נס גדול קרה לי

מאת: מירב לוי דיאמנט ● צילום: מהאלבומים הפרטיים ● 26/11/2021 12:21 ● ערב ערב 3044
התינוק שנולד עם בקע סרעפתי ושרד אף על פי ולמרות כל הקשיים ● מחלת הסרטן שהתגלתה תודות להתעקשות בלתי מתפשרת ונוצחה ● והצעיר שרושם בחייו עוד ועוד ניסים ומאמין שיש מישהו ששומר עליו ● ערב חג החנוכה, תושבי אילת מספרים על הניסים הפרטיים שלהם
נס גדול קרה לי

 

מי אמר ניסים?


מי שיפגוש את דניאל אופנגהיים בן ה- 27, הבעלים של רשת הנדל"ן להגיע ל- SEA לא יצליח להבחין בצלקת הארוכה שיש לו מקו אמצע הראש ועד העורף, רמז לניתוח הראש שעבר להוצאת גידול בגודל של כ- 4 ס"מ. אבל הנס הרפואי הזה שהוא לגמרי מקווה שנשאר כבר מאחוריו, הוא רק נס אחד מתוך שורה של ניסים שאיש הנדל"ן הצעיר והנמרץ הזה עבר בחייו. 
את הניסים בחייו התחיל דניאל לספור כבר מגיל 18, אז היה אמור לטוס יחד עם עוד ארבעה חברים לטיול שלפני הצבא בבורגס. כשהוא כבר אוחז בידו את כרטיסי הנסיעה המתואמים יחד עם הסעה משדה התעופה למלון, התקשרה אליו שבוע לפני הנסיעה סוכנת הנסיעות של חברת איסתא מולה תיאם עבורו ועבור חבריו את הנסיעה וביקשה ממנו להקדים את הטיסה ביום. 
"למזלי אני לא בן אדם כבד ואמרתי לה- יאללה בואי נקדים", הוא מספר היום בחיוך כשהוא נזכר כי ביום המקורי בו הוא וחבריו היו אמורים לטוס, בדיוק באותה שעה ובדיוק באותה הסעה אירע פיגוע הטרור בו קיפחו חמישה ישראלים ואזרח בולגרי את חייהם. 

 

''היום אני הרבה יותר רגוע, אני מבין יותר דברים בזוגיות ובמשפחתיות''. אופנגהיים


"זה היה קרוב מאוד", נזכר דניאל בהרגשה שהציפה את חבורת הצעירים הישראליים שהבינו כי ההזזה הזו של יום הטיסה קדימה הצילה למעשה את חייהם. "אני אשכנזי שלא ממש מתרגש", מודה דניאל בחיוך, "אבל זה לגמרי עבר לנו בראש שדברים היו עלולים להראות אחרת אם לא הייתי זורם עם השינוי ביום הטיסה".
כמה שנים אחר כך, רשם דניאל את הנס השני בחייו כשאופנוע שהיה בבעלותו ניצת באישון לילה והדליק מבלי שמישהו הספיק לשים לב את יחידת הדיור בה התגורר. "זו הייתה יחידת דיור שחלקה היה עשוי עץ- החלק של הסלון והחלק השני של החדר היה עשוי בטון כחלק מהבית. אני שישנתי בחדר עשוי הבטון כמעט ולא הרגשתי מה מתחולל ממש קרוב אלי כשלפתע התעוררתי באמצע הלילה ונדמה היה לי שאני שומע רוחות חזקות". כשדניאל קם מהמיטה והתקרב לכיוון הסלון הוא הבחין בלשונות האש שכבר אחזו כמעט בכל החלק העשוי עץ והתקרבו אליו. ככה, דקות אחדות לפני שהשריפה הגיעה אליו הוא עוד הספיק לברוח החוצה כשרק תחתונים לגופו מודה לאל על כך שהצליח להתעורר איך שהוא ולברוח בזמן. לצערו הרב, כלבו האהוב לא שרד את השריפה. 
הנס הבא של דניאל אירע בכביש 90 בקרבת ים המלח כשהוא נסע ברכב עם חברתו, אמה של חברתו ושתי אחיותיה בדרך לאילת. "זה היה יום של גשם ראשוני אחרי תקופת יובש ארוכה באזור", הוא נזכר ומספר על זרזיפי גשם שירדו והיו טריגר מספק להעלות מהקרקע את המליחות ויחד איתה את השומן. "אני נוסע ובדרך אני מבחין לצדי הדרך, ממש כמו בסרטי אימה, במכוניות הפוכות כל כמה מטרים. כמובן שהאטתי אבל עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, בכניסה לאחד העיקולים על הכביש, הרגשתי שאני מאבד את האחיזה ואת השליטה על הרכב". 
דניאל עוד הספיק לומר באדישות האופיינית לו לנוסעות אתו שהוא מאבד את השליטה על הרכב ואז החל מסתחרר כשהוא לא יודע איך, איפה ותוך כמה זמן הרכב ייעצר. "למזלי, הרכב נעצר אגב סיחרור בחולות. נעצרנו במרחק קטן מאוד מרכב אחר שהחליק לשטח ולידו היו אנשים שניסו לעזור לנהג לצאת מהרכב. אגב סיחרור של הרכב שלי כמעט פגעתי באחד המחלצים שגם הוא ניצל בנס". גם הפעם ניצלו חייו של דניאל ושל הנוסעות איתו ברכב ואגב כך ניצלו גם חייו של המחלץ שהיה קרוב מאוד לפגיעה.
אם לא די בכל אלו, הרי שבחודש מרץ 2020, יחד עם התפרצות מחלת הקורונה, גילה דניאל כי כאבי הראש החזקים מהם סבל במשך תקופת מה לא נבעו ממזרן לא נוח, כפי שאמר לו בהתחלה הרופא "יאמר לזכותו שלא היו לי סימפטומים חריגים שיכלו להעיד באותו זמן על משהו אחר", מגן דניאל על הרופא המטפל שלו. אלו גם לא היו כאבי סינוסים כמו שחשב בטעות אחד הרופאים בחדר מיון, לשם עלה דניאל בלחץ אמו. 
"היה לי מזל שרגע לפני שהרופא במיון שיחרר אותי הביתה עם תרופות נגד סינוסים, רופא אחר שהיה במיון ציין כי כאבי ראש כאלו חזקים ישר על הבוקר מדליקים אצלו נורה אדומה. הוא שלח אותי לצילום סיטי ששינה לי את החיים".
דניאל שהבחין כי פתאום ישנה סביבו תנועה ערה של רופאים הבין שמשהו כנראה לא בסדר בצילום. "הם אמרו לבת זוגי- תכיני תיק, אתם עולים לסורוקה", הוא נזכר, שם כבר גילו לו בראש גידול בגודל של כ – 4 ס"מ שהצריך ניתוח דחוף. "בהתחלה חשבו בבית החולים שמדובר בגידול שפיר, כי לא היו לי שום תגובות לוואי של גידול סרטני, אלא שמהר מאוד הבדיקות הצביעו על גידול סרטני". 
למזלו של דניאל, למרות שכאבי הראש ארכו כבר כמה שבועות קודם ולמרות שהגידול כבר הגיע לגודל של 4 ס"מ, הוא לא הספיק לשלוח גרורות והוא עבר מיידית ניתוח להסרתו. בהמשך, הוא עבר תקופה לא קלה של כשנה במהלכה עבר טיפולים כימותרפיים והקרנות שאילצו אותו לעבור לחיפה ולהתמקם בקרבת בית החולים המטפל. דניאל מספר על הטיפול בסטרואידים שגרם לו לעלייה של כ – 20 ק"ג במשקל ולהתנפחות שגרמה לרבים לא להכיר אותו ואיך למרות כל הקשיים עליו ובעיקר על בת זוגתו, שלא ויתרה ונשארה כל הזמן לצדו, הוא החליט לפתוח את הרשת הנדל"נית שלו. "למזלי לאורך כל התקופה הזו היו לי ביטוחים רפואיים אותם התעקשתי לעשות למרות שכל הזמן אמרו לי למה אני בגילי הצעיר חושב בכלל על ביטוחים כאלו. הם איפשרו לי להישאר עם הראש מחוץ למים לפחות בהיבט הכלכלי ואיפשרו לי להיות רגוע ולטפל בעצמי ככל הנדרש".
היום הוא כבר יכול לומר בפה מלא שהוא מאחורי התקופה הקשה, הוא אמנם עדיין עובר מעקבים ובדיקות אחת לכמה חודשים, אבל כמו שזה נראה היום המלאך ששומר עליו ניצח שוב. "אני תמיד אומר שזה או שיש מלאך ששומר עלי, או שיש מלאך שמנסה להוריד אותי", הוא אומר בחיוך. "בגדול אני מאמין שזה תיקון בחיים שאני צריך לעבור וכן, בין יתר הדברים שזה גרם לי, אני מניח היום תפילין כי משהו בי אומר לי שאני צריך לעשות את זה. את יודעת, מה שבטוח בטוח".

איך כל הניסים האלו שינו אותך?
"היום אני הרבה יותר רגוע, לא שהייתי עצבני קודם, ובכל זאת, אני מבין יותר דברים בזוגיות ובמשפחתיות, ובעיקר אני מעריך את החיים. לא תראי אותי לדוגמה עם טלפון נייד בנהיגה, כי יש יותר מדי מה להפסיד".



עירנות מצילת חיים


שנתיים עברו מאז הגיע אורי שיש, לשעבר חבר מועצת עיר בעיריית אילת, לבית החולים יוספטל כשהוא סובל מכאבי בטן חזקים באזור הכליות. בבית החולים טיפלו בו נקודתית, שיחררו וגם ביקשו ממנו להמשיך טיפול מול רופא המשפחה. אלא ששעתיים אחרי שחזר הביתה שוב חזרו כאבי הבטן הבלתי נסבלים. שיש, שעשה חישוב מסלול והבין שאם ימתין ויפנה לרופא המשפחה, באילת כמו באילת יעברו כמה שבועות עד שיישלח לצילום סי טי, החליט שהוא לא מוותר וחוזר למיון. 
בדיוק כמו שהעריך, הפעם הוא הופנה ישירות לצילום סי טי. "אחרי חצי שעה בלבד כבר אמרו לי- יש לך שני סוגי סרטן במעי הדק, שניהם קטלניים. את מצליחה בכלל להבין מה עובר על בן אדם שאומרים לו כזה דבר בשעה 6 בבוקר?". 
שיש הופנה לרופא המטפל, אליו נכנס מיד לאחר שיצא מהמיון וקיבל רשימה של בדיקות כולל בדיקת MRI. "בשלב הזה כבר היה לי ולאשתי, מגי, ברור שכל רגע כאן משמעותי ויכול לשנות לנו את החיים. שיש שהבין, כמו כל אילתי ממוצע, שבדיקות מקיפות כאלו יארכו מספר חודשים, החליט שהוא נלחם על חייו ועל קבלת הטיפול הכי מהר שהוא יכול להשיג. מרגע זה ואילך כל מקורביו נכנסו לתפקיד שמטרתו להקדים עד כמה שאפשר את הבדיקות והטיפולים בקרב על חייו. 

 

''עדיף שיגידו עלייך שאתה היפוכונדר ותחיה, מאשר שתצא 'גבר', אבל מת''. שיש


"תודות לקשרים שיש לנו, ובעיקר יש לאשתי בבית החולים תל השומר, כבר באותו ערב הייתה לי בדיקת MRI. האמת, כולם היו המומים, אבל אני לא ויתרתי. דחפתי, צעקתי ועשיתי כל מה שצריך כדי לנסות להציל את החיים שלי". שבוע אחר כך, כבר תואם לשיש תור לאונקולוג בתל השומר שגם בפיו לא היו בשורות. 
"הוא אמר לנו שהוא לא רוצה להשלות אותנו ודיבר על שני גידולים סרטניים קטלנים ושונים שממוקמים במרחק שני מטר זה מזה. גם האונקולוג הבהיר לנו שככל שנעשה את הדברים מהר יותר כך סיכויי ההצלחה גדלים. הוא הכין את אשתי שאני עומד לעבור תקופה קשה מאוד פיזית וגם נפשית וביקש שבכל שלב של קושי כזה או אחר אהיה אתו בקשר. האונקולוג נתן לי רשימת בדיקות לשבוע ואני ביקשתי ממנו לקבוע לי תור לניתוח בהול תוך שבועיים. אף אחד לא האמין שאספיק לעבור את כל הבדיקות תוך פרק זמן כל כך קצר, אבל שוב, הוכחתי לכולם שלא רק שיש לי אישה אדירה שדאגה להכל, אלא שכשאתה נלחם על החיים של עצמך, אתה מסוגל הכל. ושיהיה ברור זה היה קשה, כל כך קשה. היו לילות שהייתי מתעורר בוכה באמצע הלילה ומגי שלי הייתה מסמסת לרופא באמצע הלילה והוא היה מרגיע. ככה עברנו ביחד הכל והפכנו עולמות". 
שבועיים לאחר הפגישה עם האונקולוג שיש עבר את הניתוח בו הוציאו לו 90 ס"מ נגועים מהמעי. חודש אחר כך הוא עבר את בדיקת הפט סי טי, שאמורה הייתה להראות אם הסרטן שנוקה הספיק לשלוח גרורות לגוף, אבל למזלו הגדול יתר גופו נשאר נקי. מאז, אחת לכמה חודשים הוא עובר בדיקות לוודא שהגוף עדיין נקי, ומודה בכל הזדמנות לאשתו על המאבק המשותף ועל חוסר הפשרנות שגילתה לאורך כל הדרך. 
"לאחר הבדיקה הראשונה הרופא אמר לי- אני לא יודע מי אתה, אבל יש לך מזל גדול כי גיליתי את הסרטן לפני שהוא הספיק להרים ראש. אין לי בכלל ספק שאם לא הייתי מתעקש לחזור עוד באותו לילה לבית החולים כשכאב הבטן חזר, אם לא היינו רצים ומשתוללים על כל בדיקה ועושים הכל במהירות, הייתי מגלה את הסרטן כשכבר היה מאוחר מדי, כי הזמן בגילוי מוקדם של המחלה הוא קריטי. יש לי חבר שסבל מכאבים וגילה בליטה במקום מסוים בגוף, אבל עד שהוא התפנה לבדוק במה מדובר הוא כבר לא איתנו היום. תמיד הערכתי את החיים ואני מעריך אותם היום אפילו יותר. זה לגמרי היה נס שהצלחתי לעשות הכל מהר ולתפוס את הסרטן הקטלני בזמן".

מה המסר?
"בראש ובראשונה להיות עירני לגוף שלך. לא לדחות ענייני בריאות ולו רגע אחד, אלא לבדוק ולטפל מהר ולא להמתין לשום דבר כשמדובר בקרב על החיים שלך. אין 'לי זה לא יקרה'. לצערנו זה קורה ויכול להגיע לכל אחד ואחת. עדיף שיגידו עלייך שאתה היפוכונדר ותחיה, מאשר שתצא 'גבר', אבל מת. ולא פחות חשוב זה נושא הביטוח הרפואי הפרטי. אני יכול לומר לך בוודאות שזה מה שעזר לי לשרוד כלכלית את התקופה הלא קלה הזו בראש שקט וזה לגמרי לא ברור מאליו ולא פחות חשוב. כך שביטוחי בריאות פרטיים חשובים מאוד, לא לשכוח".

אורי שיש השתנה מאז הסרטן?
"אני רשום כיום בעמותת 'פיל'- פחות ירושה לילדים", הוא צוחק. "אני מודיע לך שאני מבזבז הכל ועושה עם מגי חיים. הדבר היחיד שאשאיר אחרי זה הבית. לצערי הקורונה קצת מפריעה לנו להינות כמו שהיינו רוצים ועדיין אנחנו לגמרי על זה".


 

 הנס של אדר רפאל


לא היה משהו שמשפחת תרנין האילתית חיכתה לו יותר מאשר הולדת התאומים. אלא שבמהלך בדיקות ההיריון, גילה הרופא, כי אחד העוברים בבטנה של ענבל סובל מבקע סרעפתי. "היו שטענו כבר בשלב הזה שכדאי להפיל את העובר והיו שאמרו שאפשר לטפל", מספרת ענבל, שלאורך כל ההיריון והמעקבים שעברה, לא הייתה מוכנה אפילו לחשוב על פיצול שני העוברים שבבטנה. 
כשהגיעה לשבוע ה - 30 ההכנה לקראת הלידה העלתה הילוך. מאחר ונאמר לה כי היא לא יכולה לקחת סיכון באם יקרה משהו לאחר הלידה ועליה  לבחור בבית חולים בו יש מכונת אקמו, בחרו בני הזוג בבית החולחים שניידר, גם שם - לאחר שהמקרה שלה הוצג בפני פאנל גדול של רופאים ומתמחים - ניסו לשכנעה לוותר על העובר. "עכשיו כבר הסבירו לי ש- 50 אחוז מהילדים שסובלים מבקע סרעפתי מתים אגב הלידה, ומתוך מי ששורד, 25 אחוזים נשארים עם נכות חריפה. אבל אני שמעתי הכל וגם לא שמעתי והייתה בי אמונה מאוד חזקה שהכל יצליח". גם כשהיא קבעה מועד לניתוח הקיסרי עוד דובר איתה על אפשרות להמתת העובר בבטן, אבל ענבל הייתה חדורת מטרה להצליח ללדת שני עוברים בריאים.
את יום הלידה קבעה ענבל ביום המשפחה מבלי שכלל ידעה את זה, סביבה בחדר הלידה היו רופאים רבים וחדר הטיפול נמרץ יולדות כבר הוכן לקראת התינוק. מיד כשהוציאו את התינוק הראשון, עם הבקע הסרעפתי, הוא הורדם והונשם והועבר לטיפול נמרץ , התינוק השני נולד כצפוי בריא ואת קולות הבכי שלו כשיצא מהטן ענבל לא יכלה לפספס. 
כשהוא בן 24 שעות בלבד, התכוונו הרופאים כבר לנתח את התינוק, אלא שזמן קצר לפני הניתוח מצבו הדרדר והרופאים נלחמו על חייו. "אני לא אשכח שישבנו בחדר ההמתנה ומישהי עם כיסוי ראש, שישבה גם היא בחדר וראתה אותי בוכה, סיפרה לי שגם הבן התינוק שלה עבר את אותו מקרה. היא אמרה לי שמרגע שהוא נכנס לחדר הניתוח היא אמרה לאלוהים שהיא נותנת אותו בידיו וכל מה שיקרה לתינוק נתון לחסדיו. בינתיים, התקשרתי לכל מי שאני רק מכירה וביקשתי מהם להתפלל". התינוק הקטן שגילה כבר בגיל כה צעיר סימני חוזקה, שרד את הלילה ועדיין מצבו הוגדר קריטי. 

 

''את יושבת שם ומדברת עם אלוהים ורק מבקשת ממנו שייתן לתינוק לעבור יום ועוד יום''. משפחת תרנין 


בגיל 3 ימים לא היה קל לראות תינוק קטן כל כך מחובר לצינורות ולמכשיר אקמו כשהוא מקבל תמיכה לבבית ונשימתית ומצבו מוגדר קריטי וקשה. ביום למחרת הובהר למשפחה כי התינוק נכנס לניתוח לטיפול בבקע. "את רואה תינוק כזה קטן, שוקל בסך הכל 2.150 ק"ג, מחובר לאקמו נכנס לניתוח בטן ולא יודעת מה לחשוב", נזכרת ענבל ברגעי האימה הקשים שארכו 7.5 שעות של המתנה מורטת עצבים. "לאורך כל הניתוח אמרו לנו שכל עוד הניתוח נמשך והרופאים לא יוצאים אלינו באמצע זה סימן טוב", היא נזכרת. "ואנחנו ישבנו בחוץ ורק התפללנו. "כשהניתוח הסתיים והילד שרד אותו לשמחתנו, הרופאים יצאו אלינו והסבירו לנו שהוא נולד עם כל האיברים הפנימיים שיש בבטן ממוקמים בחלק העליון, מה שהצריך מהם להוריד אותם לחלק התחתון של הבטן אבל מאחר ולמעי לא היה מקום בבטן הקטנה, בשלב זה המעי נשאר בחוץ, בצד הגוף ויוחזר חזרה פנימה עם הזמן". ככה הם ספרו את הדקות והשעות לראות שאין ליקויים והכל עובר בשלום, מתפללים, מחזקים זה את זו ומקווים שהתינוק, שכבר הוכיח שהוא גיבור, ישרוד יום ועוד יום ויתחזק. 
אלא שכשהמעיים מחוברים לצד הגוף היה ברור לכולם כי מדובר בסיכון לזיהומים ובאמת, ימים אחדים לאחר הניתוח שוב הוכנס התינוק לניתוח, הפעם כדי לטפל במעיים. בהמשך נרשמו במעי דליפות שהצדיקו מעורבות כירורגית, כשלאחר אחד הניתוחם נזכרת ענבל איך הרופאה יצאה מחדר הניתוח בדילוגים ואמרה שזה היה כאילו ילד אחר, עם מעיים בריאות וכאילו לא הייתה שום בעיה. "היא עצמה הגדירה את מצבו של התינוק כנס ולא ידעה להסביר איך פתאום הדימום הפסיק מעצמו והמעיים היו כמו מעיים של תינוק בריא. 
לאורך כל תקופת הטיפולים הרופאה חיזקה אותנו ואמרה לנו שהיא לא מודאגת, כי בטוח יש מישהו שם למעלה ששומר על התינוק, אחרת כל הדברים הטובים האלו לא היו קורים". במהלך אחד הניתוחים גם שולבה ברית המילה של התינוק שקיבל את השם לשם- אדר. "לשם, כי היה לנו בבית את שוהם האח הגדול וספיר התינוק התאום, כולם מאבני החושן וכך גם השם לשם ואדר כי הוא נולד בראש חודש אדר", היא מסבירה את השם ששונה לאחר כמה חודשים מלשם לרפאל.
ככה העבירו בני משפחת תרנין תקופה ארוכה וקשה של חמישה חודשי אישפוז בבית החולים, כשהם עוקבים בדאגה, אבל גם עם הרבה אמונה בדרך שעובר בנם התינוק בדרך להתחזקותו והחלמתו, כשבדרך הם עוברים עליות ושוב מורדות, כמו במקרה בו נוקב המעי בטעות כשנעשה ניסיון להחזיר אותו לבטן, הקושי לגמול את התינוק ממכונת ההנשמה והשעות שהעבירה ענבל לידו כשהיא מנסה לעודד אותו לנשום בכוחות עצמו ועוד ועוד סיפורים לא קלים, על זוג הורים שניסו מצד אחד להמשיך את החיים עם ילד בכור בבית ותינוק בריא בן יומו ואב משפחה שהיה צריך להמשיך לעבוד ובמקביל אמא לביאה שישבה בבית החולים לצדו של בנה התינוק ולא הרימה לרגע ידיים. 
"שתביני שאת רואה במחלקה הזו של התינוקות את כל הדברים הכי נוראיים שאת לא יכולה אפילו לדמיין ויכולה רק להודות לאל שהבן שלך לא היה במקום הזה", היא נזכרת בדמעות, כשהסיפור מחזיר אותה חמש שנים אחורנית לתקופה אותה היא מגדירה כנס הרפואי של בנה. "ואת יושבת שם ומדברת עם אלוהים ורק מבקשת ממנו שיתן לתינוק לעבור יום ועוד יום ועל הדרך את מתחילה לנטול ידיים כתודה, לשמור שבת, לקרוא תהילים וכל דבר שיכול לחזק אותך ואת האמונה שהכל ייגמר טוב. "בזמן שהייתי עם התינוק בבית החולים אמא שלי טיפלה בספיר התינוק ובעלי והבן הבכור היו באילת ועלו בכל סוף שבוע לבקר ולהחליף אותי קצת בבית החולים. זו הייתה תקופה קשה וארוכה שאף אחד לא באמת ידע איך היא תיגמר". אחרי חמישה וחצי חודשים ענבל ובני משפחתה נשמו לרווחה כשהתינוק שוחרר סוף סוף מבית החולים. "בשלב הזה אף אחד לא יכל לדעת מה המצב האמיתי שלו. אם הוא נפגע בהתפתחות שלו, אם יהיו לו נזקים עתידיים, כלום. חיינו מיום ליום, עוברים בדיקות ומעקבים ומתפללים".
אם לא היה די בכל אלה, הרי שזמן קצר לאחר ששוחרר מבית החולים, חטף התינוק את מחלת הרוטה ומצבו הידרדר כשהוא נכנס למצב של תת תזונה, מה שהצריך את הרופאים לחבר אותו להזנה תוך ורידית למשך 10 חודשים נוספים. "לאט לאט הוא חזר לעצמו", מספרת ענבל, "הוא שולב במעון 'צעד קדימה' של ניצן, על מנת שיוכל לקבל את כל סל הטיפולים ההתפתחותיים הנחוצים ועל מנת שנוכל בכל רגע נתון לעקוב אם יש איזה בעיות בהתפתחות. 
לשמחתנו הגדולה, גם היום כשאדר רפאל כבר בן חמש, אין לו שום בעייה התפתחותית, הוא ילד רגיל לכל דבר, אם כי לעיתים יש לו קצת בעיות עם הבטן, אבל תודה לאל חוץ מזה שהוא אולי קטן יותר קטן מאחיו התאום, הכל לגמרי רגיל. בבית החולים שניידר זוכרים אותו עד היום ומגדירים אותו כנס רפואי שכן לא רבים באמת האמינו שהוא ייצא מבית החולים כשהוא לא מחובר לשום מכשיר, ובטח שלא האמינו שהוא ישרוד את הכל כמו גיבור וללא שום נזקים".

איך דבר כזה משפיע על החיים?
"כשאת רואה מול עינייך ניסים זה מחזק את האמונה, את מבינה שיש דבר כזה שנקרא נס. אחרי טלטלה כזו שהחיים שלך עוברים כל דבר מקבל משמעות אחרת- המשפחתיות, הלהתעורר בבוקר, ההבנה שיש לחיים ערך גבוה והכל מתגמד, העבודה, ההבנה שכסף זה כלום, כי ברגע אחד אתה יכול להפוך לבר מינן וכמובן ערך החיים של הילדים שלך. כשאני מעירה את הילדים בבוקר אני אומרת בקול 'תודה שהחזרת לי את הילדים לחיים', כי אחרי שאת עוברת את מה שאנחנו עברנו, שום דבר כבר לא ברור מאליו. להיות מסוגלת להחזיק בידיים שלך את התינוק שלך רק חודשיים וחצי אחרי שהוא נולד זה מטורף ועדיין זה נס ואנחנו מודים על שקיבלנו את אדר רפאל בכל יום מחדש".


רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש