אבירת החוסן

מאת: מירב לוי דיאמנט ● 8/3/2024 04:56 ● ערב ערב 3162
עד לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל עסקה שרית וייזנגרין מאילת בקידום העסק הפרטי שהקימו היא ובעלה בתחום איכות הסביבה ● בימים בהם כבר התחילה להאציל סמכויות לשלוש עובדות שתפסו את מקומה בעסק וחשבה על הצעד הבא בחיים, פרצה המלחמה ואיתה נולד גם האתגר החדש של שרית- ניהול מרכז חוסן שנפתח בעיר לטובת המפונים ● מתחם ענק של 5 דונם שהוקם באילת על ידי שיתופים וציונות 2,000 ● מאז היא שם שעות על גבי שעות, מנהלת, מושכת בחוטים, משקיעה שעות על גבי שעות והכל בהתנדבות מלאה, מתמוגגת מכל חיוך של ילד או מילה טובה ● בשבוע שעבר היא קיבלה את אות האבירות של מרכז פרס לשלום שניתן השנה לנשים שגילו גבורה, יוזמה, נחישות ומנהיגות ● והיא עדיין לא באמת מבינה על מה ולמה הכבוד הזה הגיע לה
אבירת החוסן
''רק אחרי ארבעה חודשים עצרתי להפנים שבאמת עשינו משהו משמעותי''. שרית וייזנגרין

 בשבוע שעבר קיבלה שרית וייזנגרין בת ה– 45 מאילת את תואר האבירות הנחשב של מרכז פרס לשלום. בטקס מרגש שהתקיים במרכז פרס לשלום ביפו היא עמדה על במה אחת עם שורה מצומצמת של נשים, שנבחרו בקפידה וקיבלו את התואר היוקרתי על עשייתן מאז תחילת המלחמה. בכל שנה בארבע השנים האחרונות מוענק הפרס לנשים משפיעות ופורצות דרך במגוון תחומים בחברה הישראלית. השנה הוקדשו הפרסים לנשים שגילו גבורה, יוזמה, נחישות ומנהיגות מאז פרוץ המלחמה ולא היתה מתאימה לקבל את ראות האבירות הזה מאשר שרית מאילת שהתגייסה טוטאלית למשימה שהונחה לפניה, כשאפילו היא לא הבינה בתחילת הדרך איזה מאמצים פיזיים ובעיקר נפשיים המשימה תצריך ממנה.

 

מדואק באהבה


   אנחנו נפגשות בשעת בוקר מוקדמת, איך לא, במתחם חוסן, שהוקם בעיר זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה על שטח של 5 דונם בצמוד למגרש הכדורגל מול קניון האייסמול. המקום שהפך עבורה מאז פרוץ המלחמה לבית השני ואם לדייק, אולי אפילו לבית הראשון, כאן היא העבירה שעות על גבי שעות, מנהלת את הפעילות כולה של המתחם שהוקם לטובת ילדי המפונים. השבוע ממש מתחילים כאן בפירוק חלקי של המתחם שכבר אין בו עוד צורך.

   את 12 השנים האחרונות הקדישה שרית, מנהלת כספים, להקמת החברה שבבעלותה ובבעלות בעלה בתחום איכות הסביבה. כיום מעסיקה החברה 14 עובדים ושולחת זרועות מאילת ועד לקריות בצפון. זמן קצר לאחר שהצליחה להאציל סמכויות וחילקה את התפקיד שהיא עשתה קודם לשלוש עובדות, חיפשה שרית את הכיוון הבא בחיים. אלא שאז פרצה מלחמת השבעה באוקטובר, וממש כמו רבים אחרים חיפשה שרית איך לתרום ובמה לעזור. "אז בהתחלה זה היה בקטנה בישוב באר אורה בו אנחנו מתגוררים", היא מספרת, "ואז נפגשתי עם חברת ילדות שסיפרה לי שאיש העסקים והפעיל החברתי, רוני דואק, מחפש אנשים באילת כדי להרים כאן פרויקט לילדי המפונים. זה מאוד קסם לי. שתביני, דיברנו על זה בשישי, בשבת כבר קיבלתי טלפון ובראשון התחלנו לעבוד במקום". 
   כששרית מדברת על 'לעבוד', היא מתכוונת להתנדבות שכן מהיום בו דרכה כף רגלה במתחם ועד היום, במשך מעל ארבעה חודשים, היא מתייצבת במרכז חוסן לפני השעה 8:00 בבוקר ונפרדת רק כשהערב יורד והכל באהבה ובהתנדבות מלאה. "כשהגעתי בפעם הראשונה למקום הכל היה גדר וחול", היא מספרת בחיוך. "לא הבנתי מה הם בדיוק מתכוונים לעשות כאן. באותו יום הגיעה חברת ההקמה ותוך עשרה ימים עמד כאן מתחם מדוגם שנפרש על פני חמישה דונמים וקלט למגוון פעילויות את ילדי המפונים. רק לחשוב על חמישה דונם של דשא סינטטי שנפרס כאן בכל המתחם, ועדיין לא דיברנו על המבנים היבילים, הציליות, האוהלים ומה לא?". אפילו משרד ראוי יש לה כאן כאילו לא מדובר על משהו זמני. אם בתחילת הדרך היא גוייסה למשימה על תקן מנהלה ותפעול, הרי שמהר מאוד היא מצאה את עצמה בתפקיד מנהלת המתחם במקום המנהל שעזב, שוחה במים אליהם נזרקה לומדת תוך כדי תנועה איך מוציאים אישורים, איך מקדמים עניינים ואיך מנהלים על חמ"ל כזה גדול.

 

''בהתחלה הם היו ילדים אבודים, לא מצאו את עצמם'’ ● צילום: גרסיני (סידני) סידנה

 

   אנחנו עושות סיור במתחם שנחלק ל- 3 ושרית מציגה אותו בגאווה. במרכז החלק החברתי שכלל 6 כתות מפגשים, אוהל התכנסות ענק, אוהל זולה, ציליה ומתחם פינג פונג, כאן התקיימו בכל החודשים האחרונים פעילויות חברתיות תומכות חוסן שתרמו לגיבוש הצעירים. "המקום הזה שימש כמו מועדון נוער לכל הילדים ובני הנוער של המפונים. לכאן הם באו, שיחקו, נהנו, תנועות נוער שמצאו את עצמם על תקן מפונות באילת הגיעו לכאן ופעלו מכאן כאילו זה היה הקן הטבעי שלהם, אף אחד מהם כמובן לא היה אילתי". האגף השני במתחם שימש כאגף הטיפולי שמטרתו היתה לתת מענה נפשי לילדי העוטף ושדרות. "23 מתחמי טיפול שנבנו ועוצבו בצורה של קליניקה לכל דבר", אומרת שרית ופותחת בפני את הכניסה לאוהל טיפולים אחד שכזה. די להביט פנימה כדי להבין את גודל ההשקעה. פינת ישיבה, עיצוב נעים, מזגן, אוהל יוקרתי שמדמה חדר טיפולים לכל דבר. 

   "שתביני שמאז שפתחנו בכל יום החל מהשעה 8:00 בבוקר ועד השעה 20:00 ניתנים כאן טיפולים, חמישה ימים בשבוע ולפעמים כמה שעות גם בשישי. עובדות סוציאליות, מטפלת באומנות, בבעלי חיים, פסיכולוגים, טיפולים משלימים להורים, טיפולים למשפחות, חלק מהמטפלים הגיעו עם המפונים וחלק אחר גייסנו לכאן מכל רחבי הארץ כשמטפל שהצטרף למיזם מחוייב במתן שירותים למשך חצי שנה על מנת שלא לקטוע את הטיפולים באמצע", מסבירה שרית. האגף השלישי במתחם חוסן שימש כבית הספר ל - 40 ילדי מפונים עם צרכים מיוחדים. היום הם כבר עזבו ואגף הזה משמש כחטיבת הביניים של ילדי אשכול. המיזם המדהים הזה הוקם על ידי רוני דואק שקם ב – 8 באוקטובר והבין שהוא רוצה לתת מענה לילדי המפונים. באמצעות שתי עמותות שלו- שיתופים וציונות 2000 הואר הקים את מיזם 'חוסן ילדינו' שמטרתו הראשונה היתה לתת מענה טיפולי לילדי שדרות ואשכול. מתחם כזה בדיוק הוקם גם בים המלח. נוצר קשר עם חוסן שדרות ואשכול שפועלים בימי שיגרה שם והם עברו לעבוד עם הילדים באילת".

 

זו היתה ההתגייסות שלי למילואים


   כששרית נרתמה היא אפילו לא דימיינה עד כמה המיזם יצריך ממנה כוחות. בכל בוקר, גם היום, היא מתייצבת כאן קצת לפנמי השעה 8:00 בבוקר ויוצאת מכאן רק בשעות הערב. בתחילת המלחמה היא לא היתה מסיימת כאן לפני הלילה. "מבחינתי זה היה להתגייס למילואים בכל מובן המילה".

ואיך זה עבד בבית? אני תוהה לגבי מי שהיא אמא לשני ילדים בגילאים 16,15
   שרית: "הם התגייסו למשימה ממש כמוני. בעלי לקח את הפיקוד על הבית והילדים אפילו התחילו לשטוף כלים. כולם נרתמו. זה היה הדבר הכי טוב שקרה לנו בהיבט הזה אי פעם. מצד אחד הם כמעט ולא ראו אותי, מצד שני הם הבינו את גודל האירוע ונרתמו. זו היתה לגמרי התרומה של בעלי ושל הילדים למאמץ הזה שהשקענו. תביני, 12 שנים מאז שפתחנו את החברה אני עובדת בבית, הילדים רגילים שיש תמיד אמא בסביבה, פתאום זה לא היה. זה שינה את הבית אבל גם הפך אותם ליותר עצמאים, ובעיקר, הפך אותם לגאים באמא וזה מאוד מרגש".

 

 

וכל זה בחינם?
   שרית שלאורך הכתבה כולה מנסה להשאיר את עצמה מחוץ לזרקורים ולשים את העשייה במקום בחזית, מנסה לבטל את העניין:"עזבי נו, ארבעה חודשים, זה בקטנה. עשינו כמיטב יכולתנו למען ילדי המפונים. זה מה שבאמת חשוב בעניין הזה. פרויקט מטורף שבא להרים אותם ולגבש אותם ויותר מכל זה היה סיפוק מטורף. זה שילד בא להגיד לי תודה הספיק לי לכל החמישה חודשים. לראות ילד שקשה לו ללכת, אבל הוא מגיע בכל בוקר לבית הספר כי חשובה לו המסגרת, זה מספק לכל החיים".

איזה ילדים פגשת כאן?
   "בהתחלה הם היו ילדים אבודים, לא מצאו את עצמם. היה להם קשה לשמוח, להתחבר, אבל לאט לאט זה השתנה. בעזרתנו וגם בגלל שכנראה הם כבר הסתגלו לשגרה החדשה, הם התחילו להינות, יצרו לעצמם שיגרה והיו חיבורים יפים בין ילדי אשכול לשדרות, בין הקיבוצניקים באזור למושבניקים, חיבורים שלא קרו שם וקרו כאן".

   במקביל לפעילות במקום קיימו במתחם חוסן שיתופי פעולה עם שלוש מכינות שפעלו תחת המיזם: מכינת 5 אצבעות מזכרון יעקב שפעלו עם הילדים במלונות, עמותת אחריי, הפועלת כעמותת הכנה לצה"ל ופעלה גם היא עם הילדים במלונות, ומכינת 'בית על הים' שפעלו עם הילדים ליד חוף נביעות. במסגרת תפקידה פעלה שרית לחבר את נותני השירותים האילתים למיזם כדי לקרב את האילתים מצד אחד לפעילות המבורכת, ומצד שני, לאפשר גם לנותני השירותים המקומיים להתפרנס בתקופה הלא פשוטה.

אוהל הטיפולים המדוגם במתחם חוסן לילדי המפונים

 

"כששמעתי שאני מקבלת את אות האבירות הייתי בשוק”


   שרית לא דמיינה לעצמה ולו לרגע שהעשייה הזו שלה תזכה אותה במשהו, הרי היא לא עשתה את זה כדי לקבל תודה. תוך כדי עשייה היא עצמה לא עצרה לרגע כדי להבין את גודל הנתינה מצידה. אלא שאז הגיעה שיחת הטלפון ובזמן שהיא כבר הריצה בראש את השמות ותהתה על מי היא מתכוונת להמליץ לקבלת האות, היא הופתעה לגלות ששיחת הטלפון מבשרת לה שהיא עצמה זוכה באות האבירות. "הייתי בשוק. זה לגמרי לא מובן מאליו. רק אחרי ארבעה חודשים עצרתי לרגע כדי להבין את גודל האירוע ולהפנים שבאמת עשינו משהו משמעותי ומספק ואני רק מקווה שמה שעשינו נתן לילדים מספיק כלים ועוד יתן גם בהמשך".

   בשבוע שעבר עמדה שרית נרגשת על הבמה בטקס היוקרתי במרכז פרס לחדשנות ביפו וקיבלה את אות האבירות. "מצאתי את עצמי על במה אחת עם נשים תותחיות החל מקצינה במשטרה, במג"ב, נשים שפתחו חמ"לים בארץ, נשים שהמתודדו עם המחבלים ובסיום הטקס בנות שהיו שבויות קיבלו אות הוקרה", מספרת שרית על ההתרגשות הגדולה.

איך את מסכמת את התקופה?
   "מאוד מאתגרת. קשה נפשית אבל המון סיפוק לצד העבודה הקשה שתמשך כאן עד פסח".

מה תעשי עם הריק שישאר ביום שאחרי?
   "אני כאן עד פסח. כשנסגור את המתחם אקח זמן קצר למנוחה ואני כבר מחפשת את הפרויקט הבא מתוך תקווה שאוכל לעשות עוד למען הציבור ולא רק לביתי. אני מקווה שזו רק תחילת הדרך שלי בתחום הזה. אין בכלל ספק שלמדתי הרבה וקיבלתי המון כלים להמשך תוך פרק זמן ממש קצר ודחוס".

מה נאחל לך?
   "אל תאחלי לי. תאחלי לכל החטופים לחזור הביתה וכמה שיולתר מהר ולכל החיילים לחזור בריאים ושלמים". ■

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש