נמצא לצד המיטה שלי".
מירל'ה נזכרת גם היום בהתרגשות איך באחד הימים כשחזרה הביתה מבית הספר היא נתקלה על לוח המודעות של בית  ההסתדרות ברמת גן בפרסום על מפגש עם הסופרת אותה העריצה ואת ספרה קראה בשקיקה. "אז כמובן שרצתי לאמא שלי ששיתפה איתי תמיד פעולה, וסיפרתי לה וכמובן שהלכנו ביחד למפגש ואיך שאני התרגשתי. כמו שהיום הצעירים רצים אחרי עומר אדם, ככה רצתי אני אחרי הסופרת לאה קיכלר והגעתי לכל הרצאה ומפגש שהיא קיימה באזור. אני חושבת ששמעתי אותה אולי 100 פעמים אבל לא ויתרתי". מאז עברו השנים, מיר'לה בגרה, אבל את נושא השואה שתמיד הצית את סקרנותה, היא אף פעם לא זנחה. לימים כשהפכה למורה ומחנכת באילת העבירה מירל'ה את הנושא משואה לתקומה לתלמידיה מגלה עד כמה הנושא חילחל גם אצל הדור הצעיר. "וככל שלמדתי יותר בנושא, ככל שהתעמקתי וקראתי, סימני השאלה רק הלכו וגדלו אצלי", היא מודה. "איך הם החזיקו מעמד? מי יכול בכלל להחזיק מעמד בתנאים שהיו להם? ועוד כהנה וכהנה שאלות שמלוות אותי תמיד".
מירל'ה נזכרת איך כשסיימה ללמד בבית הספר אלמוג, שם שמה דגש כמו תמיד על לימודי השואה, ניגשה אליה אחת התלמידות ושאלה- "ועכשיו מי ילמד אותנו על השואה?".הבטחתי לה כבר אז שאני עוד אמצא את הדרך להמשיך ללמד את הנושא". וכך במרוצת השנים מירל'ה המשיכה לאסוף כל מודעה או סיפור שהתפרסמו על התקופת השואה, קראה כל ספר שרק התפרסם ועקבה אחרי כל מחקר חדש וכל פיסת מידע.

הקורונה הביאה לשינוי

ואז הגיעה הקורונה ויחד איתה הישיבה הממושכת בבית אותה תירגמה מירל'ה לעוד ועוד למידה עצמית. "קראתי באותה תקופה המון מחקרים בנושא השואה. בוקר אחד התעוררתי וסיפרתי למירב בתי, שקראתי מחקר מטורף על הנשים שפעלו ולחמו במרד גטו וורשה, אבל משום מה האלימו אותן בא' והעלימו אותן בע', כשגם במקרה הזה, כל התהילה הייתה מופנית לגברים. אמרתי לה מה יקרה אם אזמין אלי הביתה קבוצה של אנשים, ידידים ומכרים, ואספר להם על גבורת הנשים בימי המרד? אז מירב חייכה ותהתה בקול אם אני באמת חושבת שהנושא הזה מעניין את כולם כמו שהוא מעניין אותי. אבל זה פעם בי ואמרתי לה- בואי ננסה, מה יש לנו להפסיד".
ומירל'ה ניסתה. "ואת לא מבינה מה קרה אחרי הערב הזה שקיימתי באחת ההפוגות של הקורונה", היא מספרת בהתרגשות. "התחיל לזרום אלי מבול של טלפונים מעוד ועוד אנשים שגם הם רצו וביקשו שאוסיף אותם למפגשים. שתביני, התחלתי עם 20 איש, מפגש סולידי אצלי בבית, היום אנחנו כבר קרוב ל– 300 איש בחלוקה לקבוצות שונות, כי בכל מקרה חשוב לי לשמור על המפגשים המצומצמים יחסית. אחת לכמה שבועות יש מפגש, כל פעם על נושא אחר. וזה מדהים. בתקופה הצינית בה אנו חיים, אנשים מצליחים לפנות לעצמם זמן כדי להגיע למפגש של שעה וחצי, לשמוע, לדעת וללמוד", היא פותחת בפני את המחברת שלה ומראה לי שורה בלתי נגמרת של שמות. "רק הבוקר נוספו לי עוד", היא אומרת בחיוך מנצח וממהרת לציין שבשבוע הבא, בשבוע בו יחול יום השואה היא תפתח את דלת ביתה לארבעה מפגשים תחת הנושא שיהיה הפעם- אחיי גיבורי התהילה. "התחלנו בתקופת הקורונה עם הנושא של גבורת הנשים בימי מרד גטו ורשה,דיברנו על סיפורי אהבה בלתי אפשריים בתקופת השואה, אימהות בוחרות בחיים, ילדים מנצחים כנגד כל הסיכויים, ביום השואה הבינלאומי האחרון דיברנו על הילדים משם ועכשיו נדבר על אחיי גיבורי התהילה, נושא שיחבר בין 80 שנה למרד גטו ורשה לבין ילדים שהיו אז, חלקם בגטו וורשה ואחרים, שצמחו להיות תותחי על. והקושי הגדול שלי הוא להחליט על מי מבין כל הילדים האלו אני אדבר. את מי אני אשאיר הפעם בחוץ כי אחרי הכל אי אפשר לדבר על כולם", היא אומרת.

ואת כולם את מארחת אצלך בבית?
מירל'ה מחייכת ועונה:"אמא שלי אמרה תמיד שכשיש מקום בלב, יש מקום בכל מקום".

נושאת הלפיד

לאחר כל מפגש הווטסאפ של מירל'ה מתמלא ברשמים נרגשים של האנשים שהיו במפגש, בתגובות חמות ואוהדות. אנשים שלא מפסיקים לפרגן לה על הדרך המעניינת והמרתקת בה היא מצליחה להעביר את הדברים ובעיקר משבחים אותה על העשייה הלא ברורה מאליה. הם מגדירים אותה כ"נושאת הלפיד", כ"מפעל חיים והנצחה של אשה אחת" והשבחים והתודות מגיעים מכל עבר. "וזה לא עוד מפגש בסלון", היא מבקשת לייחד את המפגשים שלה. "זה לא משהו שקורה באופן חד פעמי לקראת יום השואה אלא זה משהו שהפך כבר לחלק משגרת החיים שלי ושל האנשים שבקבוצות שלי. משהו שהם מחכים לו ונהנים להגיע אליו". את המפגשים האלו הכניסה מיר'לה גם לבתי הספר בימי הקורונה, בתקופה בה הנסיעות לפולין התבטלו והיה לה חשוב לשמר את הידע אצל הצעירים. לדבריה, שני בתי ספר הרימו את הכפפה ותלמידים היו מגיעים אליה הביתה יחד עם המחנכות למפגשים מרגשים. "היית צריכה לראות איך הם יושבים כאן בולעים בשקיקה כל מילה, כל סיפור. לא היה צורך לבקש מהם לעזוב את ניידים כי אף אחד לא נגע בהם, לא היה צורך לבקש שקט כי כולם היו מרותקים", היא מספרת ומקריאה לי תגובות מחממות את הלב שהמחנכות שלחו לה לאחר המפגשים האלו. "בגדול הילדים היו בהלם טוטאלי, איזה משוגעת מכניסה אליה הביתה ילדים שהיא לא מכירה". ואני שיתפתי במפגשים האלו את הילדים ומסבירה להם שיש לי כל כך הרבה ידע ומידע בנושא ותהיתי האם לשמור את כל הידע הזה אצלי או לחלוק אותו איתם? בחרתי לגעת איתם בנושאים שדיברו אליהם יותר כמו סיפורי אהבה בימי השואה. איך בתוך הרשע והנושא כל כך אפשר להתאהב במישהו שנראה כמו סמרטוט, כולו מלא כינים, אבל יש לה או לו עיניים יפות.

ואני שואלת את מירל'ה עד מתי זה יימשך ועד איפה? ומירל'ה אומרת לי בחיוך המיוחד שלה: "עד שייגמרו לי הסיפורים".
-אבל הסיפורים על השואה אף פעם לא ייגמרו, אני מתעקשת ומירל'ה מסתכלת עליי ואומרת: "אז כנראה שגם המפגשים לא ייגמרו כל עוד אני מסוגלת".

ולמה בחינם? אני תוהה ומירל'ה מבהירה: "אני לא מסוגלת לגבות על זה כסף. זו לא הייתה הכוונה או המהות". היא מספרת איך באחד המפגשים שעשתה לחברות, הן התעקשו להוציא כסף, ואיך כל הסכום הזה שהגיע כמעט ל- 2,000 ש"ח הוקדש לרכישת ערכות זיכרון ממוזיאון יוסף באו, ערכות שהועברו לסיפריות בתי הספר התיכוניים בעיר.

ללמוד מתוך השטח

עוד הרבה לפני שהיא החליטה לקיים את המפגשים אצלה בבית, מירל'ה כבר חתומה על הוצאת משלחות מאילת אל אדמת פולין. פרויקט פרטי שלה עוד מהימים בהם ניהלה את סניף ויצ"ו בעיר לפני כ – 20 שנה. מאז, דרך קבע, היא מוציאה מידי שנה משלחת מאילת, הכוללת בעיקר בוגרים, אבל לא פעם גם הורים וילדים בוגרים שבוחרים לצאת למסע יחד. בסיום כל מסע היא מאגדת את הזכרונות, התמונות והחוויות ויוצרת ספר מסע עבור משתתפי המסע. "הקושי הוא לאסוף את האנשים אבל מי שחוזר מהמסע הזה חוזר מוטרף", היא מעידה ומציינת כי כמות המשתתפים בכל משלחת לא עולה על 25-30 איש. "בשנה הקרובה נצא בחול המועד סוכות על מנת שגם אנשי חינוך שמבקשים לצאת יוכלו להצטרף", היא אומרת. "יש אנשים שנרתעים, חוששים, אבל לאט לאט אני בונה את הקבוצה כשלפחות פעמיים לפני המסע אנחנו נפגשים גם כדי לקבל רקע והכנה וגם כדי להכיר ולו במקצת את החברים שיוצאים בקבוצה. במשך שבוע היא מובילה את הקבוצה בצורה מדורגת מהגטו למחנות העבודה ולמחנות ההשמדה והכל בליווי צמוד של הסברים, סיפורים, טקסים והרבה התרגשות. "זה מסלול מאוד מרגש שנותן הרבה חומר למחשבה. כל מסע כזה הוא עולם ומלואו של אנשים והתרגשויות". מירל'ה מספרת איך באחת הקבוצות יצאו אמא ובת דתיות כשהאמא מאוד רצתה למצוא את הקבר של סבה בבית הקברות בוורשה. "ומצאנו. זה היה מאוד מרגש. כל המשלחת הדליקה נרות". בקבוצה אחרת בחורה חיפשה את ביתן מספר 9 בו שהתה סבתה. חיפשנו וגם מצאנו. היא הדליקה בביתן נר ורק תביני עד כמה הדברים האלו מרגשים בעוצמות. יוצא הורה והבן או הבת שלו, יוצאים זוגות וגם בודדים שמרגישים שהם חייבים את המסע הזה לעצמם ולפעמים גם בוגרים שמסיבה כזו או אחרת לא יצאו למסע של בית הספר לפולין ומרגישים שהם חייבים לסגור מעגל. לכל מסע כזה אני יוצאת עם מיליון סימני שאלה וחוזרת עם 2 מיליון סימני שאלה".

איך זה שעדיין יש לך סימני שאלה?
"כשאחנו הולכים שם על אדמת פולין, לבושים היטב במינוס 2 מעלות, כל הדרך את לא מסוגלת שלא לשאול את עצמך איך הם שרדו בטמפרטורות האלו עם הסמרטוטים שהיו להם על הגוף. לא יום או יומיים אלא שנים. תחשבי איך שרדו שם 10 אלף איש עם מתקן שירותים אחד מבטון עם כמה חורים. איך עומדים בזה כשיש אלפים בחוץ מחכים לתורם? איך מתאפקים? איך עם כל כך נאור ותרבותי הופך למפלצתי שכזה? איך ששה אנשים ישנו על דרגש אחד?ככל שאת צוללת יותר לסיפורים, את לא יכולה שלא לשאול יותר שאלות. אלו דברים שלמרות כל מה שלומדים וקוראים, רק כשאתה שם, בפועל, רואה מקרוב, אתה מבין את העוצמות".

הפכת למפעל הנצחה
"אני מרגישה שליחות מעבר להכל. זה משהו שהוא כנראה בתוכי, גדול ממני. אני מאושרת שאני יכולה לשתף את הידע הרב שצברתי בנושא במרוצת השנים, מאושרת שיש אנשים ששואבים את זה באהבה ושיש פידבק מהקהל. אני יוצרת בכל פגישה כזו נציגים שימשיכו ויעבירו את הנושא הלאה וזה בעצם הרעיון".

ואיך את שורדת את כל המפגשים האלו?
"יש קושי נפשי מצד אחד, מצד שני השליחות כל כך חזקה שהיא גוברת על הכל".

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת