מלון ספורט - קיבוץ רעים - סיפור אהבה

   בסוף השבוע הקרוב, אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון אמורים דדי ששון, סמנכ"ל מלון ישרוטל ספורט קלאב, ומנהלת יחסי הציבור במלון, מיטל אוהב, ציון, לעלות לבקר את מי שהפכו במרוצת החודשיים וחצי האחרונים כמעט לבני משפחתם במגדלים אליהם עברו בתל אביב. ככה לפחות הם סיכמו ברגעי הפרידה המרגשים מהמלון, כשלאחר חודשיים וחצי המשיכו חברי קיבוץ הלאה ועברו כקהילה אחת לתל אביב. 
   אם הייתם מספרים לעובדי מלון ישרוטל ספורט קלאב שאלו הקשרים המיוחדים שיירקמו בינם לבין תושבי קיבוץ רעים שהגיעו אליהם רגע לאחר השבת השחורה של השביעי באוקטובר, הם לבטח לא היו מאמינים. אבל המציאות הוכיחה אחרת. במשך חודשיים וחצי הפך המלון, שיודע בשיגרה לארח אנשים שהגיעו להתפנק ולעשות חיים, לבניין מגורים לכל דבר. העובדים שרגילים לתפוס בדרך כלל דיסטנס מהאורחים, הפכו לחלק בלתי נפרד מהם, מילדיהם ומהסיפורים הקשים, כמו גם המשמחים, שליוו אותם לאורך התקופה הלא ברורה. ואם תשאלו אותם הם יודו בפה מלא שלא משנה איזה וותק מלונאי הם מביאים איתם, אף אחד, בשום מקרה לא יכל להכין אותם לסיטואציה הזו.

מי רגיל לאורחים עצובים?

   דדי שושן, סמנכ"ל מלון ישרוטל ספורט קלאב, איש ברזל מוכר במחוזותינו, פתח את השבת של השביעי באוקטובר, כהרגלו, על כביש 12 בואכה סיירים. "תוך כדי רכיבה עוברים אותי רוכבים אחרים ומדברים איתי על הפצצות בדרום", נזכר דדי, שלא הבין שהפעם מדובר במשהו שונה. "כשהגעתי לסיירים הוצאתי את הנייד כדי לשלוח סלפי למאמן שלי על רקע השלט  ואני קולט שקיבלתי המון הודעות. נכנסתי לבדוק מה קורה במדינה ומיד ניסיתי לתפוס חברים שלי מהקבוצה מאשקלון ומהעוטף ואף אחד לא ענה. התקשרתי מיד לאשתי שהבהירה לי שיש מלחמה. ה- 100 ק"מ חזרה לאילת היו המהירים ביותר שעשיתי בחיי. התארגנתי ומיהרתי למלון ורק אז התחלנו להבין את גודל האסון. היה בלבול אצל האורחים במלון שלא ידעו איך לעזוב, אם לעזוב, מתי לעזוב. למחרת בבוקר התחלנו לקבל ביטולים וכבר חשבנו שסוגרים את המלון, אבל באותה נשימה קיבלנו טלפון מהשיווק בו עודכנו ששולחים אלינו 150 חדרים של תושבי שני קיבוצים בעוטף. גם העובדים הירדנים באותו יום לא הגיעו והיה לנו ברור שמי שישנו במלון צריך לתפקד ולהכין את החדרים לקראת קליטת הבאים. עם חמישה חדרנים ו– 5 עובדים במזון ומשקאות כולנו נרתמנו לכל משימה. רועי פלר, מנכ"ל המלון, חילק משימות, והוא, ממש כמו כולנו, עשה כל מה שרק היה צריך כדי להכין את המלון לקליטה הגדולה. בצהריים התחילו להגיע ראשוני המפונים כשלאף אחד מאיתנו עדיין לא באמת ברור לקראת מה אנחנו הולכים".
   בשעות הצהריים התחילו האוטובוסים להגיע לחזית המלון כשהם פורקים מפונים מהקיבוצים רעים ועין השלושה והעובדים במלון נחשפו למראות קשים לעיכול. "הם הגיעו עם שקיות ביד, עיניים כבויות ומבובלות, ששיקפו את כל מה שעבר עליהם. חסרי צבע, מבוהלים, מבולבלים מהלא נודע, ומנגד היינו אנחנו שלא יודעים מה לעשות, איך לקבל אותם, מה לומר ואיך להתייחס", מספר דדי על המפגש הראשוני שהיה בעיקר חסר מילים.
   אלדד אלוני, מפיק סרטים שהיה בשלוש השנים האחרונות על הקו לקיבוץ רעים לבת זוגו, עבר לקיבוץ ביולי האחרון והיה גם הוא מהמפונים למלון. "אלו אנשים שלא מתפנים מהקיבוץ בדרך כלל", הוא מסביר השבוע, "אבל במקרה הזה נתנו 20 דקות והייתם כאן". על המפגש הראשוני עם אנשי המלון באילת הוא מספר: "הם קיבלו אותנו בהלם. הם עצמם שרגילים לקבל אנשים שמגיעים לחופשה ובילויים פתאום קיבלו 450 אנשים בשוק ובטראומה. היה להם ברור שמדובר כאן בסוג אחר לגמרי של טיפול. כל צוות המלון מהמנכ"ל דרך הסמנכ"ל המדהים דדי, מנהלת יחסי הציבור, השף וכולם יצאו מגדרם כדי להפוך עבורנו את הקליטה לנוחה יותר עד כמה שאפשר. לחשוב שעם כל הבלגן הרגיל שיש במלון פתאום בא עליהם גם הדבר הזה. יש הבדל בין מאמץ לבין הבנה והם בראש ובראשונה הבינו את הצרכים".

   תוך כמה שעות התמלא המלון. אלא שבמקום קולות שמחה וצחוק, היו שם בעיקר בכי, חיבוקים וניחומים כשעובדי המלון עומדים מנגד בשעות הראשונות ולא מבינים איך הם אמורים להתנהג. סמנכ"ל המלון, דדי שושן הבין בצאת השבת שקדמה להגעה הזו של המפונים שחבר טוב שלו שיצא באותה שבת לאימון ריצה היה בין הנרצחים. "אבל לא היה זמן להתאבל. הבנו שאנחנו מגויסים למטרה חשובה". את המראות של היום הראשון אף לא אחד מהעובדים במלון ישכחו כל החיים. דדי: "הם הגיעו בלי צבע על הפנים, בוכים, דומעים, מפורקים, מראות קשים. אנשים עם שקית ביד, שריכזה עבורם בערך את כל החיים וחלקם אפילו בלי זה. בין רגע המלון שלנו הפך למחנה עקורים קטן. זה היה בלתי נתפס שתושבי המדינה שלנו הם פליטים בתוך המדינה. לאט לאט עיכלנו את הדברים והתחלנו לעשות סדר, התחלנו לדבר איתם, התחלנו להכיר את הנפשות הפועלות. לא פעם מצאתי את עצמי בוכה איתם, מחבק, יושבים ומדברים ארוכות. לא פעם באתי לחזק ויצאתי מחוזק. עם 25 שנות וותק במלונאות אתה אף פעם לא לומד ולא מוכן לסיטואציה כזו שאי אפשר היה אפילו לדמיין. ההתחלה היתה מאוד קשה. מנכ"ל המלון רועי הוקפץ למילואים בצו 8 ונשארתי יחד עם הצוות לטפל בכל הדברים כשרועי עוזר ככל יכולתו. יצרנו מערכת יחסים עם ראשי הקהילה ובהדרגה עם האנשים עצמם,  כשכל אחד מספר לך את הסיפור שלו, ואתה מתחיל להכיר אותם בשמות ויודע כל אחד באיזה חדר הוא נמצא. זה הפך להיות הצו 8 שלי ושל עובדים נוספים במלון שכולם התגייסו בלב שלם ובאהבה למען המטרה. לא עניינו אותנו שעות עבודה. הייתי נכנס למלון ב8:00 בבוקר ויוצא ממנו בשעות הלילה המאוחרות, כשאני זוכה לרוח גבית מדהימה מאשתי ומהילדים. הם היו צריכים כתובת, מישהו שיכיל אותם ואת המצב ויעשה את החיבור בין האסון שהם עברו לבין עולם המלונאות", מתאר דדי את הצד של עובדי המלון.
   אלדד: "צריך להבין את הסיטואציה במלואה כדי להבין את גודל העשייה מצד אנשי המלון. אני זוכר איך עוד בדרך שברנו את הראש איפה נמצא פנסיון באילת לכלבים שהבאנו אתנו. חיפשנו, הסתבכנו ואמרנו אוקיי, כשנגיע לאילת נמצא פתרון. ואנחנו יורדים מהאוטובוס ומרגישים צורך להתנצל על הכלבים בפני אנשי הצוות שניגשים אלינו, ורוצים להסביר להם שנמצא להם מקום, אבל רגע לפני שאנחנו מספיקים לומר להם משהו הם מציעים לנו כל עזרה בטיפול בכלב. אנחנו מבינים פתאום שהכלבים איתנו, לא הולכים לשום מקום, והם מציעים לנו לדאוג להם לאוכל ואפילו להוציא אותם לטיול אם יהיה לנו קשה", מספר אלדד בהתרגשות. "הצוות היה כל הזמן בינינו, ער לכל צורך עוד לפני שהיינו מספיקים לבקש. אם מישהו מהצוות היה שומע בחצי מילה שאנחנו צריכים משהו, זה מיד היה מטופל. אריה בת החצי שנה היתה צריכה טעימות. בבית אמא שלה היתה טוחנת לה בכל יום משהו אחר, אבל מה עושים כשאת לא חיה בבית? השף ששמע על הקושי דאג בכל יום לטחון לה משהו אחר. המטבח הכין מרקים לילדים, לא דבר ברור מאליו בימים חמים יחסית, הקב"טים היו מקפיצים כדור על הרגל ביחד עם הילדים שלנו ברחבת הכניסה למלון והיה את הסיפור המרגש של הילדה מהקיבוץ שלנו דריה, שלא הסכימה להוריד את הפיג'מה".

דריה לא מסכימה להוריד את הפיג'מה

   דדי: "דריה ואחיה ישנו בממ"ד בזמן שאביה ובת זוגו נרצחו מחוץ לממ"ד. המחבל שנכנס לממ"ד ומצא שם את הילדים ישנים בפיג'מות שלהם, כיסה אותם וכתב על השמיכה- "אנחנו לא רוצחים ילדים". מאותה סיטואציה דריה לא הסכימה להוריד את הפיג'מה שלה. במסגרת הקשרים הטובים שהצוות במלון רקם, לא רק עם ההורים אלא גם עם הילדים, שאלנו את דריה מה היא רוצה שיקרה כדי שתוריד את הפיג'מה. דריה אמרה לנו שהיא רוצה שגם אנחנו נלבש פיג'מה. וכך היה. מנהלת יחסי הציבור שלנו מיהרה לרכוש פיג'מות והעסקה התקיימה", דדי צוחק. "את קולטת ילדה גרמה לי ללבוש פיג'מה באמצע העבודה....בחודשיים וחצי האלו היו דמעות, היו צחוקים, שירה בציבור, קבלות שבת, סדנאות יין, אפייה, דברים שלא יכולנו לדמיין שיקרו ביום הראשון כשהם רק הגיעו. הפכנו למשפחה אחת גדולה. צוות המלון כולו והם. אני היום רק יכול לומר תודה על זה שהם איפשרו לנו לגעת, לדבר, לשאול, לחבק, לשמוע ולגרום להם לפרוק. אני לא פסיכולוג, אני לא עובד סוציאלי אבל כן, יש לנו, לכל עובדי המלון, לב ענק שאיפשר לנו להקשיב ולהכיל.

מי אמר אופניים

   מעגל הקשרים המיוחדים שנרקמו בין עובדי המלון לבין תושבי קיבוץ רעים כולל גם את הסיפור של ניצן, מרתוניסט בן 19, ג'ינגי' נמרץ שהגיע גם הוא למלון. "שלחו לי טלפון של צעיר בגיל של הבת הבכורה שלי וביקשו ממני שאנסה לארגן לו אופניים כדי שייצא לרכוב איתי", מספר דדי שמיד אירגן לצעיר אופניים זמניים ואת כל הציוד הנחוץ. לצד זה הוא רתם אותו מדי פעם לריצות ושחייה יחד איתו. "מאימון לאימון למדנו להכיר אחד את השני. בשלב מסוים רשת ישרוטל רכשה לו אופניים חדשים, גיא כפתורי שארגן מיזם לכל הטריאתלטים מהעוטף, דאג לו למערכת של ציודים בשווי אלפי שקלים ואני רק ביקשתי ממנו שימשיך להתאמן גם אחרי שיעזוב את העיר. הפכתי לסוג של מנטור לג'ינג'י הזה עם האנרגיות המטורפות. אני יודע שיש לו היום מאמן והוא ממשיך את מה שהתחיל כאן אצלנו".
   אם לא די בכל אלו, הרי שדדי אפילו התבקש וגם הסכים בהתרגשות לשמש כסנדק לאחר מילדי עין השלושה, שנולד באילת במהלך ימי שהותם של תושבי הקיבוץ במלון. 
   אלדד: "תביני שמהר מאוד זה היה כבר הרבה מעבר לעבודה. אנשי אחזקה במלון טיפלו בבימבות של הילדים, תיקנו אופניים, איפה נשמע כדבר הזה? והרגישות, המון רגישות מכל עבר. וכל זה עשה לכולנו טוב. ידענו שיש לנו בית חם באילת. בשלב בו הודיעו לנו שתוך חודש אנחנו אמורים להתפנות ולא היה לנו ברור לאן ואיך, הם הבטיח לנו שאף אחד לא יוציא אותנו מהמלון והם לא יתנו לדבר כזה לקרות והרגיעו אותנו. אין מה לעשות, כשאתה לא בבית שלך, כל דבר כזה מרגיע ועוזר. אז נכון שלא היה קל להיות סגור בין ארבע קירות, כל הזמן מוקף באנשים, אבל היחס הזה מצד עובדי המלון הקל על הקושי.

חגיגה במטבח

   מי שבא גם הוא, ובגדול, לטובת באי המלון מהקיבוצים, היה שף המלון, שלום בן שימול, שגילה מהר מאוד שלמרות כמות האנשים הגדולה שמתארחת אצלו במלון, הם אוכלים הרבה פחות מהמצופה. "אחרי חודשיים וחצי הם הפכו לבני בית במלון, שכבר לא היה מלון, אלא יותר בניין, על כל המשתמע מכך.
 את הארוחות התאמנו לפי הצרכים. ציבור פשוט וצנוע, בלי בקשות ולהיפך, הם בקושי אכלו. מהר מאוד הבנתי שאני חייב להוריד כמויות כי חבל על האוכל. הם העדיפו פחות אוכל כבד, יותר אוכל קל והקשבנו להם באהבה. פחות בשר, יותר פסטות ודגים והוספנו עמדה של דברים קלים בלובי כדי שימצאו את מה שהם באמת אוהבים לאכול. יענק'לה, שאופה ומוכר דברים מהבית שלו בקיבוץ פנה אלי וביקש להעביר את הזמן, מיד ארגנתי לו פינה משלו והוא אפה בכיף ובאהבה", שלום צוחק כשהוא נזכר איך הפעם הראשונה תוך 3 דקות כל הדברים שיענקל'ה הכין נעלמו. "אז הוא הבין שמדובר בכמויות אחרות, ובפעמים הבאות נערך בהתאם", מספר שלום. "היו לנו במלון 700 איש שאכלו בכמות של 200 איש. כנראה שכל העצב והקשיים לא הוסיפו להם תיאבון".
   המטבח, בניצוחו של שלום, דאג גם לארוחה חגיגית בסיומה של הברית שנערכה במלון, מבלי שבעלי השמחה בכלל ידעו. "כל מה שהם רק רצו עשינו מתוך אהבה גדולה", אומר שלום.

 חצי פרידה

   ממש כמו שקליטת הבאים מהקיבוצים היתה קשה, כך גם היתה הפרידה. אחרי חודשיים וחצי ארזו תושבי קיבוץ רעים את מעט הפקלאות שהיו להם ולא בקלות המשיכו הלאה למקום הבא שמארח אותם עכשיו- בנייני ענק בתל אביב, לשם עברו כולם, כקהילה אחת. חברי הקיבוץ שברו את הראש איזו מתנת פרידה להשאיר אחריהם לצוות המלון שהפך עבורם ימים קשים מנשוא לנעימים עד כמה שאפשר. לבסוף, הם החליטו ואלדד גם הוציא לפועל, סרטון תודה של 12 דקות, מרגש ומקסים שמתמצת, ולא בקלות, חודשיים וחצי של שהייה במלון. "כשרק ביקשתי מאנשים תמונות וחוויות הוצפתי באין סוף סיפורים ותמונות", מספר אלדד שבמשך שבועיים ברציפות עבד על הסרטון המקסים שרץ עכשיו ברשתות החברתיות. סרטון שמספר הכי טוב שאפשר על סיפור האהבה המיוחד שנרקם בין תושבי קיבוץ רעים לצוות מלון ספורט באילת. "העיר אילת כולה התגייסה לקלוט אותנו בצורה מטורפת", מסכם אלדד. "מבחינתנו העיר, ועל אחת כמה וכמה מלון ספורט, הפכו לבית השני שלנו ואין לי בכלל ספק שבחשיבה הראשונה שתהיה לנו בעתיד על יציאה לחופשה בארץ אילת תהיה תמיד העדיפות הראשונה. האילתים יכולים בהחלט לטפוח לעצמם על השכם ולומר שהם ניצחו את המצב בזכות הרוח. אני בטוח שנשמור על קשר עם צוות המלון לכל החיים. הם הפכו עבורנו להרבה מעבר לחברים- הם כבר משפחה ולא סתם יום הפרידה היה קשה. אבל אני בטוח שעוד ניפגש".
   דדי: "הפרידה היתה קשה מאוד. עצרתי את עצמי מלהזיל דמעות. הבטחתי לעצמי וגם להם שאנחנו לא נפרדים ושעוד נשוב וניפגש וכבר בסוף השבוע הזה או בתחילת השבוע הבא מנהלת יחסי הציבור במלון ואני מתכוונים לעלות ולבקר אותם בתל אביב. כשהם עזבו אותנו הם כבר לא היו אותם אנשים אומללים חסרי צבע שהגיעו אלינו. הם עזבו עם צבע בפנים, כשהם כבר רואים את האור ואת היכולת להתאושש אט אט וכן עם עוד כמה קילוגרמים שהוספנו להם", הוא צוחק. "מה שבטוח שזה פרק בחיים שלעולם לא אשכח".
   שלום השף: "הם גרמו לי לשנות הרבה תפיסות בחיים. אחרי הפילוג שהיה במדינה בזכותם הרגשנו שוב כולם ביחד. הדעות שלהם השתנו מקצה לקצה. אנשים שהיו לוקחים חולים מעזה לבתי חולים בארץ, אנשים שהעסיקו אותם בבתים שלהם, נפגעו מאוד ולעולם לא יסלחו. אבל הם אנשים חזקים מאוד, אין לי בכלל ספק שהם יצליחו להשתקם ולהמשיך הלאה ואני בטוח שלא משנה מה יעשו ואיפה יהיו תמיד יישארו להם זיכרונות טובים ממלון ספורט באילת, ממש כמו שלנו ישארו מהם. עכשיו נותרו במלון עוד 350 תושבי קיבוץ עין השלושה שגם הם מן הסתם כבר בקרוב ימצאו את המקום הבא אליו יעברו עד לחזרתם לבתים".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת