פינה לי חביבה

המקום ממנו רואים את כל אילת

מי? יוסי מלול, 59, יליד אילת, מנהל אגף בעיריית אילת. אבא לשניים, סבא ל- 3.

הפינה האהובה - במעלה אילת, קצת מעל האוגמ"ר ישנה רחבת עפר שכשעומדים עליה מתגלה כל מפרץ אילת בכל יופיו והדרו. גם בצעירותי הייתי מגיע לשם המון, כדי לראות, להתפעל ולנשום את הטבע. זה מקום של שקט ונוף. לצד המקום עובר הכביש הישן של אילת וזו פשוט נקודה מהממת ומיוחדת".

למה אילת?
"נולדתי בבית החולים הילל יפה. שנה אחר כך עברתי עם משפחתי למצפה רמון ומשם עברנו לאילת בעקבות עבודתו של אבא במשטרה. לאורך השנים גדלתי באילת פרט ל-6 שנים במסגרת צבא קבע אותן העברתי מחוץ לאילת. אף פעם לא היה לי בכלל ספק איפה אני רוצה לחיות. בצעירותי אבא שלי ניסה להעביר אותי לפנימייה מחוץ לאילת, אחרי 5 ימים בדיוק ברחתי משם חזרה מבלי להודיע לאף אחד".

לא הייתה מחשבה לעזוב?
"את עשרת החודשים האחרונים של השירות הצבאי שלי העברתי באילת, בסופם הייתי אמור לעלות לוינגייט ללמוד הוראה לחינוך גופני. אלא שאז גיליתי שטוב לי מדי באילת, הכרתי את איריס שלימים הפכה לאישתי וכל התוכניות השתנו לי. מאז אני כאן ואף פעם לא הצטערתי על זה. בסך הכל מיציתי באילת את כל מה שרציתי לעשות- כדורסל וניהול".

לא הפריע לך הריחוק?
"להיפך, תמיד נחשבנו למיוחדים והייתי גאה בזה שאני מאילת. הייתי בתקופה שכשהיו מבינים שאנחנו אילתים היו שואלים אותנו אם נפלנו על הראש והיינו עונים שנפל עלינו גזע...היו אומרים לנו שאנחנו לא מפותחים מספיק, שואלים ברצינות אם הגיעו לאילת כבר טלויזיות ושאלו אם אנחנו רוכבים על גמלים. האמת לאורך חיי רכבתי פעמיים על גמל, בפעם השנייה נפלתי ושם נגמר בינינו הרומן".

אילת של פעם?
"זו הייתה חוויה אחרת לגמרי. היינו 7 ספורטאים בשכבת הגיל שלנו והיינו בערך הספורטאים היחידים בכל אילת לכן גם היינו חלק מכל קבוצת ספורט אפשרית בעיר כולל נבחרת האתלטיקה. בכדורגל הייתי שוער, מגן ימני, כולנו עשינו כל מה שהיינו צריכים. זה היה קטע. תמיד היו סביבנו אותם אנשים. גם החברות שהיו לנו בעיר קטנה עברו מאחר לשני. היום אני יצאתי איתה, למחרת היא יצאה עם החבר שלי והיה בזה משהו טבעי. אני השתייכתי למגמת קציני הים בגולדווטר, אלו שהיו מגיעים לבית הספר עם מדים ומשפרים ציונים על ידי לכידת דגים טריים למורים. אילת של פעם הייתה עולם אחר והחיים בה היו כייפים במיוחד".

אילת של היום?
"פחות ביחד. גם ללכת היום לים זו כבר משימה לא פשוטה. אתה צריך לרכוב על דו גלגלי כדי לעמוד במשימה. האמת, לא חשבתי שזה יקרה. לא שיש לי משהו נגד פיתוח, אבל הכיף באילת היה המעט, המשפחתיות, היינו חברים של כולם, הכרנו את כולם. כל בית הספר היה 200 תלמידים"...

מה היית משנה?
"יווו כל כך הרבה דברים. הייתי חוזר בראש ובראשונה להשקעה בכוח האדם המקומי ולא לתת יד לזה שצריך להביא כוח אדם מבחוץ כי זה לאו דווקא אומר שמי שבא מבחוץ טוב יותר. יש כאן כוח מקומי מצויין ועדיף להשקיע בו את המשאבים. אני מאמין באילתים ומתעקש לאורך כל הדרך להיות מוקף רק באילתים. לצערי גם הספורט בעיר הפך למנותק וכואב הלב. אני לא מאמין שמישהו שהוא לא אילתי יכול להבין באמת את הנפש של האילתי".

מה מאחל לאילת?
"שהפיתוח לא יהרוס את העיר ושהאילתים האמיתיים יישארו אילתים. מצד שני הגודל קובע את התחרות. אנשים מפחדים מתחרות אבל לפעמים זה טוב ומעלה את הרמה".

הר יהורם - הלב של הטבע

מי? הגר גור אריה, ילידת אילת בת 40, אמנית רב תחומית, בזוגיות עם מאיה.

הפינה האהובה: תצפית הר יהורם במעלה אילת. 
"חגגתי שם פעמיים יום הולדת עם חברים, סירי חמין וג'חנון. אני עולה לשם הרבה עם מאיה, סתם לנשום אוויר הרים ולשבת בשקט כשהרוח שורקת לך באזניים, מעיפה את השיער ומערבבת לך את הנשמה. בדרך כלל כשעולים לשם- אז לבד וריק שם, עם הנוף של אילת, של המפרץ ושל ההרים פרוש לפנייך. את יושבת שם למעלה ומרגישה את העוצמה של הטבע".

הכי אוהבת באילת? 
"את הקצב של אילת. את הצ'יל, את האיטיות, אבל זה בדיוק גם מה שמרגיז בעיר לפעמים. וכשאני מרגישה שאני צריכה את הקצב ואת החיים התוססים אני נותנת קפיצה למרכז, נושמת את הקצב ואז חוזרת לאילת ומתעצבנת שאצלנו זה לא ככה...".

אז למה בכל זאת את עדיין באילת?
"היום כבר לא אעזוב את אמא שלי בעיר לבד. קודם לכן זה היה בעיקר בגלל מאיה, זוגתי, שלא רצתה לעזוב אף פעם".

אילת של היום או של פעם?
"של פעם, של פעם, כי היה חופשי יותר, הייתה פחות קידמה, פחות מכוניות, פחות מנופים בשמיים, פחות קניונים, היו הרבה יותר רצועות חול על קו הים, היה ים, טבע, היה ללכת יחפים, עכשיו איפה תלכי יחפה, הכל אספלט".

הכי חסר באילת?
"חסר בעיקר מה לעשות מעבר ללכת לים או להרים. חסרות אפשרויות מגוונות ומהנות להעביר את הזמן. אי אפשר מצד אחד להאשים את בעלי המסעדות ובתי הקפה שהם לא אוהבים לעבוד בשבתות, אבל זה חסר. משהו בעיר מרגיש תקוע".

מה את מאחלת לאילת?
"להיות מנוהלת נכון. שמישהו יידע לממש את הפוטנציאל הטבעי של העיר ולא רק לבנות, לבנות ולבנות".

תצפית שכולה זיכרון

מי? אפרת אקלר, ילידת אילת, דוברת משטרת מרחב אילת מזה כשנה, בת 41, אמא יחידנית ליהונתן יליד אילת בן 11. 

הפינה האהובה: תצפית נועה של הים. תצפית שהוקמה על ידי שוטרי מרחב אילת, בהובלתו של מי ששימש אז כסגן מפקד מרחב אילת, טירן יהוד, שגם הוא נולד וגדל באילת ומשמש כיום כמפקד תחנת משטרת באר שבע. בחרתי במקום הזה כי הוא מסמל בעיניי את כל התום, האהבה והחום שאפשר למצוא באופיים של תושבי אילת. התצפית הזו הוקמה בעקבות מותה של ילדה אילתית בת 15 בשם נועה, בתה של קטי, שוטרת אצלנו במרחב. היא לא נקברה באילת אלא באשדוד, כשהמטרה של מי שהקים את המקום הזה הייתה שיהיה למשפחה של נועה מקום להתייחד איתה גם באילת. נועה הייתה ילדה מאוד ערכית, מתנדבת, אהובה מאוד והמטרה שלך המקום הזה הייתה לייחד את זכרה ולהוקיר את המורשת שלה. ובאמת הוא משמש מקום להרבה אנשים שמגיעים אליו לטובת אתנחתאות של ספורט, טיולי משפחות ועוד. התצפית המיוחדת הזו ממוקמת בהרי אילת בנקודה מאוד גבוהה, בסמוך לתצפית הדגל. תצפית מרהיבה שחולשת על נופי אילת, על מפרץ אילת ועל עקבה, זהו ללא כל ספק אחד המקומות היפים בעיר".

מה אוהבת באילת?
"אני אוהבת את אילת ותמיד אהבתי אותה, גם בשנים שגרתי מחוץ לעיר, כי תמיד הזכירה לי תקופה של תמימות, עידן אחר, זמנים אחרים בהם אני גדלתי. אילת שהייתה קטנה יותר הייתה כמו קיבוץ, כולם הכירו את כולם והזיכרון הזה ישאר חרוט בי לנצח ולכן כשאת שואלת אותי מה אני אוהבת באילת, זה מה שאני אוהבת באילת. גם את התחושה של החופש, השקט, השלווה. זו בעצם גם הסיבה למה אני בחרתי לגדל את הבן שלי באילת. אני מגדלת את הבן שלי תוך כדי שאני מתרפקת על זכרונות העבר שלי, במקום שאני מאוד אוהבת ואני חושבת שאיכות החיים כאן מאוד גבוהה".

אילת של היום או אילת של פעם?
"אילת של פעם ואילת של היום זה עניין של שמיים וארץ אבל זו לא חוכמה כי אילת של פעם זו הנוסטלגיה שלי אבל לאילת של היום יש את היתרונות שלה. העיר התפתחה מאוד יפה ומדהים לראות את זה בכל פעם מחדש. אז אני בוחרת דווקא באילת של היום בגלל הפיתוח וההתרחבות שלה".

רואה את עצמך עוזבת את העיר?
"אני לא רוצה לחשוב על זה שאעזוב את העיר, זה לא משהו שאני מתכננת, אבל החיים יכולים להוביל אותנו לכל מיני מקומות. אילת זו עיר לגור בה לחיים. הייתי רוצה שהעיר תמשיך ותתפתח כדי שגם  הבן שלי בעתיד ירצה להישאר בה ויוכל למצות את עצמו ואת היכולות שלו".

מה את מאחלת לעיר?
"שתמשיך להתפתח ולפרוח ושתקלוט אליה תושבים שבאמת יעשו לה טוב, יאהבו אותה ויתרמו לה ויביאו אותה להישגים מרשימים ויוקירו את מה שהעיר נותנת להם".

מי זוכר את יער הולנד?

מי? עו"ד רותם נועם, המנכ"ל, העורך והבעלים של עיתון ערב ערב באילת, גדל והתחנך באילת.

הפינה האהובה: יער הולנד. "זו הפינה הכי נהדרת שיש באילת שהתושבים לא מודעים אליה מספיק. זה מקום שגם באמצע היום, בשיא החום, יש בו צל. מקום שיש בו שקט של טבע, בעלי חיים, ציפורים וירק, דבר שחסר מאוד באילת ואני לא מדבר על ירוק מהונדס של איי תנועה וכיכרות. נכון שהמקום מושקה ועדיין הוא פנינת טבע נהדרת, שלטעמי לא מנוצלת מספיק. מדובר פרויקט יפה של השבת מי הקולחין, מה שאומר שאפשר לעשות במקום סיורים לבתי ספר ולילדים ולהסביר להם איך הרעיון עובד. התרעתי כבר מזמן שיש שיתוף פעולה לוקה בין קק"ל לעיריית אילת כי אני עוקב אחר פעילות קק"ל בארץ ואילת תמיד נשארת מחוץ לפעילות שלהם למעט טו בשבט.”.

מה אוהב באילת?
"את זה שבדרך כלל יש מקומות חנייה ובעיקר את האנשים, את האילתים הוותיקים. כשאני מקבל השנה תמונה של שתי ילדות שהתחפשו בפורים לערב ערב זה מרגש אותי מאוד. זה מראה לי שגם אחרי 61 שנים של קיום ועבודה בעיר עדיין רואים בנו חלק בלתי נפרד מאילת. מה שמיוחד באילתים זה שאחוז הלקוחות שלא ישלמו לי הוא מהנמוכים בארץ. גם אם בעל עסק עובר תקופה קשה ויש לו חוב, כשהוא ייצא מזה הוא יגיע לשלם  והוא מצדו יודע שלא תרדוף אותו, וזה משהו שהוא ייחודי לעיר עם קהילה קטנה בה כולם מכירים את כולם. זה לא תל אביב שהכל שם קר ומנוכר ואין פרצוף מאחורי החשבונית".

מה היית משנה באילת?
"הייתי משנה את האדישות האילתית. אני לא חושב שזה באמת חלק מהאופי שלנו כמו שאומרים, אלא בגלל שיש בעיר שיעור גבוה של מהגרים, לחלק גדול מהאוכלוסייה אין באמת איכפתיות ברמה של לשנות ולהזיז דברים. זה מוביל גם לאחוזי הצבעה נמוכים לרשות המקומית. זה גם נובע מזה שאילת היא עיר ליכודניקית ומאחר והשילטון של הליכוד נדמה שהכל יהיה בסדר אבל ההיפך הוא הנכון. אילת מפסידה בכל הקרבות: תחבורתית, הבטחות לסיוע שמופרות שוב ושוב ואלו עובדות. כשאין לך משקל כקבוצת לחץ, אי אפשר לשנות דברים בארץ וזו הבעיה האמיתית של אילת".

מה מאחל לעיר?
"הייתי רוצה למחוק הכל ולהתחיל מהתחלה. הייתי מאחל לאילת שבשרביט קסמים ניתן יהיה להקים אותה מחדש ולקחת בחשבון הפעם את כל טעויות העבר שנעשו בה. להזיז את המלונות מקו החוף, להקים בה לגונות רחצה, לייצר בתי מלון בכל הרמות ובשילוב עם הטבע, אבל לצערי זה כבר לא יקרה. לכן אני מאחל לעיר לייצר לעצמה לפחות 15 אחוז של תיירות חו"ל ואת זה אפשר להשיג באמצעות הבאת קונגרסים לעיר והקמת מרכז קונגרסים ענק. אני מאחל לה גם שיאפשרו להביא לעיר עוד עובדים זרים, כדי שהמחירים במלונות לא ימשיכו לטפס".

חוף הדקל- ללב ולנשמה

מי? שרה דריושי, אשת נדל"ן, 35 שנים באילת, נשואה, אמא לארבעה פלוס 2 נכדים. 

הפינה האהובה: המקום הרגיל והקבוע בחוף הדקל. "לכאן אני יורדת עם חברה, קולגה למקצוע, בכל יום לשחייה אחרי הצעידה של הבוקר. אנחנו יושבות בפינה הקבועה שלנו, שותות יחד קפה, לפעמים מצטרפת מתווכת נוספת לסוג של פרלמנט של בוקר. אחר כך מתחילים את היום באנרגיות מצויינות. היפה הוא שבשעות הבוקר מגיעים לחוף תושבי אילת קבועים, כל אחד יושב בפינה שלו וכולם מכירים את כולם. הבוקר שקט, אין מוסיקה, זה את והטבע. הברמנית כבר יודעת איך את אוהבת לשתות את הקפה שלך וזה כיף אמיתי. מי צריך יותר מאשר להתחיל את היום מול הים".

ויש עסקאות שם?
"יש שיתופי פעולה", היא צוחקת.

למה אילת?
"הגענו לאילת מירושלים אחרי האינתיפאדה השנייה. היה באותם ימים הרבה מתח בירושלים. הגענו לחופשה באילת, הרגשנו את הרוגע ואת השקט ונדלק לנו הפיוז שזה מה שאנחנו צריכים- מקום בלי לחץ, בלי מתחים ובלי בלאגנים. מאחר ובצעירותנו בעלי ואני שירתנו בבאר אורה, תמיד היה לנו מקום חם לאזור. ירדנו לאילת בלי עבודה ובלי כלום וצמחנו עם השנים. במרוצת השנים היו לנו כמה עסקים בעיר, בהמשך ניהלתי את חנות 'עיצובים' ואחר כך עשיתי שינוי כיוון כמו שקורה אצלי בערך כל עשר שנים והלכתי לכיוון הנד"ן. אין לי בעייה להחליף תחומי עיסוק בחיים אבל את אילת אני לא אחליף. זה הבית.

מה אוהבת באילת?
"את האינטימיות. הכל קל, הכל קרוב, אוהבת את הפשטות, הזמינות, את חוצה את הכביש העוקף ואת בלב הטבע, את מכניסה את הראש למים, את בתוך אקווריום ענק. יש כאן יופי שאין בשום מקום בעולם והייתי בהרבה מקומות. זו אחלה עיר".

מה לא אוהבת?
"לא אוהבת שלאנשים לא איכפת מהניקיון בעיר. אני מטרידה הרבה את המוקד העירוני בענייני ניקיון ורוב הזמן הם מתייחסים, אבל לצערי לא תמיד. אני מצפה שלאנשים יהיה אכפת יותר מהסביבה בה הם חיים".

אילת של פעם או של היום?
"אילת של פעם. אהבתי שהעיר הייתה יותר קטנה. היום יש פקקים. אהבתי שהשדה היה בתוך העיר, זה הוסיף לעיר אופי מסויים, אהבתי שהיו פחות רשתות ויותר חנויות פרטיות. האינטימיות שהייתה אז חסרה לי כיום. מצד שני אילת היא עדיין סוג של מקום בו כולם מכירים את כולם או לפחות כמעט וזה לטוב ולרע וכשאת רוצה לדעת משהו בעיר, את מיד יודעת".

מה מאחלת לאילת?
"שתתפתח לאט לכיוונים טובים, שיהיו יותר מקומות עבודה חוץ מבתי מלון ומולים, שיגיעו לעיר אנשים איכותיים שירימו אותה ואם כל מה שמתכננים בעיר בנושא הלימודים האקדמיים באמת ייצא לפועל, זה יהיה מבורך. ושישמרו על העיר כמו שהיא באמת אמורה להיות".

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת