ביהמ''ש: עיריית אילת והרודס לא גרמו לקריסתה הכלכלית של מסעדת מאי יאמי באילת

נדחתה תביעת חברות לומדעת מכשירי כתיבה ומאי יאמי אילת, מפעילות חוף מאי יאמי לשעבר, את עיריית אילת, רשות מקרקעי ישראל, החברה לפיתוח חוף אילת (חפח"א) והרודס מלונות ספא ונופש, שעסקה בטענות שעלו לאחר שמסעדת מאי יאמי שפעלה בין חופי הרודס ודן, מכוח מכרז עירוני, כשלה עסקית והובילה להפסד של 5.1 מיליון לאורך חמש שנות פעילותה. לא עזרה הקצאת חוף שקיבלו התובעות בנוסף מהעירייה ביולי 2013, וגם לא פרישות תשלומי השכירות שקיבלו לפנים משורת הדין. ההיפך מכך, ביהמ"ש מצא כי מי שהפרו התחייבויותיהן על פי ההסכמים היו דווקא התובעות, שהיו אלו שנהנו מקשרים ומהלכים בתוך העירייה.  
כנגד התובעות עומד ותלוי גם כיום חוב בעבור דמי שכירות לא משולמים שעודנו מתנהל בביהמ"ש השלום באילת במסגרת תביעה לביצוע שטר. התובעות עזבו את המבנה והחוף בנובמבר 2016 ואת חפציהן פינו ממנו בפברואר 2017. 
התובעות ובעליהן, דני להב, האשימו את הנתבעות כי התנהלותן הפסולה הובילה לכך שנאסר עליהן למכור מזון ומשקאות על החוף וכי לו ידעו שהמקום מאפשר הקמת מזנון בלבד, היו נמנעים מלגשת למכרז ולהשקיע בשיפוץ מבנה סכומים גבוהים. את התביעה העמידה לומדעת על 2.6 מיליון שקל והיא כללה בהם רווחים שנמנעו ממנה וכן אובדן מוניטין ושם טוב, לצד השבה של סכומי ההשקעה שהושקעו בשיפוץ המבנה. 
בין היתר, דחתה השופטת יעל ייטב טענות להתנכלות שטען להב, שנבעו בשל תפקידו כיו"ר לשכת המסחר באילת, אשר ניהל מאבקים ציבוריים מול העירייה. "ניתן לקבוע כי לא עלה בידי התובעות להוכיח התנכלות מחמת יריבות פוליטית, או מחמת משוא פנים להרודס, או מחמת שיקול זר אחר. הראיות מלמדות כי לא היה כל בסיס לטענות אלו מלכתחילה", נפסק. 

ביהמ"ש הדגיש כי: "בניגוד לנטען, לא הייתה כל מניעה מלהעלות את טענותיהן המנהליות של התובעות בהליך המתאים, במסגרת 'תקיפה ישירה', או בהליך הפלילי שיוחד לתקיפת דוחות מסוג ברירת קנס או ברירת משפט, ולא הוכחה הטענה כי רק בדיעבד התגלתה לתובעות פעילותן הבלתי תקינה או הפסולה של הרשויות...העלאת הטענות רק לאחר סיום הפעילות העסקית נושא התובענה, אשר נשאה הפסדים נכבדים, ולאחר שהתובעות הן אלו שהפרו את ההסכמים בינן לבין רמ"י והחברה לפיתוח, ולאחר שהחברה לפיתוח נקטה באמצעים משפטיים לגביית דמי השכירות, מעלה סימני שאלה באשר לעילת התביעה ומטרתה". 

המכרז קבע מפורשות איסור הגשת מזון בחוף

לגופן של טענות נפסק כי: "עיון במסמכי המכרז מלמד כי לא היה כל בסיס במסמכים להנחה שלפיה תעניק הזכייה במכרז לתובעות גם את הזכות להעניק שירותים לבאי החוף מחוץ לגבולות המזנון, הדבר אף צוין במפורש במסכי המכרז. אמנם היו למר להב ולתובעות תכניות להרחיב את תחום פעילותם גם אל מעבר לגבולות המסעדה, ולמתן שירותים למתרחצים בחוף מעבר לגבולותיה, ואולם לא היה במסמכי המכרז בסיס להנחה כי הזכייה במכרז תסייע במימוש התכניות האמורות, אף לא היה כל בסיס לפיתוח צפייה שכזאת. ניתן ללמוד מהראיות גם כי מר להב היה מודע לכך שהמכרז אינו מקנה את ההרשאה למתן שירותים למתרחצים בחוף, חרף טענותיו, וכי הוא בחר ליטול סיכון עסקי, על יסוד צפי להכנסות בהיקף נכבד, בעיקר על רקע היכרותו את פעילותן של מסעדות אחרות בחוף הים (פאפייה ומיקה), סיכון שאינו אלא בגדר "טעות בכדאיות העסקה", הן באשר לעצם קבלת היתר להגשת מזון ומשקאות בחוף, וביתר שאת באשר להיקף ההכנסות שיפיקו התובעות מהגשת מזון ומשקאות בחוף...מדובר בטעות בכדאיות העסקה, שאינה קשורה בדרך כלשהי למעשי הנתבעות, למצגים שהציגו, או למחדלים הנטענים."
עוד נקבע כי התכנית העסקית שהוצגה למסעדה, אינה תומכת בטענות התובעות על כך שמטרת המכרז הייתה גם מתן שירות לבאי החוף מחוץ לגבולות המסעדה וכי עורכיה נמנעו מלהציג את גרסאותיה המוקדמות עובר למכרז והציגו רק את זו שהוכנה לאחר הזכייה. לפיכך נקבע כי הדבר מעיד כי גרסאות כבושות אלה היו מחזקות את עמדת הנתבעות.  

מצב המבנה היה ידוע לפני המכרז

כן נדחו הטענות כלפי אחריות של רשות מקרקעי ישראל, במיוחד לאור כך שהתובעת בחרה שלא לתקוף את רמ"י בהליך ישיר בזמן אמת, אף שהתריעה בפניה כי תעשה כן. "לא מצאתי אפוא כי נפל פגם כלשהו במצגים שהוצגו לתובעת מצד רמ"י או מצד  החברה לפיתוח (חפח"א) בהקשר להיקף המכרז והיקף מתן השירותים שניתן להעניק בגדרו."
בכל הנוגע לטענות שעלו בתביעה לגבי מצב המבנה, נקבע כי מצבו הגרוע היה ידוע לתובעים עוד לפני מתן ההצעה במכרז וכי מצבו "לא היווה מכשול מבחינת התובעות" שכן תכניתן של התובעות הייתה מלכתחילה לפתוח במקום מסעדה מזמינה ברמה גבוהה, ולא מזנון, ותכנית זו חייבה עריכת שיפוץ מסיבי.
עוד נקבע כי לו היו ערות התובעות למצבו החמור המבנה היה עליהן להודיע על ביטול הצעתן מיד ולא להתקשר בהסכם מחייב. "לא זו בלבד שהתובעות לא פעלו לבטל את זכייתן במכרז, חתמו על ההסכמים ולא ביקשו את ביטולם, הן מעולם לא העלו בזמן אמת טענה כלשהי באשר למצב המושכר, אף שהוצאות שיפוצו היו טעונות הוצאה משמעותית, מעבר לתשלומים שהוצעו לרמ"י ולחברה לפיתוח.”

עדותו של להב "מגמתית"

את עדותו של דני להב בעליהן של התובעות, הגדירה השופטת מגמתית ושאינה מתיישבת עם הראיות, זאת למשל לעומת עדותו של מ"מ מנכ"ל חפח"א ערן בארי, שביהמ"ש ציין כי הוא חברו של מר להב ואשר סייע לו לאורך כל הדרך הן בפריסת תשלום דמי השכירות והן בזימון ישיבה עם נציגי העירייה ואף בעצות בניהול המו"מ מול הרודס. 
ביהמ"ש לא קיבל את עדותו של להב לפיה ביקר לראשונה במבנה רק לאחר הזכייה במכרז וקבע כי: אין הוציא מכלל אפשרות כי זכרונו של מר להב בגד בו, וכי כאיש עסקים מנוסה ומחושב הוא ביקר במושכר עובר לרכישת מסמכי המכרז ובוודאי שעובר למתן הצעתו, ורק בחלוף השנים שכח זאת, ובשחזרו את מועד הביקור טעה לחשוב שהביקור נערך רק לאחר חודש יוני.
ביהמ"ש ציין כי: עולה מהמקובץ כי אף שמצב המבנה לא פורט במפורש במסמכי המכרז, ידעו התובעות על מצבו של המבנה לאשורו, ואף הביאו אותו בחשבון בהצעתן,"
ביהמ"ש הדגיש כי לא רק  שהטענות כנגד אחריותן של רמ"י וחפח"א וכן הטענות כאילו נמנעו מלאפשר לתובעות לבטל את התחייבויותיהן על פי המרכז, נדחות, אלא ש: "הלכה למעשה התובעות הן אלו שהפרו את ההסכמים באותה עת, בכך שנמנעו מלשלם לחברה לפיתוח את דמי החכירה, החל באוגוסט 2013, בכך שלא מילאו אחר התחייבותן להפעיל את השירותים הציבוריים לטובת כלל הציבור (כפי שאפרט להלן), ובכך שהתמידו להגיש מזון ומשקאות בחופים, מחוץ לגבולות המושכר, בניגוד לאמור בהסכמים, גם לאחר שקיבלו לבקשתן הקצאת חוף. 
לא רק שהתובעות לא פעלו לסיום התחייבויותיהן, הן אף הגדילו והשכירו את המבנה בשכירות מנשנה בתמורה ל17 אלף שקל.

שטח המרפאה נותר מחוץ לדיון

ביהמ"ש סירב לדון בטענת התובעות לגבי מבנה המרפאה הממוקם במרכז שטח החוף שהוקצה בהמשך לתובעות, שעה שמבנה זה עמד בלבה של עתירה מינהלית אחרת שהתנהלה בין הצדדים ושהסתיימה במחיקת העתירה לאחר שהעירייה התחייבה לפעול להוצאת היתר חוקי למבנה החורג. "התובעות לא ביארו מכוח מה היה על רמ"י לפעול להריסת המרפאה, איזו חובה הופרה, או מכוח מה קיימת אחריות של רמ"י לנזקיהן, בהינתן העובדה שהמרפאה עמדה במקום שנים רבות לפני המכרז. הטענות נדונו בעתירה המנהלית, ואין מקום לדון בהן פעם נוספת בענייננו משהגיעו הצדדים להסכמה באשר להמשך הימצאותו של המבנה במקום."
עוד נקבע כי: "לא הוכח בדרך כלשהי קשר סיבתי, היינו כי מבנה המרפאה הוא שמנע מלקוחות להגיע למסעדה ושהוא הגורם להפסדים. לא מדובר במרפאה שהוקמה לאחר הזכייה במכרז, ולא הייתה לתובעות כל זכות קנויה לכך שהמרפאה תיהרס או תסולק מהמקום, גם אם לשיטתן של התובעות היוותה מכשול לעסקיהן.”

העירייה לא אכפה באופן בררני

ביהמ"ש אף דחה את טענות התובעות כנגד עיריית אילת בדבר אכיפה בררנית וההיתר שנתנה לטענתן למכירת מזון ומשראות בחוף. ביהמ"ש ציין כי התובעות נמנעו מלהגיש עתירות מינהליות נגד העירייה בזמן אמת ביחס לטענות שהעלו כנגדה על מדיניות שרירותית בה נקטה וכן ביחס לטענות שהעלו בנוגע לגביית האגרה להרשאת החוף שקיבלו.
"לא זו בלבד שהתובעות לא תקפו את מדיניות העירייה בערכאות, אף שמתן שירות לבאי החוף מחוץ לגבולות המסעדה היה לטענתן מהותי וחשוב, התובעות גם לא מיהרו להגיש לעיריית אילת בקשה למתן הרשאה דומה, אלא כאמור החלו להגיש מזון ומשקאות לכל אורך רצועת החוף, תוך התעלמות מזכותם של בתי המלון דן והרודס. הרושם המתקבל מהתנהלותן של התובעות הוא כי המדיניות בדבר איסור מכירת מזון ומשקאות בחוף, וייחוד ההרשאה הניתנת למפעילי החופים להגיש מזון ומשקאות מהעסק בעל הרישיון לרוחצים בחוף, הייתה דווקא ידועה וברורה לתובעות, כבר בעת מתן ההצעה במכרז, ואולם הן לא ראו בה מכשול".

החוזה מול הרודס תקף גם אם לא נחתם

השופטת אף הכשירה את ההתקשרות שבין העירייה לבין הרודס בדבר הפעלת החוף, והבהירה כיזו אינה בגר "מצג כוזב". "גם אם במישור המנהלי קיים פגם בכך שבמשך שנים ארוכות לא היה הסכם חתום, ואינני רואה לנכון לקבוע זאת". 
באשר לטענות ההתנכלות והרדיפה מצד עיריית אילת נקבע כי: התמונה המתקבלת מדבריו אלו של מר להב היא כי לתובעות היו מהלכים בעיריית אילת, ולכאורה התייעצו התובעות עם גורמים בעיריית אילת וקיבלו מהם מידע, בניגוד לטענות בדבר התנכלות או רדיפה מצד עיריית אילת.
לסיכום נפסק כי: " התובעות נמנעו כאמור מלתקוף את עיריית אילת ב'תקיפה ישירה' בעניין מגבלת ההרשאה להגיש מזון ומשקאות ברצועת החוף, מבלי שניתן הסבר סביר לכך."
אילו היו מעלות את הטענות בזמן אמת, ניתן היה לבחון באופן ממצה את סבירותה של המדיניות האוסרת מכירת מזון ומשקאות בחוף; את סבירות המדיניות של מתן ההרשאה להגיש בחוף מתחום עסק מסוים ואת חוקיותה או תקינותה; את סבירותה של המדיניות בדבר ייחוד ההרשאה למפעיל החוף נוכח העלויות הכרוכות בשמירה על ניקיון החוף ומתקניו; האם למפעילי החוף, הרודס ומלון דן קיים הסכם תקף או חתום; האם יש צורך בעיגון ההרשאה להגשת מזון ומשקאות בחוף בהסכם הקצאת החוף או ברישיון העסק; או האם יש להתיר לכל עסק באזור להגיש מזון ומשקאות בחוף, האם יש הצדקה להתיר לתובעות בלבד להגיש מזון ומשקאות בכל רצועת החוף. אילו היו טענות אלו נבחנות בזמן אמת, יתכן שהרשות הייתה משנה את מדיניותה, ומתירה לתובעות להגיש מזון ומשקאות בכל רצועת החוף. 'תקיפה ישירה' הייתה מקטינה את הנזקים שנגרמו לתובעות לטענתן, ואין כל הצדקה לכך שנמנעו מלעשות כן.  סוגיות אלו לא נבחנו במישור המנהלי, ואין כל הצדקה לבררן במסגרת התביעה שלפני.
ביהמ"ש אף ציין כי: קשה להתעלם מכך שמיד עם פתיחת המסעדה החלו התובעות למכור מזון ומשקאות בכלל רצועת החוף, לא רק בחוף הסמוך למסעדה שפתחו, כפי שעולה מעדותם של מר בן דוד ומר אמור, וגם לאחר שהוקצתה לתובעות רצועת החוף שביקשו, המשיכו התובעות במכירת מזון ומשקאות בכלל החופים, לרבות בחופים שהוקצו לבתי המלון הרודס ודן. גם כאשר מכרו התובעות מזון ומשקאות בכל רצועת החוף לא היה בכך כדי להוביל לרווחיות או לתוצאות המקוות בוודאי שלא בהיקפים שנטענו בחוות הדעת מטעמן.

המפגש עם יהודה מורדי

"מר להב הוסיף והצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי פגש במקרה את סגן ראש העיר יהודה מורדי... באותו מפגש אקראי אמר לו מר מורדי שמאבק לשכת המסחר, שבה כיהן מר להב באותה עת כיו"ר, בהחלטתו של ראש העיר לסגור את הרחוב הראשי של העיר, מאבק שהגיע עד בית המשפט העליון, מזיק למר להב ולעסקיו האישיים, וכי מוטב כי יחדל מלכהן כיו"ר לשכת המסחר באילת, על מנת שיוכל לזכות בשקט מצד עיריית אילת. מר להב מצדו לא פירט בעדותו האם בעקבות הדברים ששמע כביכול התפטר מתפקידו, ובאיזה מועד עשה זאת. לא הוכח כי מר להב פרש מתפקידו בשל דבריו של מר מורדי, ככל שאכן נאמרו, או בשל סיבות אחרות, לרבות סיבות בריאותיות.  מחקירתו הנגדית ניתן ללמוד כי מר להב מכהן כיו"ר לשכת המסחר באילת עד היום".
התובעות לא זימנו לעדות את מר מורדי, על מנת שיאשר ויבאר את הדברים שנאמרו כביכול למר להב, ואין כל ביטחון כי אמר את הדברים, על יסוד מה אמר אותם, והאם אכן גרמו עיריית אילת או מי מטעמה לנזקים כלשהם לעסקיו של מר להב בשל שיקולים פוליטיים כאלה או אחרים. מר להב לא ביאר בתצהירו מהו ההליך המשפטי שאליו התכוון.

"נהגו להקניט את הפקחים"

"לא למותר לציין כי הראיות שהובאו לפני מעלות תמונה מעוררת דאגה בדבר התנהלותן של התובעות מבחינת מילוי הוראות החוק.
מעבר לקנסות בגין מכירת מזון ומשקאות ברצועת החוף שבה לא הייתה לתובעות הרשאה להגיש מזון ומשקאות, ניתנו לתובעות כאמור קנסות בגין אי תפעול תקין של החוף שהיה באחריותן. הראיות מלמדות על כך שהתובעות הפרו את חובתן לשמור על ניקיון החוף, פעם אחר פעם. ביהמ"ש ציין שורת תלונות על הפעלת החוף ומתקניו בתקופה האמרוה שהתקבלו בעירייה ונגעו למצב התחזוקה הלקוי במקום. "
ביהמ"ש ציטט עדות לפיה: "במשך כל שהותן של התובעות במזנון ובחוף, הקשו נציגיהן על העבודה השוטפת של עובדי עיריית אילת, וכפי הנראה עשו זאת באופן מכוון. מר להב ובניו נהגו להקניט את הפקחים מטעם סיירת האכיפה, ולהטיח בהם האשמות כגון שנטפלים אליו. לעיתים העלו ברשתות החברתיות סרטונים שבהן תועדו פעולות האכיפה, תוך ביצוע שיימינג של ממש", עד שלבסוף הוחלט בוועדת החופים שלא לחדש את רישיון ההפעלה של המקום. ולא לפני שניתנו התראות ואף מספר קנסות בוטלו בכפוף למתן התחייבות להפסיק את ההפרות. התובעות בחרו שלא לתקוף אף אחת מברירות המשפט שהוגשו להם במסגרת הקנסות שקיבלו.  

"דווקא למר להב היו מהלכים שונים ברשויות"

כן נדחתה הטענה כלי מלונות הרודס, לפיה "הפעילה זו את קשריה הפסולים והמושחתים עם גורמים בעיריית אילת וגרמה לעיריית אילת להפעיל את סמכויותיה על מנת למנוע מהתובעות לשרת את באי החוף, ובכך סיכלה את ההסכמים שנחתמו בעקבות המכרז". ביהמ"ש קבע כי האשמות אלו לא הוכחו, "לא זו אף זו. נראה כי דווקא למר להב היו מהלכים שונים ברשויות, בעיריית אילת ובחברה לפיתוח כאחד, בין היתר נוכח מעמדו כאיש עסקים בעל מעמד בלשכת המסחר", נפסק.
אשר לקשריו של מר להב עם החברה לפיתוח, מעבר לפריסת התשלומים שקיבלו התובעות מהחברה לפיתוח עוד לפני תחילת הפעלת המסעדה, ראוי להזכיר כי את טיוטת מזכר ההבנות שקיבל מהרודס העביר מר להב ביום 24.9.2012 לחוות דעתו או לסיועו של מר בארי. מר בארי השיב למר להב בנימה חברית "בעל הבית גדול... גדול מאד אפילו לא זכור לי שהשחפים או מיורי שילמו משהו להרודס, אין לך ברירה תהפוך שולחנות (בעצמך)". מההתכתבות בין מר להב למר בארי ניתן ללמוד כי דווקא מר להב הוא כאמור בעל המהלכים, המתייעץ עם בעלי תפקיד, ואילו מר פתאל, שעמו נפגש מר להב במהלך המשא ומתן עם הרודס, שהוא לכאורה זה המכונה "בעל הבית הגדול", אינו בעל קשרים המאפשרים לו להתייעץ עם בעלי תפקיד בכירים ברשויות הרלוונטיות. ניתן לתהות מהי משמעות אותה אמירה בדבר "הפיכת שולחנות" המוזכרת בהתכתבות. מר בארי ביאר בחקירתו הנגדית כי כוונתו הייתה שאם מר להב חושב שמגיע לו דבר מה, עליו לעמוד על שלו, על זכויותיו, ואולם קשה להימנע מהרושם שמדובר על מינוח המרמז לכאורה להתנהגות בריונית, שוברת כללים, שאינה תואמת את חובת תום הלב המוטלת על צד למשא ומתן וכן על צד לחוזה. על כל פנים, מר בארי השיב, כפי הנראה, למר להב, כי החברה לפיתוח לא תסייע לתובעות ב"הפיכת השולחנות", ויהיה על התובעות לעשות זאת בעצמן.

ההסכם מול הרודס כשל מסיבות ענייניות

השופטת פסקה כי: "לא מצאתי מקום לקבל את הטענה שלפיה עוולה הרודס כלפי התובעות בעוולת התרמית או הצגת מצג שווא רשלני. כפי שציינתי קודם לכן, אף שהסכם ההרשאה של הרודס נחתם רק במרץ 2013, אושרה הקצאת החוף להרודס על ידי הוועדה המוסמכת להקצאת חופים שנים רבות קודם לכן. הרודס העניקה שירותי ניקיון ותחזוקה בחוף, אף שילמה לעיריית אילת את האגרה, באופן חלקי, בהתאם למוסכם בין הצדדים. במצב דברים זה, משהחוזה קוים, הייתה מסוימות וגמירות דעת באשר להקצאת החוף להרודס, כפי שהחוף הסמוך הוקצה למלון דן, היה ההסכם מבחינת הרודס תקף. לכל הפחות היו להרודס זכויות באשר להגשת מזון ומשקאות בחוף מכוח חובות ההגינות ותום הלב המוטלים על צדדים למשא ומתן.
ניתן להתרשם כי המשא ומתן בין הצדדים נוהל ללא פגם. נציגי הרודס הביעו נכונות להתקשר עם התובעות כמפעילי משנה, אף ציינו כי להרודס אין מומחיות בהפעלת חוף, אלא בתחום המלונאות, וכי ניתן לדעתם להפעיל את החוף וליזום בו אירועים שההכנסות מהם יהיו גבוהות בהרבה מההכנסות שהפיקה הרודס מהפעלת החוף בעצמה. בשיחה התייחסו כלל המשתתפים, לרבות מר להב, למיעוט הלקוחות הפוקדים את אזור המסעדה, ביחס לאזורי חוף אחרים, לכך שבעיקר תושבי אילת הם המגיעים למקום, ודורשים את ההנחה המיועדת לתושבי אילת, ולתקופת החורף הקשה שעברה עליהם. עוד ניתן ללמוד מהראיות כי בעוד שהתובעות היו נכונות לשלם להרודס כ- 80,000 ₪ לשנה, ביקשה הרודס בתמורה להתקשרות סכומים גבוהים יותר. בסופו של יום לא הבשיל כאמור המשא ומתן בין התובעות לבין הרודס לכלל הסכם, ואולם היה זה מסיבות ענייניות, ולא בשל ניהול משא ומתן בחוסר תום לב מטעם הרודס." 
לאחר בחינת ראיות הצדדים וטענותיהם מצאה כאמור השופטת "כי אין לנתבעות אחריות לכישלון הכלכלי המצער שנחלו התובעות בהפעלת מסעדה ובהפעלת החוף, וכי לא נעשו על ידי מי מהנתבעות מעשים או מחדלים אשר גרמו לנזקים הנטענים, לרבות לאבדן ההכנסות, המזכים בפיצוי או בהשבה."
לפיכך נפסק כי: "התובעות ישלמו לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 100,000 ₪, וזאת בנוסף לכל סכום הוצאות שהוטל על התובעות במהלך ניהול התיק, וזאת בשים לב לסכום התביעה, לעילות התביעה, ולמשאבים שלהן נדרשו הנתבעות לצורך התגוננות בהליך". עוד קבע ביהמ"ש כי סך של 180 אלף שקל שהופקדו בקופת ביהמ"ש לצרכי ערובה, יקוזז מהחוב ויחולק בין הנתבעות אופן שווה. 

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת