הלוחמות בחזית הביתית

“זו רק את, הקירות ושני ילדים קטנים”

   מי? שחר אמיתי, אמא של ליאם בן ה– 3.5 ואלמה בת השנה ותשעה חודשים. אשתו של נועם, קצין רכב בשיריון, שמשרת על גבול עזה וגם בפנים. יום אחד אחרי השבת השחורה של ה– 7/10 הוא עלה על מדי, ומאז, זה בעיקר גיחות קצרות הביתה. "הוא אולי היה מאז בבית 5 פעמים", סופרת שחר על יד אחת את הגיחות הקצרות של ה– 24 שעות לכל היותר בהן מגיע נועם לביקורים. והיא? לומדת איך להיות גם האמא וגם האבא בבית.

מה הכי קשה?
   שחר: "הלבד. הכל. ההתמודדות מולם. כשהם ישנים ואני קולטת שאין לי למי לפרוק את כל מה שעבר עלי במהלך היום. זה חסר. זו את, הקירות ושני ילדים קטנטנים. יאמר לזכות המשפחות שלנו שהן כאן. אמא שלי ואחותי גרות באילת ויש את המשפחה המקסימה של נועם וכולם מאוד עוזרים ועדיין זה מאוד קשה. זה לקום בבוקר, לארגן את שני הילדים לבד, ללכת לעבודה ובעצם לעשות הכל לבד. מטלות שמתחלקות בשיגרה ביני לבין נועם, עכשיו רק עלי. ולא, זה לא כמו להיות גרושים, כי גם אצל גרושים יש חלוקת מטלות ופעם בכמה שבועות יש לך סוף שבוע לגמרי לעצמך. לי בסיטואציה הזו אין רגע לעצמי וזה קשה. תוסיפי לכל אלו את הדאגה המטורפת בכל פעם שנועם מתקשר אלי ואומר לי- "אני מנתק מגע". שם אני מתמוטטת כי אני יודעת שהוא נכנס לעזה".

מה עוזר?
   "הרבה תפילות, דיבורים עם עצמי ושכנועים שהכל יהיה בסדר, ובעיקר, לבקש מאנשים שלא יעזו לדפוק לי על הדלת, אלא יצלצלו אלי מבחוץ. תוסיפי לכל אלו את הדאגה שלי לרז, גיסי, שגם הוא מגויס, לוחם בגבעתי, זה ממש לא פשוט".

איך הילדים מגיבים לסיטואציה?
   "הם יודעים בגדול איפה אבא. ליאם בן ה– 3.5 נהיה מאוד חרדתי כי בסוף השבוע של תחילת המלחמה היינו בחולון בסופ"ש משפחתי והתעוררנו מבוהלים מאזעקות. בהמשך הוא היה צריך להבין שאבא לא בבית ואני בימים הראשונים לא תפקדתי בכלל, את יודעת, בכי ודאגה וכל אלו השפיעו עליו. אם הוא שומע היום מטוס או אמבולנס, הוא רץ מיד לממ"ד ולא יוצא ממנו. גם על הקטנה המצב השפיע, היא שומעת שיר ואם יש בו קטע שמזכיר במשהו אזעקה היא ישר אומרת לי "אזעקה". יש לא מעט לילות שהם מתעוררים בלילה ורוצים את אבא והפרידות ממנו אחרי ביקור קצרצר מאוד קשות להם. נועם מגיע לכמה שעות, ומבחינתם, כל פרידה זה ללכת כמה צעדים אחורה. הבכי והגעגוע שלהם שוברים. ילדים. הם לא יודעים לווסת רגשות והם רוצים את אבא וזה הקושי העיקרי".

איך מתמודדים כלכלית?
   "נועם שכיר והוא מקבל משכורת מהמדינה כך שהקטע הכלכלי דווקא לא הצד הקשה בכל הסיפור הזה. האמת שציפיתי מהמדינה ליותר תמיכה לנשות המילואימניקים. לא רק כלכלית, אלא בכלל. לא פשוט כשהכל זו את. הילדה היתה בבית החולים וזו רק אני הייתי שם בשבילה".

רואים את הסוף?
  "לצערי אין עדיין צפי. אני רואה שחלק כבר משתחררים להפוגות וגם אני רוצה שנועם יבוא ליותר מ-24 שעות. היתה לו לפני שבועיים יום הולדת והוא חגג על מדים. הכנו לו עוגה ודיברנו איתו בוידאו. כולנו רק מתפללים שיגמר וכמה שיותר מהר. מבחינתי, יש את החיים שלפני ה- 7/10 ויש את החיים שאחרי. לא חשבתי אף פעם שאחווה מקרוב מה זו מלחמה".

●●●

"קשה להכיל כל בוקר את ה"הותר לפרסום"

   מי? מזל היילברון, מנהלת מרכז אורות ישראל באילת. אמא ל- 6 ילדים: 12,16,21,25,27,28. נשואה לאורי, בשיגרה מחנך, מורה לאנגלית ורכז שכבה בבית הספר גולדווטר. במקרה של מזל, לא רק בעלה אורי מגוייס לתותחנים ונמצא על גבול עזה, אלא גם בנה, ישעיה, אמנם לא קרבי, אבל נמצא עם סיירת גולני בצפון, בהר דב, הבן נפתלי היה בעזה, אמנם כרגע הוא לא בפנים, אבל מחכה בקוצר רוח לחזור ואשר נמצא גם הוא בתותחנים על גבול עזה. איך מצליחים לנשום עם בעל ושלושה בנים על מדים בזמן מלחמה? למזל יש תשובות.
   "נפתלי היה ביפן כשהתחילה המלחמה", היא מספרת על בנה שהקדים את הטיסה חזרה הביתה לרגע 'המאורע'. "משדה התעופה זה היה מיד למילואים". שני הבנים האחרים גוייסו מיד ב– 8/10 ואורי התנדב, כי כשאתה כבר בן 51 ואבא ל-6 ילדים, אתה לא מחוייב בשירות מילואים. אבל לכו ספרו את זה לאורי, שהרגיש שהוא חייב. שבוע וחצי לאחר תחילת המלחמה הוא בישר למזל בשמחה שהכל הסתדר ולמחרת בבוקר הוא צריך להתייצב לשירות מילואים בהתנדבות. "היה לי ברור שזה המקום בו הוא רוצה להיות ולא היה טעם בכלל לנסות להסביר", היא אומרת. "כשהלב מרגיש ששם הוא צריך להיות, זה מה שצריך לקרות".

מי נשאר בבית?
   מזל: "רונן הקטן בן ה– 12. שני לומדת באולפנה בדימונה וחוזרת הביתה רק בסופי שבוע".

איך מצליחים לישון במצב כזה?
   "זו שינה שלפעמים מתעוררים ממנה באמצע הלילה ובוכים ולפעמים אפילו מתעוררים בהיסטריה פתאומית, אבל אני גאה בכל אחד מהם ומעריצה אותם. הם גיבורים אמיתיים. לחשוב על אורי, בן 51, בבוץ, בגשם. בביקור האחרון שלו באילת דווקא כאן הוא נקע את הרגל כשעשה קניות כדי להקל עלי. למרות הנקע הוא חזר למילואים עם נעלי ספורט כי לא היה מוכן לוותר. זו מסירות אמיתית שאי אפשר לעצור ואני גם לא רוצה לעצור. כולי גאווה על זה".

לא בא לך לפעמים לומר להם זהו די, תישארו?
   "ברור שכן, קצת, אבל מישהו הרי צריך לעשות את זה. היו ימים קשים מאוד. חבר טוב של נפתלי נהרג מטר ממנו. זה קשוח. אבל הם מאוד חזקים".

איך את מתמודדת עם הלבד?
   "הקהילה של 'אל עמי' מאוד עוטפת. אין שבת שלא הזמינו אותנו לסעודות. חברות טובות כל הזמן שואלות לשלומנו, מזמינות לקפה ועוזרות בכל מה שרק צריך. זה מחזק ועוזר. חוץ מזה שיש את העבודה שלי וזה טוב מאוד להיות עסוקים בתקופה כזו כדי שיהיה פחות זמן למחשבות. יש בקהילה שלנו משפחות מלוות, שמלוות משפחות של מגוייסים. בשבוע וחצי הראשונים של המלחמה כשאורי עדיין לא היה מגוייס, ליוויתי משפחה ואחרי שאורי התגייס המשכתי עם זה. זה היה מצחיק שקיבלתי הודעה על מישהי שתתחיל ללוות אותי ממש כמו שאני ליוויתי משפחה אחרת".

איך הלב מכיל?
   "וואו, זו שאלה קשה. קשה ללב להכיל הכל בתקופה כזו. להתעורר בכל בוקר עם "הותר לפרסום" והלב מפחד בכל פעם לגלות שאולי זה מישהו קרוב ולשמוע שיש עוד משפחה ועוד משפחה שנכנסו למעגל השכול. מצד שני, אני מאמינה באמונה שלמה, שמה שצריך לקרות קורה, שאנחנו עם חזק וטוב עם לב ענק. אנחנו ננצח, אנחנו חזקים ונעבור את זה".

למי דואגים יותר לבנים או לבעל?
   "הדאגה הכי גדולה זה למי שנמצא בעזה. הבעל יותר חסר ביום יום".

על מה חושבים?
   "קשה שלא לחשוב בסיטואציה כזו על גרושות ואלמנות שאלו החיים שלהם. יש נשים שמתמודדות ביום יום עם הלבד ועם כל המטלות האלו. אמא שלי גם היא היתה גרושה. גדלתי עם אמא שעלתה ארצה מהולנד עם חמישה ילדים קטנים ואף פעם שום דבר לא היה קשה מדי עבורה. למרות שבפועל הכל היה קשה, היא אף פעם לא התלוננה, תמיד היתה אופטימית וראתה את חצי הכוס המלאה. גדלתי בצורה שמחה ואופטימית ובסוף זה הדבר- להסתכל בכל מצב על חצי הכוס המלאה. כשהבעל חוזר לפרק זמן מהמילואים, לא צריך שהאשה תפיל עליו עכשיו את כל המטלות של הבית והילדים. היא צריכה לראות אותו ולא רק את הקושי שלה. תני לו מקלחת חמה, שירותים ולישון, את כל הדברים שחסרים להם בשטח".

●●●

איך מפזרים ואוספים ארבעה ילדים באותה שעה?

   מי? חגית סמימי קוסטן. אמא ל-4 קטנטנים: 5,4,3 ושנה וחצי. נשואה לשרון סמימי. שניהם אנשי חינוך. היא מלמדת בבגין, בעלה באורים. השניים הגיעו לאילת לפני כשלוש שנים מירושלים, כך שהיא לגמרי לבדה בעיר. בשמחת תורה הוקפץ בעלה שמשמש כרב הצבאי של גדוד 7006 בגולני, ומאז, הוא על מדים, ממוקם בקצה השני של המדינה, בהר דב".

מה הכי קשה בסיטואציה?
   "הפיזורים בבוקר לגנים והאיסופים. אני צריכה לפתוח כתה בשעה 8:00 בבוקר פיזית וטכנית. כשאני מסיימת לעבוד אני צריכה להוציא ארבעה ילדים מהגן באותה שעה ומיד מתחילה את משמרת ב'. חשוב לציין שבשגרה שרון ואני מתחלקים בהסעות. עכשיו כשכולם בחבילה אחת וכולם למעשה מתחילים ומסיימים באותה שעה זה מורכב לביצוע. ולכל זה מתווספת הדאגה. לא רק שלי, אלא גם, ובעיקר, של הילדים, שכל הזמן שואלים איפה אבא? אבא ימות? אבא יחזור בריא ושלם? הגדולים יותר מבינים שאבא שומר עלינו.

יש שינוי בהתנהגות של הילדים?
   "בהחלט. המצב החדש הזה לוקח אותם לקיצון. הרגשות מגיעות בעוצמות, התפרצויות, התקפי זעם, הרבה יותר על הקצה. שרון הוא לגמרי הדמות הסמכותית בבית, ופתאום, הוא איננו, אז אני צריכה לצד החום, האהבה וההכלה גם להיות עכשיו על המשמעת. חוץ מזה, שאצלנו בבית, שרון הוא וועדת ההווי והבידור וגם זה חסר עכשיו. הוא המפעיל של הילדים בבית עם הצחוקים, המשחקים, ערימת החצילים, המחבואים ואת כל זה אין עכשיו כי אני הכי לא. כמי שאחראית בשגרה על הצד התפעולי של הבית- סדר וניקיון ואוכל, אני לא מרפה. גם עכשיו אני שומרת על רף גבוה, שזה לא קל להחזיק בתוך תוכי".

מה על הפן הכלכלי?
   "אני עדיין עובדת במשרה מלאה, שרון מקבל מהצבא משכורת גבוהה בהיותו שכיר, כך שלפחות הצד הזה לא נפגע אצלנו".

מי עוזר?
   "קהילת 'אל עמי' מאוד גדולה באילת ומדהימה. חברה הציעה לי לחזור לירושלים לשהות ליד המשפחה ואני הבהרתי לה שאני לא רואה את עצמי בשום מקום אחר בשלב הזה של החיים. אנחנו מקבלים כאן מעטפת שכוללת עזרה יום יומית. בהתחלה היו שולחים אלי בייביסיטר בחינם, דואגים לפינוקים, לקבוצות שיח, אין דבר כזה להיכנס לשבת לפני שמבררים איפה אנחנו ואם לא חסר לנו כלום. נוצרו בתקופה הזו חברויות וקשרים משמעותיים. לכל משפחה של איש מילואים הגרעין דואג למשפחה מאמצת בעיר שמלווה ודואגת לאורך כל הדרך. חברים שהולכים לקניות מבררים מה אני צריכה ותמיד דואגים לפינוקים לשבת ולאורך התקופה דאגו ללא מעט הפעלות לילדי המגוייסים".

כמה יוצא לכם לראות את שרון בבית?
   "בממוצע הוא יוצא הביתה פעם בשבועיים וחצי- שלוש".

צפי לסיום?
   "אין. בפעם האחרונה שדיברנו על צפי הוא אמר לי- פברואר. אבל הגיזרה הצפונית עכשיו רותחת ולכי תדעי".

●●●

"למה שכירים כן ועצמאים לא?"

   מי? שיר מיכאל, מורה בבית הספר בגין, מחנכת כתה י' אומץ, אמא לבת בת 13 ולשלושה בנים: 3,5,7, נשואה לאופז שפתח את קפה קולוניה בסוף חודש אוגוסט, ניהל אותו עד השבת של ה– 7/10 ואז נאלץ לסגור את המקום שכל כך אהב באופן זמני, בתקווה שהמקום יחזור ויפתח כשהכל יגמר. גולנצ'יק שמצוות לחרמש ומשרת גם בימים אלו בעזה.

איך שורדים?
   "שורדים, זאת בדיוק ההגדרה. שורדים בשביל הילדים, כדי לשמור לפחות להם על טיפת שפיות ושיגרה. גם ככה כולם בריגרסיות ובלגנים. שורדים עם הרבה עזרה מסביב. בית הספר מאוד מתחשב, עמותת 'העוגן', שהיא עמותה ארצית, נותנת עזרה לנשות המילואים. את ממלאת טופס ובכל רשות מתברר יש מתנדבים ואחראית. חיברו אלי זוג אילתים שממש עזרו ועוזרים בעיקר בהסעות לחוגים ולבתי הספר. אנחנו מקבלים אוכל מ'אל עמי' פעם בשבוע ואת יודעת, אחותי הגיעה לעיר לעזור, חברים, חברות ומשפחה בכלל".

מה הכי קשה?
   "כרגע הכי קשה שאורפז בעזה ואין איתו קשר. אי אפשר להתקשר, לשתף, להתייעץ. הלילות קשים, ההתארגנויות בבוקר, איך מפזרים ארבעה ילדים באותו זמן? מורכב. ובשנייה שאני מסיימת לעבוד מיד מתחילה משמרת ב'. הכל עלייך 24/7. בפן הטכני אני עוד מחזיקה כי אני נעזרת בהרבה אנשים מסביב. הקושי הגדול הוא הניתוק מאופז. ורק לחשוב שהילדים כבר אמרו שהם התרגלו שאבא לא נמצא בבית. למרות הקושי חשוב לציין שכולנו מאוד תומכים בו, גאים בו ונמצאים מאחוריו. אני לוקחת כל נשימה שאני יכולה, מבקשת עזרה ולא מתביישת, מה שבחיים אני לא עושה. אני יודעת כמה זה חשוב לו וכמה זה חשוב למדינה שהוא יהיה שם ואנחנו שמים את עצמנו בצד למען הכלל".

החבר הכי טוב?
   "לגמרי. אנחנו החברים הכי טובים, כל שעתיים בערך מדברים. ועכשיו כשאני שולחת ווטסאפ לגלות שיש וי אחד זה ממש קשה. בלילות אני כותבת הספדים ומחכה לדפיקה בדלת, זו דרך ההתמודדות שלי. ככה זה, לכי תביני".

דפיקה בדלת?
   "אסורה בתכלית האיסור. פשוט לפתוח ולהיכנס".

הפן הכלכלי?
   "העסק שלנו חדש ולכן הוא נופל בין הכסאות. נכון להיום העסק עדיין משלם חשבונות והלוואות ויש אפס התחשבות. יש רק דיבורים על מתווה, אבל בפועל כלום. עד שאופז פתח את המקום שלו זה נחת עלינו. יש המון עזרה כלכלית מההורים וזה מאוד מכעיס. לא יתכן שבן אדם יסכן את החיים שלו למען הכלל ולא יקבל עזרה. למה אנחנו צריכים להתחנן לסיוע? למה שכירים כן ועצמאים לא? אני נמצאת בהמון קבוצות של נשות מילואים ואני מרגישה שאני לא לבד. אנחנו בסך הכל כ– 100 אלף נשים שבעליהן מגוייסים ופורום הנשים בו אני נמצאת נהדר".

ביקורים?
   "אפטרים את מתכוונת. אורפז מגיע ל-24 שעות ומיד לוקח פיקוד על הבית. כשהוא עוזב זה שוב הופך למורכב וללגמרי לא פשוט".

●●●

"הילדים הם האתגר הגדול בתקופה הזו”

   מי? רותם לביא, עובדת במשאבי אנוש במלון אגמים. אמא לילדה בת 10, לתאומים בני 8, לילדה בת 4 ונמצאת בהריון מתקדם. נשואה לעמית, ביום יום סמנכ"ל במלון דן פנורמה, בהווה, שיריונר במילואים שהיה בין ראשוני המוקפצים עוד באותה שבת שחורה, כבר בשעה 8:00 בבוקר.

איך מתמודדים?

"מאתגר. עד כדי כך שלאחרונה בשל העומס, המתחים והקושי יצאתי לשמירת היריון מהעבודה. כשהבעל במילואים הכל קורה, תמיד יש בלת"מים. אז יש עבודה, ילדים, חוגים- סניף בני עקיבא בחודש אירגון אז הילדים הולכים לפעילות כמעט על בסיס יום יומי. הם אמנם מאוד נהנים, אבל זה גם המון הסעות. תחשבי על זה שיש לכל ילד חוג אחד מה זה אומר על ההסעות. חוץ מזה צריך לנהל את הבית, להכין ארוחות, לדאוג לניקיון, קניות ואסור לשכוח שאני לבדי בעיר, אין לי כאן משפחה, אז כן, לגמרי אתגר. אמנם האחים הצליחו להגיע לעזור, עד שבשלב מסויים אמרתי להם שזה מספיק, שאני כבר לא מוכנה שיגיעו וישגעו את חיי השיגרה של עצמם. וכמו שאמרתי בלת"מים- השבוע היתה לנו דליפת גז, חתולה נכנסה למחסן, מכת חולדות ברחוב, התנור התקלקל תוך כדי בישולים, ועוד המון דברים קורים כאילו דווקא כשהבעל במילואים. חוץ מזה יש המון קושי רגשי עם הילדים. לצערי אין בעיר שום התייחסות לזה שהילדים במצב כזה צריכים מעטפת רגשית. ילדים שרגילים לראות את אבא בבית ופתאום הוא לא נמצא ורוב הזמן גם לא זמין ולצערי גם אין כרגע צפי לשחרור. בשבוע שעבר התקשרה המורה של הבת ואמרה לי שהיא יותר רגישה ומסוגרת אז אני מנסה לתאם טיפולים פרטיים שזו עוד הסעה ועוד הוצאה לא קטנה. אני מזמינה להם הביתה המון חברים כדי שירגישו בטוב. הילדים הם לגמרי האתגר הגדול בתקופה הזו, כי כמה שלנו קשה, להם קשה יותר".

ואם לא די בכל האתגרים האלו הרי שרגע לפני שעמית הוקפץ לשירות המילואים, מכרו השניים את הבית ועכשיו הם מחפשים לרכוש בית חדש, תהליך שנופל נכון לעכשיו על רותם. "זה ללכת לראות לבד בתים ולקבל החלטות לבד. להיות על הכל לבד, ותוסיפי לזה את העייפות של ההיריון ואת העובדה שאין לך זמן ויכולת לנוח כי את לבדך עם הילדים".

לפני כחודש וחצי זיהתה רותם את הצורך ופתחה קבוצת ווטאפ של נשות המילואים, הקבע והשוטרים באילת. "הרגשתי שאין היענות משום גורם. כעיר נתנו את כל כולנו למפונים, גם אני התנדבתי, אבל היו נשים שכבר כמה שבועות אין להן בעל בבית, לבדן, במצב נפשי קשה, צריכות תמיכה, מענה לשאלות ובכלל צורך שמישהו יוציא אותן מהבית. אז פניתי לגופים בעירייה שחלקם הרימו את הכפפה: מגי טובל שאחראית על תחום הנשים בעירייה, מרכז הצעירים והמתנ"ס שעשו אירועים לנשות המילואים".

אז מה חסר לכן?

"חסר לנו בעיקר שיראו אותנו קצת. שתהייה התייחסות של המסגרות החינוכיות למצב ולצרכים של הילדים שלנו, הקצאות לטיפולים רגשיים אצל המטפלים בעיר שעמוסים מאוד בטיפול באנשי וילדי העוטף. כמו שדאגו לאנשי העוטף בשורה של הטבות, יכולים לדאוג גם לנשות המילואים: ארוחות מוזלות, אטרקציות מוזלות ועוד. לצערי אני לא מספיק מקושרת כדי לדחוף את הדברים האלו. אני מרגישה שהעיר עושה המון לאנשים מבחוץ ולא מספיק לתושבות העיר. לא הייתי רוצה להיות במקומם ועדיין עניי עירך תמיד צריכים להיות קודמים. לא קל לפנות לאנשים ולבקש עזרה. רוב הנשים לא מבקשות עזרה וזו סיטואציה שנמשכת כבר מעל שלושה חודשים ואף אחד לא רואה את הסוף. מטורף".

מה הכי קשה?

"הלבד. בעלי ואני שותפים להכל. כשאני משאירה אותו בבית לבד עם הילדים אני בראש שקט. היום הוא הרבה לא זמין. אני כבר בשלב של תסכול מחוסר הידיעה מתי כל זה יסתיים, מה הולך לקרות והאם תפתח חזית בצפון. גם אם מישהו כבר חוזר מהמילואים הוא חוזר בידיעה שבכל רגע יכולים להקפיץ אותו שוב. בעלי הוא החבר הכי טוב שלי ורק מעצם הידיעה שאני לא יכולה לדבר איתו בכל רגע נתון, לשתף ולחלוק, זה קשה. גם לו קשה לדעת שקשה לי וגם הוא כבר מתוסכל שלושה חודשים להיות רחוק מהבית. מתסכל שהבן שלי אמר לי השבוע- "אני מתחיל להתרגל לזה שאבא לא בבית", או שבעלי אמר לי- "אני לא יודע איך לחזור לחיים הרגילים". ואם לא די בכל אלו הרי ששני האחים שלי מגוייסים- אחד בעזה, אחד בשומרון, המצב ממש קשוח".

כל כמה זמן רואים את אבא בבית?

"הוא חוזר אחת לשבועיים- שלושה אי אפשר לדעת מראש. עכשיו יש נשירה משמעותית של מילואימניקים, כך שמשתדלים לתת יותר הפוגות למי שלא נמצא בעזה".

המצב משפיע על הילדים?

"ועוד איך. אם הם היו רבים, היום הם רבים יותר. לא משחררים. הבת שכבר עברה גמילה מושלמת מטיטולים רשמה לאחרונה פספוסים. הם מתעוררים הרבה יותר פעמים בלילה. היו לי בבית ימים עם 10 חברים רק כדי לתת לגרום להם להנאה". ■

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת