משפחת ש.אל אילת מתקשה להתאושש: ''הם היו הילדים של כולנו''

   השאלה העיקרית שיובל שריר, הבעלים של ש.אל, בית עסק אילתי וותיק ומוכר, העוסק בשיווק צינורות אינסטלציה ותשתית לאילת והערבה נשאל שוב ושוב ברחוב האילתי היא, איך יכול להיות שמתוך 15 עובדים בסך הכל בעסק, שניים איבדו את ילדיהם במלחמה הארורה. ועם השאלה הקשה הזו קשה לו בכל פעם להתמודד מחדש. "כשאבי אביטן שעובד אצלי בעסק כבר 25 שנה איבד את הבן שלו דור במסיבה ברעים, חשבנו שזה הכי גרוע שיכול להיות", מספר השבוע, יובל, שלא מצליח גם הוא להתאושש מהמכות שנוחתות על עובדיו ומשליכות על העסק כולו. "אלא שאז הגיעה הידיעה על נפילתו של מאור של שרון שלנו ועם זה אתה כבר לגמרי לא יודע מה עושים ואיך מתמודדים". ככה זה כשאתה עסק משפחתי במלוא מובן המילה, עסק בו העובדים כולם וותיקים, המשפחות מחוברות, הילדים יצאו לטיולים משותפים ביחד עם ההורים כבר מגיל צעיר, מה שהופך את האסון של אחד לאסון של כולם. 

חי משעה לשעה

   שום דבר לא יכל להכין את יובל שריר, הבעלים של ש.אל, לתקופה שהגיעה אחרי אותה שבת ארורה בעשירי לאוקטובר. בשעה 11:00 בבוקר יום שבת כבר קיבלו יובל ואשתו שהיו אז במרכז, את הידיעה כי, דור, בנו של אבי נחשב לנעדר. "באותה שנייה כבר רצינו לחזור הביתה, להיות איתו ועם ויקי, אבל לא היתה כל דרך לצאת בכאוס הגדול  שהיה בארץ מתל אביב. בשנייה שהצלחנו להגיע לעיר פתחנו אצלם בבית חמ"ל לכל דבר, מקפה ועד כל מה שצריך". בימים הבאים, בזמן שכל העובדים מגיעים לבית המשפחה, מחזקים ומעודדים, עלו שניים מעובדי החברה על מדים. אבי בוסקילה הוקפץ בצו 8 ושמעון כהן התנדב לשירות מילואים פעיל. במילים אחרות שלושה עובדים מחוץ לתחום. חמישה ימים היה דור אביטן בגדר נעדר, עד לקבלת ההודעה הקשה מכל, גם אותה הם עברו יחד הכי קרוב שרק אפשר.
   אלא שאם מישהו בש.אל חשב שצריך ללמוד להתמודד עם הקשיים האלו, חודשיים בדיוק לאחר הירצחו של דור, הפעם ביום שישי בערב, נחתה מכה נוספת.
   יובל: "בשעה 18:30 מתקשר אלי בן הזוג של שרון שלנו, מנהלת החשבונות שלנו ב- 15 השנים האחרונות, ומודיע לי שמאור איננו. "בקושי הצלחתי להבין ולעכל מה שהוא אומר. זה היה כמו אגרוף לבטן. 10 דקות אחר כך כבר הייתי אצלה. את מבינה? ילד שני שלנו. ואני רוצה להתקשר לאבי אביטן לעדכן אותו ואני לא מסוגל למצוא את המילים. איך אני יכול לספר לו את זה עכשיו כשהוא רק לפני חודשיים איבד את הבן שלו?".

   שמעון: "אני מקבל ביום שישי בשעה 19:00 בערב הודעה על צעיר אילתי שנהרג בקרבות. אני יודע את השם, יודע את הכתובת, מחבר את השם לכתובת ולא רוצה להאמין. מיד נסעתי לבית של שרון, אולי כדי לגלות שאני טועה, אבל ברגע שראיתי שם למטה את החברים שלי מהאוגמ"ר שהגיעו להודיע את הידיעה הקשה, זה הכה בי".
   אבי אביטן, אביו של דור ז"ל שהצטרף אלינו לשיחה עדיין מתקשה לעכל את שלושת החודשים האחרונים שעברו עליו. "אני חזרתי לעבודה מהר יחסית, הכל בזכות יובל שלא נתן לי להישאב למטה. 
הוא אמנם אמר לי שאני יכול לקחת את כל הזמן שבעולם, אבל כבר יומיים שלושה אחרי השבעה חזרתי לעבודה. בהתחלה לחלקי ימים, כדי להסתגל. העניין הזה של ההכלה הוא לא ברור מאליו. אם זה לא היה ככה, אני לא יודע איך הייתי מצליח לחזור. ואז הגיע הבום של שרון שהחזיר את כולנו בבת אחת חודשיים בדיוק אחורנית. ביום שישי בערב בשעה 19:00 אני מקבל שיחת טלפון מיובל והדבר הראשון שעולה לי בראש- למי התפוצץ עכשיו צינור מים? ואני שומע אותו מגמגם בטלפון. אני צועק לו- "תדבר ברור". והוא אומר לי "מאור". ויקי ששכבה במיטה ושמעה את השיחה התחילה לצעוק. תוך שנייה היא קפצה מהמיטה והודיעה לי- "עכשיו אנחנו הולכים אליה. אני יודעת הכי טוב מה היא מרגישה עכשיו". השארנו את כל המשפחה שהגיעה אלינו לארוחת שישי והלכנו. זה היה בום ענק. ויקי ואני נכנסים לבית וכולם מסתכלים עלינו בהלם. שרון באה אלי והמשפט הראשון שאמרה לי היה: "חודשיים אנחנו בוכים על דור ולא יודעים איך לאכול את זה ועכשיו זה?". העיניים הנוצצות שהיו לאבי עד לרגע הזה דומעות עכשיו. הכאב מפלח את הלב שלא יודע איך סופגים אסון ועוד אחד. "אבי בוסקילה מדבר איתי בבכי בטלפון מהמילואים שלו ואומר לי- "אין במצב שבמשפחה כזו קטנה קטפו לנו שניים". והוא רץ ועשה הכל כדי להגיע על הקשקש ללוויה של מאור ואני רק רוצה לצעוק ולומר לו- מה אתה ממהר קיבינימט, זו הלוויה, הוא לא יילך מכאן לשום מקום".

“לפעמין חייבים קצת אוויר”

   יובל שריר הקים את העסק האילתי שלו בשנת 2009 והפך אותו חממה לעובדים, מרביתם הולכים איתו יד ביד לאורך שנים ארוכות. "ככה זה כשהעבודה שלך הופכת להיות המשפחה שלך", מסביר השבוע שמעון כהן, שהתחיל כאן לאחרונה את שנת עבודתו השמינית והיד עוד נטוייה. הוא עצמו התנדב כבר בתחילת המלחמה לשירות מילואים וקיבל גיבוי מלא מיובל. "את לא מבינה איזה אנשים ציונים הם", הוא אומר בהערכה. "מפרגנים, דואגים, אכפתיים. מעבר להכל אנחנו משפחה.
   במקום עבודה שאחת לשנתיים לוקחת את כל הצוות והמשפחות לנופשונים וגיבוש, רק טבעי שכולם יהיו בשביל כולם בטוב וגם ברע וזה אולי יסביר יותר מכל את ההתגייסות המלאה של כל הצוות, הן להשלמת המקום של הידיים החסרות כיום בעבודה והן את המעטפת הכי חמה שיש שהם מנסים לתת לחבריהם לעבודה בשעת צרה. 
   שמעון: "זה עסק שהערבות ההדדית בו מדהימה. בטוב וברע ההתגייסות מלאה. את יכולה לעבוד במקום עבודה עם תקציבי ענק והם יבקשו ממך להביא ביום ההולדת שלך עוגה על חשבונך, ואת יכולה לעבוד במקום עבודה משפחתי ולא גדול ובו יחגגו לך כמו בבית את יום ההולדת ולא ישכחו אף פעם. זה יובל וזה ש.אל". וזו בדיוק הסיבה שבכל הזדמנות ששמעון יכול להגיע מהאוגדה שם הוא משרת, לאילת, הוא מגיע היישר לעסק ועוזר. אבי בוסקילה הגיע לכמה ימים לביקור בית והגיע גם הוא מיד לעזור. "ככה זה כשהבוס שלך מבין שהמשאב הכי חשוב בעסק הם העובדים", מסביר שמעון את הלויאליות שמחזירים העובדים באהבה.

   אם לא די באלו, הרי שהעובדים מספרים איך מאז המקרים הקשים יובל לא מוצא מנוח לנפשו. "הוא רץ מבית לבית, מנסה לעזור ככל יכולתו, אין לו רגע שקט". אפילו עכשיו, כשבמסעדת פדרו החליטו לקיים ארוחת סילבסטר מיוחדת ולהקצות את ההכנסות כולן לטובת הקמת בית מוסיקה לצעירים באילת, על שמו של דור אביטן ז"ל, יובל היה הראשון לרכוש כרטיסים לארוחת גאלה, גם אם הוא עדיין לא ממש בטוח אם הוא ואשתו יגיעו. "מה- 8 לאוקטובר העסק שלנו עובד על אוטומט", הוא אומר בכאב. "אני עובד על אוטומט. אל תשאלי אותי מה יהיה בעוד כמה ימים קדימה כי אני חי כרגע משעה לשעה. אני לא יכול שלא לשאול את עצמי מה הלאה? חטפנו אחד ואז חטפנו עוד אחד, ומה עכשיו? והעסק חייב לעבוד כי אנחנו נחשבים למחסן משק חירום של העיר הזו. אין תשריט שנסגור את העסק גם אם היינו מאוד רוצים. "אומרים שהסיכויים קלושים שהברק יכה פעמיים באותו מקום. אנחנו קיבלנו הוכחה לכך שהכל יכול לקרות. אז עכשיו כולנו מחכים ששרון תצליח לחזור לעבודה ואיך שלא יהיה כולנו תומכים. אבי וגם שרון יודעים בכל רגע נתון שכולנו כאן בשבילם. כשעסק הוא משפחה אחת גדולה אתה מכיר את הילדים האלו מגיל ילדות. יש לי תמונה של הבת שלי ושל דור משחקים יחד בגיל שנה או שנתיים. כזו היא ההיכרות שלנו".
   שמעון: "החלפנו מזוזות ביום ראשון על הבוקר אחרי המקרה של מאור ז"ל. אם זה לא יכול להועיל זה בטח לא יכול להזיק. ברור שיש לנו תהיות ושאלות, למה ככה? למה דווקא אנחנו? למה פעמיים".

   אני שואלת את אבי אביטן על החיבוק הגדול שהוא מקבל ברחוב והוא אומר לי: "אני יודע שהקטע הכי קשה שעוד מצפה לשרון זה לגלות ממש כמונו שהפכנו ל'סלב' בעל כורחנו. מדברים עלינו, כולם רוצים לחבק, כולם מתעניינים, שואלים, ואני מבין את גודל האהבה והרצון לעזור, אבל לפעמים אתה חייב קצת אוויר. זה תפר מאוד עדין בין הרצון להכיל את כל האהבה שמסביב לבין הקושי שבזה".
   יובל: "אם לנו המצב כל כך קשה ברחוב עם זה שכולם תוהים ושואלים ומתעניינים, אני יכול רק לתאר עד כמה זה קשה להם בסיטואציה הזו".

יש פחד?
   יובל: "תמידי. אתה כבר לא יודע מה לחשוב ולמה לצפות. מה, בוחנים אותי?".

מה הלאה?
   יובל: "משעה לשעה, כלום כבר לא ברור ולא מובן מאליו. מה שבטוח כולנו נמשיך כאן יחד בטוב ובתקווה שכבר לא יהיה עוד רע".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת