משואה לתקומה: ''ברגן בלזן היה גן הילדים שלי“

מאת: מירב לוי דיאמנט ● צילום: מהאלבומים הפרטיים ● 29/4/2022 10:40 ● ערב ערב 3066
אין משהו שמרגש יותר ניצול שואה, מאשר להסתכל על הבן שלו לובש את מדי משטרת ישראל ולהבין שמה שהיה לא יהיה עוד ● אין משהו מרגש יותר שוטר מאשר לצעוד על אדמת פולין, במדי שוטר משטרת ישראל, ולהבין שמה שהיה לא יהיה ● סיפורם המרגש של יהודה רייך, ניצול שואה בן 84 ובנו רב סמל בכיר רועי רייך שמרגישים יותר מכל שהם סגרו מעגל ● מיוחד ליום השואה
משואה לתקומה: ''ברגן בלזן היה גן הילדים שלי“

בשנת 1999 קיבל יהודה רייך את המכתב לו חיכה כל חייו. מכתב מהחברה אליה פנה בניסיון להבין לאן נעלמו עקבותיו של אביו כשהופרדו ממנו, הוא, אחיו ואמו, עוד בסלובקיה, על הרכבת שהובילה אותם למחנה הריכוז סרד. 
למרות שכל המסמכים שקיבל לידיו היו חתומים עוד משנת 1946, באיחור של 53 שנים גילה יהודה, להפתעתו, כי בחצי השנה האחרונה בה שהו במחנה הריכוז ברגן בלזן, היה גם אביו ממש באותו מחנה. "את חייבת להבין שזה היה מחנה ריכוז כל כך גדול שלא מפתיע שכולנו למעשה היינו שם אבל לא יכולנו בשום דרך לדעת את זה".

 

''אני זוכר איך מבעד לחלון הקטן של התא,  אבא עוד הספיק לצעוק את השם שלי''.  יהודה ותמונתו אשר מצא במוזיאון סרד בסלובקיה

 

מרב חובל לנער סיפון


בגיל 84 יכול יהודה רייך להסתכל אחורנית על חייו בגאווה גדולה. למרות כל מה שעבר בילדותו הוא הצליח להמשיך הלאה. כמי שמחזיק בידו תעודת רב חובל בינלאומית, שימש יהודה בצעירותו כרב חובל, נסע בעולם ונהנה ממה שיש לעולם הגדול להציע לו. 55 שנים שהוא גר באילת עם אשתו פנינה ולהם שלושה ילדים, 8 נכדים ו-וארבע נינות. "אנ יראש שבט רייך", הוא אומר בגאווה ואם תשאלו אותו במה הוא עובד היום, הוא יספר לכם שמדרגת רב חובל, היום הוא על תקן נער סיפון. "אני קושר את הסירה למזח ושותה קפה על הסיפון. נער סיפון כבר אמרתי לך לא?", הוא אומר בחיוך רחב. כזה הוא יהודה רייך, נראה צעיר הרבה יותר מגילו, נמרץ ונחרץ והוא מתעצב רק כשהוא נזכר במעלליו כאיש ים צעיר, ימים שלא ישובו עוד לעולם.


ערב יום הזיכרון, החלטנו לקיים ראיון זוגי והזמנו למשרד את יהודה ובנו רועי, רס"ב מוערך במשטרת מרחב אילת, המשמש מזה כתשע שנים כמפקד שיטור קהילתי בחבל אילות, כי מה יכול להיות סמלי ומרגש יותר מאשר סגירת מעגל שכזו?
רועי, בן 45, יליד אילת, אב לשלושה ילדים, נשוי לטל, מבהיר כי בצעירותו אביו לא דיבר. "הוא אף פעם לא סיפר לנו מה עבר, ולמעשה, כילד, לא ידעתי בכלל שאבא שלי ניצול שואה". 
"את חייבת להבין שבגיל צעיר לא העברתי את הימים במחשבות וזכרונות על מה שהיה. מבחינתי, מה שהיה היה. כשאתה צעיר אתה רוצה להצליח, להתקדם, להקים משפחה. רק בשלב מאוחר יותר, כשיכולתי להאט קצת את מרוץ החיים, התפניתי לשתף במה שהיה, את מי שרצה. רועי תמיד היה סקרן. תמיד רצה לדעת על עברי, שאל וחקר".
זו גם הסיבה שיחד עם האחיין של רועי, נסעו שלושתם לשחזר זכרונות בכפר בו גדל יהודה בסלובקיה, שם הם הגיעו לבית המרקחת של המשפחה, שמשמש כיום כבית זקנים. במקום הם פגשו אפילו קשישים שזכרו את משפחת הרוקחים וילדיהם, שנאלצו לברוח כמו כל היהודים בימי מלחמת העולם השנייה. "זה היה טיול שורשים מאוד מרגש", נזכר רועי. "שם למעשה שמעתי בפעם הראשונה את כל מה שרציתי לדעת ולמדתי על עברו של אבא".

 

''כיום אני מפליג ליעדים ביו טיוב''. רב חובל יהודה רייך 

 

"האיכר שנתן לנו מסתור הציל את חיינו"


כשהנאצים הגיעו לסלובקיה בשנת 1942, היה יהודה רק בן 4. "אבא היה הרוקח הראשי של הכפר וזו נחשבה לפריבילגיה, לכן גם הגרמנים לא הזיזו אותנו משם לשום מקום ונעזרו בשירותיו של אבא, אלא ששנתיים מאוחר יותר, כשהפרטיזנים התמרדו בסלובקיה, שלחו הגרמנים למדינה 80 אלף חיילים עם הנחייה ברורה- לקחת את כל היהודים שנשארו בה. אנ יזוכר איך בערב אחד ישבנו על המדרגות החיצוניות של בית המרקחת כשאוטובוס עצר לידינו והנהג ביקש ממני לקרוא לאמא. כשאמא הגיעה הוא סיפר לה שהנאצים הגיעו לעיר המחוז הסמוכה והתחילו לאסוף את כל היהודים. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. איך חזרנו מהר הביתה, שם כבר היו מוכנות הפקלאות, למקרה חירום. אני זוכר איך לקחנו את כל מה שיכולנו וברחנו לבית מסוים, שם חיכו לנו והחביאו אותנו. בכפר אהבו מאוד את אבא שלי כי הוא עזר לכולם עם תרופות. היו בכפר הרבה איכרים עניים ואבא עזר גם למי שלא היה כסף. למזלנו היו בכפר איכרים שזכרו חסד לאבא ולמרות שהיה לכולם ברור שמי שמסתיר אצלו יהודים מוצא מיד להורג, היו מי שהסכימו לסכן את חייהם למעננו. לחוסר מזלנו הניסיון אצל האיכר הראשון לא עלה יפה. אחרי יומיים שהיינו אצלו הוא קיבל רגליים קרות ופחד, וביקש מאיתנו לעזוב".
"כשהיינו בטיול בכפר הולדתו של אבא, עלתה הדילמה סביב השאלה האם אנחנו היינו מסכנים את המשפחה שלנו בשביל להציל מישהו אחר", מספר רועי.

 

ואז הנאצים גילו אותנו


ויהודה ממשיך בסיפורו: "אבא כבר הכין מראש כמה אפשרויות למקרה שתהיה בעיה, ועברנו מהר לאיכר אחר. אני זוכר שהוא סבל מאקזמה בגוף ואבא היה מכין לו במו ידיו תרופה. הם סידרו לנו חדר קטן מאחורי ארון, שם היינו אבא, אמא, סבתא, אחי ואני. הארון היה סוגר עלינו ואנחנו היינו צריכים בעיקר לשתוק. זה היה חדרון קטנטן והצפיפות הייתה לא נעימה, בלשון המעטה. זו הייתה תקופת חורף ובחורף האיכרים הסלובקים לא עובדים, כך שיש להם זמן לבקר אחד את השני. בכל פעם שהיה איכר אחר מגיע לבקר, הוא היה דופק על הארון שלנו ואנחנו היינו נכנסים לדומיה. הם היו יושבים אחד מול השני, כל אחד עם המקטרת שלו, מעשנים ולא מדברים מילה ואנחנו בקושי נשמנו", הוא מספר ומוסיף בחיוך: "זו הסיבה שהיום אומרים עלי שאני מדבר הרבה, כי כשהייתי קטן היו סותמים לי את הפה", הוא צוחק. וממשיך בסיפורו: "בלילות היינו יוצאים החוצה אל תוך מרתף קטן תת קרקעי ליד הבית. היו מניחים חתיכת עץ מעל הפתח וזהו. בסופו של דבר הנאצים הצליחו לשים את ידם על כל היהודים בכפר. הם תפסו בחור צעיר שהייתה לו שיקסע. אבא שלי כל הזמן הזהיר אותו שלא יסתובב יותר מדי בחוץ כי ישימו עליו את היד וכך היה. בסופו של דבר הוא הלשין על כל היהודים, לא לפני שהנאצים התעללו בו כדי שידבר ועקרו לו את הציפורניים אחת אחרי השנייה. דווקא באותו לילה לא ירדנו למסתור הקבוע שלנו וכשהנאצים הגיעו לבית האיכר הם מצאו אותנו מאחורי הארון. 
כילד לא ממש הבנתי מה קורה. שנים מאוחר יותר מצאתי את הבית של אותו איכר, בבית פגשתי את הבת שלו שהיתה יוצאת בכל יום העירה לברר איפה יש גרמנים ועל הדרך הייתה קונה אקסרא מזון בשבילנו. כשמצאתי אותה היא כבר הייתה מעל גיל 70, חולנית ואנחנו מיד עשינו כל מה שצריך כדי להכריז עליה חסידת אומות העולם. כשהיא הבינה מי אני, היא מאוד התרגשה. היא לא האמינה ששרדנו וסיפרה לנו מה קרה עם משפחתה רגע אחרי שמצאו אותנו מסתתרים והוציאו אותנו החוצה. 
הנאצים העמידו את כל בני המשפחה לאורך הקיר ורצו לירות עליהם עם מכונת יריה, אבל האיכר הזקן צעד צעד אחד קדימה וביקש שיתנו לו להביא משהו. לא ברור איך זה קרה, אבל הגרמנים אישרו לו והוא הביא להם ערימה של תרופות והסביר להם שמאחר והוא היה צריך את התרופות, לא הייתה לו כל ברירה אחרת. כשהנאצים הבינו שזה לא היה עניין של הסתרה תמורת כסף הם ויתרו על הירי". יהודה נזכר בהתרגשות איך הם חיכו כל כך לטקס הכרזת בתו של האיכר שעזר להם לחסידת אומות העולם, אלא ששבוע לפני הטקס הוא קיבל הודעה שהיא נפטרה. גם לאחר מותה, זכתה בתו של האיכר בהכרה החשובה.

 

רועי חי את הקהילה, מכיר היטב את הקהילה האילתית ואת תושבי חבל. רועי ואביו כיום ● צילום מירב לוי דיאמנט

 

מלחמת הישרדות במחנה הריכוז


יהודה ומשפחתו הועברו לסרד, מחנה מעבר שהוכר לאחר שנים כמחנה ריכוז והפך ברבות השנים למוזיאון. למעלה מחודש ימים הם היו שם, כשכל הזמן יצאו משם טרנספרים למחנה הריכוז באושוויץ. "רק מאוחר יותר הבנו שהעיכוב הזה שהרווחנו אצל האיכר הציל את חיינו כי כשהגענו לסרד התברר שבטרנספורט לפנינו כבר הפגיזו את מסילת הרכבת ולא ניתן היה עוד להגיע לאושוויץ אז אותנו כבר העלו על רכבת שעשתה את דרכה למחנה ברגן בלזן בגרמניה". 


יהודה נזכר איך שם, על פסי הרכבת, זו הייתה הפעם האחרונה בה ראה את אביו. "את אבא העלו לפנינו על רכבת משא של בהמות. הנשים והילדים התבקשו ללכת הלאה. אני זוכר איך מבעד לחלון הקטן של התא, אבא עוד הספיק לצעוק את השם שלי. את זה לעולם לא אשכח". 
רק בשנת 1999 הצליח יהודה להתחקות אחרי דרכו של אביו בימי המלחמה ולמד איך עבר ממחנה למחנה עד שהגיע לברגן בלזן, שם הייתה כל משפחתו, אבל לרוע מזלם הם לא נפגשו. יהודה, אמו, סבתו ואחיו הועלו על רכבת אחרת בדרך לברגן בלזן. "זו הייתה נסיעה נוראית. הצפיפות הייתה גדולה, רוב האנשים עמדו, ממש כמו בהמות. מידי פעם הרכבת הייתה עוצרת ליד ברזי מים והנשים היו יכולות לרדת ולמלא מים".

ואתה כילד צעיר לא פחדת מכל הסיטואציה הזו?
"בכל התקופה הזו בעיקר פחדתי והייתי רעב. פחדתי שלא אראה את אמא ואת אחי, פחדתי מזה פחד מוות, ובהמשך גם הייתי רעב כי כידוע בקושי היה מה לאכול".

 

שנל , שנל


לאחר נסיעה ארוכה, הגיעה הרכבת ליעדה. "זה היה ממש כמו בסרטים, פתאום את שומעת צעקות בגרמנית, שפה שאת לא מכירה, דוחפים אותך ללכת קדימה, הגענו לחדרים עם מיטות על קומות, בלי מזרונים, רק קרשים לישון עליהם. אלו היו צריפים של אימהות וילדים, כשבשלב הזה הגרמנים דאגו לטפח אותם כלפי חוץ, למקרה ותגיע ביקורת של האו"ם. 
אני זוכר איך היה קר מאוד. היינו עם מינימום בגדים שהצלחנו להביא איתנו, היינו רעבים כל הזמן, אמא הייתה הולכת להביא לנו קצת מרק שהיו מחלקים והיתה דוחפת את היד עמוק פנימה כדי להוציא מהתחתית את הלחם שהיה שם, כדי לתת לנו לאכול. הידיים שלה תמיד היו עם כויות מהחום של הסיר. היא היתה שמה את הלחם בכיס שלה ומחלקת לנו פירורים". יהודה זוכר איך לפעמים היו מוציאים את כולם למסדר בחוץ, בקור והיו משאירים אותם שם עומדים שעות עד שהחלשים היו מתמוטטים ומתים. ואז הגיע הטיפוס. 
"אם היה חסר עוד משהו נורא, הוא הגיע. את החולים היו מבודדים בחדרים נפרדים וכמעט אף אחד לא חזר משם". יהודה עצמו נדבק במחלה והועבר לצריף הבידוד. "אני לא אשכח איך כשהגעתי, אמרו לי שאף אחד לא יוצא חי מהמקום הזה, מאוד מעודד", הוא צוחק. "אני לא יכול לדעת כמה זמן הייתי שם כי בשלב מסויים אתה מאבד תחושת זמן, אבל כל היום לא היה לי מה לעשות והייתי שוכב ומסתכל החוצה מהחלון, רואה מתים, ערימות של גוויות שהיו שמים בערימה ומערימים אותם על כרכרה של זבל".

 

לא לבש מעיל כדי לא להסתיר את דגל ישראל. רועי בעל אדמת מחנה אושוויץ

 

"כילד חשבתי שככה החיים נראים"


אני שואלת את יהודה איך הוא הגיב למראות הקשים והוא מסביר לי: "כשאתה גדל במציאות כזו, כילד, אתה חושב שככה זה צריך להיות. אני חשבתי שזה טבעי ושכזה הוא העולם". חודשים אחדים אחרי שהגיעו למחנה התחלפו הנאצים בשומרים הונגרים. מעבר לגדר של המחנה כבר היו כוחות בריטים שפחדו להיכנס פנימה בגלל מחלת הטיפוס. "כשהם נכנסו הם לבשו חליפות לבנות כמו של החלל ואותנו הילדים דווקא זה מאוד הפחיד. כשחזרתי מהבידוד חי, כולם התפלאו, כי לא האמינו שאשרוד את זה. 
לצערי, סבתא לא זכתה לשרוד עד לשחרור ונפטרה במחנה הריכוז. על פי הממצאים על אבא הם נפטרו ממש בסמיכות זה לזו. את מבינה", הוא אומר לי, "בזמן שילדים בעולם הלכו לגני ילדים, ברגן בלזן היה גן הילדים שלי". חצי שנה היו יהודה ובני משפחתו ששרדו, במחנה הריכוז. 
לאחר השחרור הם הוחזרו לסלובקיה, פתחו מחדש את בית המרקחת וקיוו שאולי ביום מן הימים אביהם ייכנס בשער. אלא שזה לא קרה ואמם, שלא היתה אשת עסקים מוצלחת, סגרה את בית המרקחת. "בשלב מסוים גיסה של אמי אמר לה- את איבדת את בעלך, אני איבדתי את אשתי שהיתה אחותך, בואי נתחתן. אמא הסכימה ואותנו שלחו מהבית בתור יתומים לאירלנד". 
יהודה עוצר ומספר איך הגיעו לבית יתומים שלא היה כמו בית יתומים אפור ומפחיד כמו בסרטים, אלא היה טירה ענקית ומפוארת בה חיו 140 ילדים יתומים. בפעם הראשונה הופרדו אז האחים, שכן את אחיו שגדול ממנו בארבע שנים לקחו ללונדון. כעבור כמה שנים, כשיהודה היה בן 11 ואחיו היה בן 15 הם נפגשו שוב בפריז, נסעו יחד ברכבת לילה למרסיי ומשם, באוניה בשם 'אילת', "שהיתה חורקת לגמרי", נזכר יהודה, הם הגיעו ארצה.

 

שם, בביתן 10 באוושויץ


במסגרת סגירת המעגלים שלהם, הגיעו יהודה ובנו רועי גם לאירלנד, לראות מקרוב היכן העביר יהודה את שנותיו לפני שעלה ארצה. "זה למעשה היה המפגש הראשון שלי עם העבר של אבא. שם שמעתי לראשונה הרבה סיפורים שלא הכרתי קודם ורק בהמשך, אחרי כמה שנים, הגיעה הנסיעה עם אבא לסלובקיה. את חייבת להבין שרק בחיים הבוגרים שלי הכרתי את הסיפור".
בשנת 2010 התעקש רועי לצאת עם לובשי המדים למסע 'עדים במדים' -משלחת משטרת ישראל לפולין. "אחרי שכבר חפרתי בעברו של אבא, והכרתי את הסיפור שלו, וגם אחרי שכבר הספקתי לבקר איתו באירלנד, התחנה הבאה שלו אחרי ברגן בלזן וראיתי את המקום בו הוא גדל כילד, היה לי הכי חשוב להגיע לאדמת לפולין ולצעוד שם בגאווה כשוטר במדינת ישראל. 
שם, בביתן 10 באושוויץ, לפני כל חברי המשלחת, שכללה כמובן שוטרים מכל הארץ ובכל הדרגות, הקראתי להם את תמצית סיפור חייו בגאווה גדולה. כשסיימתי לקרוא, הרמתי את הראש וראיתי 100 שוטרים בוכים. עבורי זו הייתה סגירת מעגל גדולה. צעדנו באושוויץ בקור נורא ואני סירבתי ללבוש מעיל כדי שלא יסתיר את דגל ישראל שמופיע לי על השרוול של המדים", הוא מספר בחיוך. את סיפור חייו של אבא יהודה, סיפר רועי גם על גבי הבמה בטקס יום השואה העירוני לפני פרוץ הקורונה, ויהודה הדליק משואה. 
"זו סגירת המעגל הכי גדולה שיכולה להיות", אומר יהודה בגאווה ומתייחס לעובדה שהוא ניצו ורועי, בנו, שוטר במשטרת ישראל".
אמו של יהודה זכתה לעלות לישראל שנים אחדות אחדי שבניה עלו ארצה. היא נפטרה בגיל 83. אחיו של יהודה עדיין בחיים ומשמש כבוחן שפים בכיר. "אני הפלגתי לאורך החיים להרבה מקומות ונהנתי מהחיים. אני יכול לומר היום בפה מלא, שרוב הדברים שרציתי להשיג בחיי התגשמו. אם יש מקומות אליהם לא זכיתי להגיע, אני יושב היום ביוטיוב ומשלים חסרים", צוחק יהודה בשובבות ומדגיש: "אם יום אחד תכתבי את הספר של חיי שעוד אכתוב, אני מבטיח לך שלא תוכלי לעזוב אותו לשניה. עד כדי כך חיי היו מרתקים".

היום כשאתה רואה את המלחמה באוקריאנה, את המראות הלא קלים, מה אתה חושב על זה? 
יהודה: "לפני 10 שנים הייתי באוקראינה כדי לקנות אוניה, התושבים אמרו לי שם במפורש שהם כולם שונאים יהודים. הם היו אכזריים בתקופת מלחמת העולם השנייה והרגו המוני יהודים. אני מסתכל על מה שקורה שם ולא מרחם עליהם ולו לרגע. הם מקבלים היום את מה שמגיע להם. כמדינה שהצביעה נגדנו תמיד באו"ם אני לא מצליח להבין על מה ולמה הם בכלל מבקשים מאיתנו עזרה. אני תמיד אומר ששנאה עוברת מסבא לילד ולנכד. הם שונאים אותנו עוד מאז. הם חטפו את המכה שלהם חזרה ואני בטוח שגם תורם של הפולנים עוד יגיע. אני לא איש דתי אבל אני לגמרי חושב שאלוהים מחזיר להם עכשיו כגמולם".


מדוברות מרחב אילת נמסר לנו על רס"ב רועי רייך: "רועי החל את שירותו במג"ב. את שירותו במשטרה החל כסייר ובהמשך שימש כמפקד יחידת הסיור. מזה כתשע שנים משמש רועי מפקד שיטור קהילתי חבל אילות. הוא משתייך ליחידת המשא ומתן של משטרת אילת- יחידה הייעודית למקרי קיצון המצריכים ניהול משא ומתן. עוד בהכשרותיו: מפעיל כלי טייס בלתי מאוייש- רחפן, חובש משטרתי (מתנדב ביחידת האופנוענים של מד"א), בשיא התפשטות נגיף הקורונה הפעיל רועי עמדת בדיקות קורונה ייעודית לשוטרים. רועי מוביל את תוכנית מיל"ה באילת זו השנה העשירית- פרויקט משטרתי ארצי שמטרתו לחשוף תלמידי תיכון לעשייה המשטרתית.
במסגרת תפקידו כמפקד השיטור הקהילתי של יישובי חבל אילות, מנגיש רועי את שירותי המשטרה לתושבי החבל וזמין עבורם בכל בעיה/ ייעוץ או שאלה 24/7 וכן מעביר הרצאות מניעה לתלמידי בית הספר האזורי בחבל.
רועי חי את הקהילה, מכיר היטב את הקהילה האילתית ואת תושבי חבל אילות מה שמסייע לו לבצע את תפקידו כשוטר קהילתי".


רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת