זיכרון המתים נועד להזכיר לנו את משמעות החיים

באופן טבעי, כשאדם מאבד את היקרים לו, הוא מחפש נחמה בדרכים שונות, אמצעים שיסייעו לו להתמודד עם האובדן המטלטל ויעזרו לו לממש את הגעגוע לקרובים שאבדו לו. לצד החוויה הרגשית הקשה שיצרה משקע עמוק, חכמת הקבלה גורסת כי יש להמשיך הלאה את החיים ולהביט עליהם במבט-על, בהסתכלות כוללת, שכלתנית ומפוכחת, תכליתית ונצחית.

המין האנושי מטבעו מתייחס לחייו כאל תקופה בעלת חשיבות רבה, והדבר מעורר תהייה גדולה. כי בעיני המקובלים, החיים הללו, על כל שמונים שנותינו בממוצע, ניתנו לנו כדי להתעלות מעליהם. הם מעין גשר צר למרחב גדול יותר מהחיים הגשמיים והחומריים שאנו שקועים בהם.

אחרי הכול, מהם החיים הללו? הצטברות של ייסורים וכאבים, גרם של מחלה שהצטבר לגרם של עצב, עד לדעיכת הגוף החלבוני ביומו האחרון. נכון שישנם רגעים מאושרים, תקופות מלבבות, מועדים לשמחה, אבל ביחס להרגשת המציאות הרוחנית האמיתית, החיים שלנו, מיום הולדתנו ועד יום מותנו, הם כגרגר החרדל.

רוחניות אינה מחול עם מלאכים בשמיים, אלא תפיסת מציאות חדשה המגלה את הכוח האחד השולט. רוחניות מתחילה מחשיבה לטובת הזולת, מגילוי מרחב חדש שנפתח כאשר האדם לומד לפתח רגשי אהבה לזולת – על פני האהבה העצמית שטבועה בו מיום היוולדו. לשם כך ניתן העולם שלנו, כדי שנתרגל את היציאה מ"אני" ל"אנחנו".

לכן החיים האלה יקרים מאוד. הם הזדמנות פז, שאיש אינו יודע מתי תחזור, לפתח יחס אוהד לזולת, יחס שיביא בהדרגה לחיבור פנימי עם האחרים עד לכדי הרגשה של איש אחד בלב אחד. בקשר המלוכד הזה מורגש הכוח העליון, הכוח הקושר ומדביק לאחד את כלל הרצונות הפרטיים. אז מורגשים חיים רוחניים.

כשהיעד הרוחני להשגת הכוח האחד אינו יעד מספר אחד, הרצונות לגשמיות תופסים את מקומו. אז נתפסים האנשים ברצונות גופניים-בסיסיים, כמו רצונות לאוכל, מין וחיי משפחה, או שהם אוחזים חזק במילוי רצונות אנושיים-חברתיים, כמו רצון להרוויח כסף, לרכוש כבוד ושליטה, או לצבור עוד ידע.

 כשהגוף נפטר מן העולם הוא מאבד את האחיזה הנוקשה ברצונות הגופניים, הוא נפרד ממה שרכש בעזרת הרצונות החברתיים, כמו שאמרו חז"ל: "בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות". האדם למעשה נפטר מההזדמנות שהייתה לו בעודו חי בעולם הזה לעלות לרמת חיים אחרת, לדבקות בכוח העליון, הכוח האינטגרלי והאוניברסלי, החולש על כל המציאות.

כשמסתכלים על החיים בעמקות כזו, אז הדרך הטבעית להתמודד עם מוות של אדם קרוב היא עניינית. הגישה נשמעת קרה, ובטח לא מתקבלת בתקופה הראשונה לאחר הפטירה, אבל זו המציאות: מי שמת כבר מת. אי-אפשר לעזור לו יותר, אין מה להצטער עליו, אין גם מה להיזכר בו. כמובן שחשוב לציין אותו ביום השנה למותו, אבל בעיקר כדי לזכור ולדבר על כמה הוא עשה את המיטב בחייו, על פי מה שנתן לו הכוח העליון, וכעת עלינו לעשות ככל האפשר עם חיינו אנו.

ישנן שיטות פסיכולוגיות רבות שעוזרות לאדם להתנחם ולהתמודד עם המוות. הן טובות וכדאי להקטין את הסבל בעזרתן, אך במקביל להכיר שהן לא באמת מביאות לתיקון תפיסת המציאות, אלא מרגיעות ומעודדות.

הן בכל זאת מקרבות את האבלים אל הרגשת המציאות הרוחנית, כי בזמנים כאלה ישנה קרבה וקשר הדוק יותר אל הכוח העליון, ישנה קבלה שלו כטוב ומיטיב, ופחות תולים בו את הרע בחיי היומיום. בזמנים כאלה המתנחם מהרהר יותר בשאלות על מהות החיים, משתוקק בלי משים להתקרב אל הכוח העליון ממנו נובעים כל החיים. הוא מרגיש קרוב לכוח הפנימי של הטבע, מבין במקצת את השכל הפועל שלו, והוא מוּנע מתוך סקרנות על היקום הגדול שאנו חלק אינטגרלי ממנו.

זיכרון המתים נועד להזכיר לנו את משמעות החיים, לדרבן אותנו להמשיך בגילוי מטרת החיים, לקדם את עצמנו כדי להתייחס טוב לאלו שחיים. אם נשתמש נכון בזיכרון שמתעורר נוכל לקבל כיוון ממשי, מהותי, איך עלינו לנהוג בחיים האלה, כי בקשר הפנימי בינינו יש אוצר נצחי של חיים רוחניים.

• מאת הרב ד"ר מיכאל לייטמן, מלמד קבלה בערוץ 96  (HOT) ובאתר "קבלה לעם kab.co.il - "
• למפגש מבוא בחכמת הקבלה צרו קשר: 1-700-509-209 או במייל info@kab.co.il.
• קבלו תוכן איכותי: הוסיפו את המספר 051-5108032 לאנשי הקשר, שלחו את שמכם בווטסאפ (לא סמס), וקבלו תכנים מרתקים ישירות לנייד.

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת