האור של מוטי

מאת: מירב לוי דיאמנט ● צילום: מהאלבומים הפרטיים ● 10/6/2021 11:21 ● ערב ערב 3021
בגיל 33 כשהיה בשיא הקריירה הבנקאית שלו ונחשב למטאור עולה בתחום, הבין מוטי סמט שדי בקליק קטן בגב כדי לשנות לך את החיים ● עשר שנים של ניתוחים ושיקום בלתי פוסק נפסקו ביום אחד במה שהוא מגדיר כ'נס הפרטי שלו' ● כמה שנים אחר כך הוא גילה שהוא מאבד את מאור עיניו ● אבל דווקא הצרות האלו שעברו עליו חיזקו אותו והפכו אותו לאיש הנפלא שהוא ● בגיל 76 (אוטוטו) הוא לא רק ספורטאי מצטיין (אף על פי ולמרות הכל) אלא הוא יוצר, כותב, מצייר, רוקד ומשחק בחוויה האתנית ונרגש כמו ילד קטן לקראת פרסום סיפור קצר שלו ושיר באסופה לבעלי מוגבלויות שאוטוטו רואה אור ● ''אני לא בטוח שאם לא הייתי עובר את הקשיים האלו בחיים, הייתי היום האדם שאני'', הוא מודה
האור של מוטי
בלעדיה החיים שלי מן הסתם לא היו כאלו

מי שיפגוש את מוטי סמט ברחוב יתקשה להבחין שמדובר באדם כבד ראיה. הוא צועד בגאווה אופיינית ובגו מתוח כיאה לספורטאי, בדרך כלל יד ביד עם אשתו רבקה שהיא לגמרי החצי השני והמשלים שלו ואין מתאים יותר בשבוע בו צוין יום כבדי הראייה, מאשר לספר את סיפורו של האיש שהבין בגיל 76 שדווקא הקשיים שחווה בחייו הם שהפכו אותו לאיש הנהדר שהוא היום.

 

ואז יצאה בת קול...


עד גיל 33 החיים חייכו אליו. הוא נחשב עילוי בתחום הבנקאות בו עסק וגם ניהל כבר בגיל הזה סניף נחשב של בנק במרכז הארץ. כולם צפו לו עתיד וורוד בתחום ובכלל, החיים האירו לו פנים. הוא היה נשוי לאשה שאהב ומעריך (לה הוא נשוי עד היום), יחד הם גידלו את שתי בנותיהם והכל נדמה כהכי טוב שרק אפשר לבקש. אלא שאז, באחד הבקרים, כשהוא עבר בסניף, מישהו קרא לו. מוטי הסתובב לראות מי קורא בשמו אלא שהסיבוב הזה שינה את חייו. הוא שמע קליק חזק יוצא מגבו וכאב חד פילח את גופו. בין רגע פלג גופו התחתון השתתק, הוא צנח ארצה כמו 'שק תפוחי אדמה', כהגדרתו, ומאז, השתנו חייו. 
במשך עשר שנים הוא חווה חיים של כאבים, ניתוחים, ניסיונות שיקום וישיבה ארוכה על כסא גלגלים ממנו לא היה מסוגל לקום. כמובן שאת משרתו הנחשבת בבנק הוא איבד זמן קצר לאחר המקרה ויחד איתה הלכו כל החלומות על קריירה בנקאית. אלא שאז, בוקר אחד לאחר עשור שנים של סבל, הוא שמע מה שהוא מגדיר כ'בת קול' שקראה ואמרה לו: "השיתוק עבר, קום מהמיטה". והוא קם. עשר שנים של סבל הסתיימו לפתע פתאום כמעט לגמרי. אז אמנם הוא לא חזר מיד לצעוד על שתיים ועדיין נאלץ להסתדר עם מקל הליכה, אבל היי, בחלומות הכי וורודים שלו אף אחד לא שיער שכך זה יסתיים. 
על הסיפור המרגש הזה שלו שמלווה אותו לאורך חייו ואותו הוא מגדיר כ'נס הפרטי שלו', כתב מוטי סיפור קצר שיתפרסם בקרוב באסופה מיוחדת לבעלי מגבלות שתראה אור לקראת סוף החודש. באסופה הזו יתפרסם גם שיר שלו, שכן מי שמכיר את מוטי יודע איזה איש אשכולות הוא, שלא רק כותב סיפורים ושירים אלא עוסק בהרבה דברים מעבר.

 

בבוקר ההצגה, שבר מוטי את רגלו

 

צרות מגיעות בצרורות


אלא שאם מוטי טעה לחשוב בגיל 40 פלוס שהנס של חייו יחזיר אותו לחיי שגרה, הרי שקצת אחרי גיל 50, אחרי שמצא את מקומו כחובב בריות מאחורי הגה על מונית, באחד הימים הוא גילה שעולמו מסתובב לנגד עיניו. "אז המשכתי לנהוג ככה וזה לגמרי לא היה בסדר", הוא מודה היום, "עד שמישהו הלשין עלי למשרד התחבורה ואין לי אלא להודות לו על כך היום ולקחו לי את הרישיון". מה שגילה עכשיו מוטי לחרדתו זה שהוא סובל ממחלת עיניים שמזמנת הידרדרות איטית אך בטוחה בראייה וסופה עיוורון מוחלט. "זו בדיוק אותה מחלה ממנה סובל אביחי אוחנה, זוכה האח הגדול מאילת", יודע מוטי לספר. "אתה רואה בטווח של צינור דק ועם השנים גם זה הולך ונעלם". מוטי, שכהרגלו לא הסכים לוותר גם במקרה הזה, הגיע לבית הספר 'מגדל אור' המיועד לכבדי ראייה ומלמד אותם מההתחלה איך שורדים את הקושי וחיים איתו. 
"לגלות ככה באמצע החיים שעד שהצלחת להשתקם קצת אתה שוב הולך אחורנית זה לא פשוט", הוא מודה וגם מאשר כי עבר כמה חודשים קשים של ניסיון לקבל את המצב החדש. 
“יש אנשים שלא מבינים שכבד ראיה זה בעצם עיוורון וצריך לשנות את כל החיים. ממצב שאהבתי את החיים, פתאום לא אהבתי אותם יותר. הפסקתי לצאת להצגות, אמרתי לרבקה אשתי שתצא עם חברות ותעזוב אותי בשקט. אבל אז הבנתי שאין לי בעצם מה לעשות עם העובדות החדשות בחיי וכי שום דבר ושום דיכאון לא ישפר את מצבי ולהפך, אני חייב לקבל את המצב הקיים, לקום ולהמשיך הלאה כמו שכבר עשיתי אז שוב, לקחתי את עצמי בידיים וזה לא פשוט ליפול, לעלות ושוב ליפול ולמצוא את הכוחות לצמוח מלמטה פעם נוספת".

 

משהו התעורר בי


את הצמיחה הפעם הוא שאב מתוך הגשמת חלום ישן שלו להיות שחקן. "כמי שגדל בבית חרדי אסור היה אפילו לומר את המילה הזו", מספר מוטי ששמע על אילת טובי ועל החוויה האתנית והחליט להצטרף. "הם היו בדיוק בהכנות לקראת הצגה כשאילת החליטה לתת לי תפקיד למרות שהזמן היה קצר. מאז משהו התעורר בי. אילת 'תפרה' לי תפקיד ולשמחתי הרבה השתתפתי בהצגה הראשונה שלי". אלא שחוסר המזל לא מפסיק לרדוף את מוטי ששבר את הרגל בבוקר ההצגה. "כמובן שלא העזתי להבריז ועליתי על הבמה עם כאבים עזים, קופץ רוקד ומשתולל למרות כאבי התופת שהיו לי", נזכר מוטי בחיוך. "לאט לאט אילת טובי עבדה איתי והורידה ממני קליפות. הרגשתי שאני בן אדם חדש, הרצון לחיות חזר אלי, קיבלתי שוב ביטחון, לא היה אכפת לי יותר ממה שאנשים רצו או חשבו. למדתי ממנה לאהוב את עצמי כמו שאני ועד היום אני מוקיר לה ולאשתי היקרה תודה ענקית על שהיו לצדי בתקופה הקשה הזו". רבקה, אשתו של מוטי ראתה עד כמה החברות בחוויה האתנית עושה לו טוב והצטרפה גם היא. כיום מי שמוביל את פעילות החוויה לאחר עזיבתה של אילת טובי לבאלי, הוא שי, וגם לו מוקיר מוטי תודה על האמון והדחיפה שהוא נותן לו.  

 

''סביר להניח שאלמלא העוורון שנפל עלי לא הייתי מגיע לדברים שאני עושה היום''. סמט

 

איש לא האמין


לזוגיות הנהדרת של מוטי ורבקה הצטרף לפני כשנה גם הציור כשמוטי גילה את יכולתו בתחום כמעט במקרה, והפעם כשהוא זה שהולך בעקבות אשתו. "לפני הרבה שנים רבקה למדה ציור אצל אמיר אלקיים. היא עשתה הפסקה של 15 שנים והחליטה שהיא רוצה לחזור. טינה המורה לציור במתנ"ס קולייר קיבלה אותה בזרועות פתוחות ושאלה אותי- "ומה איתך?". אמרתי לה שאף פעם לא ציירתי ועכשיו כשאני לא רואה זה בלתי אפשרי עבורי לצייר והיא רק הציעה לי לנסות". ומוטי ניסה והתאהב. הוא מראה לי בגאווה ציורים שצייר ומסביר לי שממש כמו שהוא מצליח לקרוא בעזרת זכוכית מגדלת ככה הוא גם מצליח לצייר. "אז היום אני מצייר, כותב, רוקד ומשחק ואפילו כותב בימים אלו ספר על החוויה האתנית ובעיקר על אילת טובי", הוא מספר ולא שוכח לספר בגאווה שאחרי עשר שנים של ישיבה על כסא גלגלים, בזמן שאף אחד לא יכל להאמין שיום אחד הוא עוד יילך על שתיים, היום הוא ספורטאי מצטיין, מתאמן במתנ"ס קולייר, מתאמן בבית, מתאמץ בכל דרך אפשרית ורוקד.

ואיך הגעת לאסופה בה יתפסמו הסיפור הקצר והשיר פרי עטך?
"ראש הפרויקט הנפלא הזה, אסתר דגן, שהיא עצמה משוררת ומספרת סיפורים ועובדת עם נוער לקוי ראייה ואגב גם יש לה קשר אילתי, שכן יש לה בן כלה ונכד באילת, פרסמה בבית הספר 'מגדל אור' שהיא מחפשת עוורים ובעלי מוגבלויות בכלל לכתוב על נושאים שונים שיכללו באסופה הזו, כמובן שלא ויתרתי והנה בימים אלו ממש אני מחכה לפרסום הספר ונרגש ממש כמו ילד קטן לקראת הפרסום הראשון שלי.

בגיל 76 מוטי מסתכל אחורנית על חייו ומודה: "סביר להניח שאלמלא העירוון שנפל עלי לא הייתי מגיע לדברים שאני עושה היום. כל מי שהכיר אותי בימים שלפני העיוורון יכול להעיד עד כמה השתניתי. הפכתי השראה לאנשים שמגיעים אלי היום כדי שאעזור להם לצאת מהקופסה ולצאת מדכאונות. הפכתי לאיש של עשייה ונתינה. בזמן הקורונה צילצלתי יום יום לאנשים שחיים לבד כדי לברר מה מצבם ולדעת אם הם צריכים עזרה. היום אני יכול לומר בפה מלא שאני אוהב את העולם, אוהב את החיים ואוהב להעניק ואשתי ממש כמוני". מוטי מראה לי את השרשרת שעל צווארו עליה תליון עם האות R באנגלית, האות שמסמלת את האות הראשונה בשמה של אשתו רבקה. "51 שנה שאנחנו נשואים", הוא מספר לי בגאווה. "ביום הנישואים ה – 50 שלנו ביקשתי ממנה טבעת נישואים במקום זו שהלכה לי לאיבוד ותליון עם האות הראשונה של שמה. ביקשתי וגם קיבלתי. בלעדיה החיים שלי מן הסתם לא היו כאלו", הוא אומר בהכרת תודה. ומבהיר: "אני ההוכחה שהגיל זה באמת רק מספר. כשאני רוקד ומשתולל אף אחד לא באמת יכול להאמין מה גילי האמיתי".

 

מוסיפים על האור - אסופה (אנתולוגיה) לבעלי מוגבלויות


בימים אלה גובשה אסופה של סיפורים, שירים, יצירות אמנות וצילום של כ-70 יוצרים בעלי מוגבלויות בשמיעה, בראייה, נכויות פיסיות וגם נפשיות על כל טווח הקשת. האסופה נמצאת כיום בדפוס של "אופיר ביכורים" ותצא לאור בשבועות הקרובים עם רשימה של יוצרים מכל רחבי הארץ.
את הפרויקט יזמה, הפיקה וערכה אסתר דגן קניאל, מספרת סיפורים וכותבת מנתניה, יחד עם קבוצה מכובדת של מתנדבים ומתנדבות. הרעיון להוצאת האסופה עלה במפגש עם קבוצת ליקויי ראייה אותם ליוותה אסתר במשך מספר שנים כמספרת סיפורים. באחד המפגשים הקריאו הסופרת שרה אהרוני והסופר ד"ר אמנון ז'קונט משיריהם של הכותבים המקומיים. כשאסתר ראתה את האושר על פני הכותבים החלה לפעול בכל כוחותיה להפקת האסופה.
למרבית האמנים המשתתפים באסופה הגיעה הוועדה בדרך של חבר מביא חבר ובעזרת מנהלי מוסדות שתמכו ברעיון ושיתפו פעולה. מדברי הרב פירון על האסופה: "האנתולוגיה שלפניכם אינה דבר פלא ואין בה הרואיות או גבורה. יש בה תביעה לכל אחד מאתנו להתייחס לאנשים עם מוגבלות כבני אדם....אני תקווה שהאסופה הנפלאה תהיה תרומה צנועה להנכחת אנשים עם מוגבלות בשיח התרבותי, כמו גם בשגרת החיים".


רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש