אני טראבלמייקר?

מאת: מירב לוי דיאמנט ● 20/1/2023 05:57 ● ערב ערב 3103
בגיל 35 (אוטוטו), לאחר שסיים שנתיים וחצי במיון יוספטל באילת, ד''ר לירן נבט גולן (35) החליט שזה בדיוק הזמן להוציא את ספר הביכורים שלו 'טראבלמייקר', אותו כתב כתרפיה לאחר 26 שעות של משמרות ארוכות וקשות, 6 כוסות קפה, אדרנלין בשמיים מתובל בהצלות חיים ולא מעט קשיים ● ולא באמת כי הוא טרבלמייקר, אלא בעיקר כי יש לו הרבה מה לספר על מאחורי הקלעים של הרפואה בחדר מיון יוספטל ובכלל ● בספר שיגרום למערכת הבריאות (אולי) לבדוק את עצמה, ויגרום לתושבי אילת להבין דבר אחד או שניים על בית החולים יוספטל (דברים שרואים משם לא רואים מכאן) הוא מספר על בדידותו של רופא צעיר בעיר, חרדות הביצוע, הקשיים בהם נתקל בבית החולים הכי מרוחק בארץ וההבנה שתושבי אילת לא סתם מקטרים ● ''הספר הוא חובה לכל ישראלי, שלא לומר אילתי, שאיכפת לו ממערכת הבריאות'', הוא אומר ומגייס תמיכה בהאדסטרט כדי שהספר ייצא לאור
אני טראבלמייקר?
''התושבים חייבים להבין שגם הרופא סובל ביחד איתם'’
תגיות:

מאז ומתמיד היה ברור לילד לירן נבט גולן, ילד טוב רעננה, שכשיהיה גדול הוא יכתוב ספר. דווקא העובדה שבסופו של דבר יצא רופא, לא הייתה ברורה לו בטח לא בגיל צעיר. מה שבטוח, שגם הוא לא האמין שאת ספר ביכוריו 'טראבלמייקר' הוא יכתוב דווקא על מאחורי הקלעים של הרפואה באילת ובכלל. "במהלך לימודי הרפואה התחלתי לכתוב", מספר מי שרק לפני מספר חודשים אמר יפה שלום לבית החולים יוספטל בעיר לאחר ששימש כאן שנתיים וחצי כרופא בחדר מיון. "תחילה העלתי את הרעיונות שלי על הכתב, לאחר מכן תיארתי את החוויות שלי מהלימודים ובהמשך גם את הקשיים שלי ואת הרגשות", מספר ד"ר לירן שגם פרסם חלק מהדברים שכתב בטורים ארציים. אלא שבשלב הזה הוא לא האמין שהכתיבה תהפוך לתראפיה שלו מתוך קושי וכאב אותם הכיר כשעבר לעבוד במיון יוספטל באילת. "תמיד אהבתי לכתוב וזה היה רק טבעי שכשסיימתי את הלימודים והפכתי לרופא המשכתי לכתוב. אבל אף פעם לא האמנתי שזה יהיה מתוך מצוקה, חוסר ניסיון, קשיי הרפואה בפריפריה, היחסים עם רופאים אחרים ועוד", הוא מבהיר.

 

''באילת הפכתי לרופא של ממש כי כאן יש הכל מכל וכל'’

 

דברים שרואים משם


אם חשבתם שבספר של לירן תקראו על חיי הזוהר שמאחורי החלוק הלבן וסיפורי הצלה רומנטיים של הרופא הגיבור, כדאי שתחשבו פעם נוספת כי כשכותבים אחרי משמרות של 26 שעות ו- 6 כוסות קפה, אחרי מקרי הצלה ממוות מתובלים בתסכול, בדידות וריחוק, רק טבעי שהספר יציף בעיקר את תחלואי המערכת ובעיקר יאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים של הרפואה בארץ ובבית החולים יוספטל באילת בפרט. "חשוב שיובן שעבדתי בבית החולים עם אנשים מצויינים", מדגיש ד"ר לירן, "רופאים משכמם ומעלה ואין לי שום כוונה לפגוע באף אחד, ועדיין אני סבור שחשוב מאוד שהדברים יעלו על הכתב, ייצאו לאור, ואולי, רק אולי, יצליחו לשנות משהו במערכת הבריאות", הוא אומר.
מי שיפגוש את ד"ר לירן נבט גולן שנראה הרבה יותר צעיר מ-35 שנותיו ירים גבה. "כשרק הגעתי לאילת והתחלתי לעבוד במיון, הייתי ניגש למשפחות של חולה ותמיד היו שואלים אותי איפה הרופא", הוא צוחק. את התואר הראשון שלו הוא עשה דווקא בפסיכולוגיה וביולוגיה ורק לאחר מכן החליט לחתום על הסבה לרפואה ואת ארבע השנים הבאות העביר בבית החולים צפת ובתוכנית לימודים שהיא אולי קצרה יחסית אבל לגמרי יותר דחוסה ואינטנסיבית. הילד טוב רעננה שגדל במרכז למד הכי מקרוב פריפריות מהן כשחי בקריית שמונה, צפת ובהמשך עבר לאילת. כשסיים את הסטאז' שלו יצא ל'אוויר העולם', ביקש לירן להתקבל למחלקת אף אוזן גרון בבית חולים במרכז וגילה להפתעתו כי רשימת ההמתנה ארוכה ולמחלקה התקבל מועמד אחר שחיכה בתור עוד לא מעט זמן לפניו. אלא שלירן לא אמר נואש, הוא נזכר בתוכנית כמעט סודית עליה שמע עוד בימים בהם למד רפואה, תוכנית שמועברת לדבריו מפה לאוזן ומאפשרת לרופאים כמותו שפספסו את המקום אליו רצו להגיע 'לקצר הליכים', לקצר את ההמתנה הארוכה בתור ולאחר שנתיים וחצי להתקבל למחלקה. "למרות הפרס הנוצץ בקצה, המחיר הנדרש הוא עבודה במשך שנתיים וחצי במיון באילת", הוא מסביר וממהר להדגיש כי לצד עיר התיירות שמתהדרת בחופים נהדרים, אתרי צלילה מרהיבים וחיי לילה תוססים, "מדובר באחד מחדרי המיון הקשים בישראל. שירותי הבריאות בעיר חסרים והאוכלוסייה המקומית חולה ולעיתים מוזנחת", הוא כותב בתקציר לספרו. "הרופאים הצעירים בבית החולים אינם רופאי רפואה דחופה אלא כאלו שגם הם הגיעו כדי להגשים את חלומם בסיום התקופה, ובנוסף, בית החולים הקרוב ביותר נמצא במרחק מאות קילומטרים משם". 
כך קרה שהרופא הצעיר שביקש להגשים את ייעודו ולהגיע למחלקת אף אוזן גרון בבית החולים במרכז הארץ בחר במסלול המקוצר שעובר דרך בית החולים יוספטל בעיר. ורק כדי להבין ולו במקצת איך סיים ד"ר נבט את המשמרת שלו באילת די לקרוא את פוסט הפרידה שכתב לפני עזיבתו את העיר ואת בית החולים כדי להבין עד כמה המשימה בבית החולים לא הייתה פשוטה עבורו: "התקופה בבית החולים צילקה אותי לעד. איני אותו אדם שנכנס בשעריו במרץ 2020 בתחילת מגפת הקורונה. אני למוד החייאות ומקרי טראומה, שיחות בהן נאלצתי לבשר לאנשים שיש להם סרטן או שבני המשפחה שלהם נפטרו. יש לילות בהם איני תורן שאני נזכר בבכי שלהם ובתחושת חוסר האונים באותו חדר צדדי..." עוד כותב לירן: "כולם רוצים לעזור לכם ולבצע את עבודתם על הצד הטוב ביותר. הצוות כולו עובד בעומס קשה ובחוסר כח אדם ועדיין מצליח לתת טיפול מהיר, טוב ונכון....אחת התחושות שליוו אותי במהלך התקופה באילת היא שהאילתים מרגישים באופן קבוע שהמדינה דפקה אותם. עם הזמן הבנתי- אתם צודקים. החוסר כאן מורגש בכל פן. לא פשוט לחיות באילת, יחד עם זאת, אין צורך להוציא את התסכול על צוות המיון. אם אתם חפצים בשינוי אמיתי, פנו לאנשים שיכולים לעשות אותו. רופא טרוט עיניים בשעה 03:00 בלילה לא יצליח לסדר את כל מערכת הבריאות בפריפריה. אני מפציר בכם להתארגן לקראת השינוי הנדרש....".

 

''המצוקה של חסרי הדיור באילת היא נוראית והפתרונות מאוד דלים'’

 

אולי זה עוד יהפוך לסרט


אני תוהה על מה ולמה החליט ד"ר נבט גולן להפוך את כל תחלואי המערכת לספר והוא מסביר לי: "רק כי לא היה לי תקציב לסרט ומי יודע, אולי אחרי שהספר יתפרסם יהיה גם מי שיחשוב שהוא טוב וחשוב מספיק כדי להפוך לסרט. רפואה היא מקצוע מאוד קשה, מקצוע שאתה נדרש להיות בו בשיא הריכוז ולהחליט החלטות קשות של חיים ומוות. אתה רואה סבל ואין מה לעשות זה משפיע על הרופא. לקחתי ללב את הדברים והדרך שלי להתמודד עם זה היה לכתוב כדי להוציא ולפרוק. כתבתי כאילו למישהו שאין לו שום מושג, על הקשיים שלי כרופא ועל הרפואה בפריפרייה ועל האנשים בפריפרייה ואילת היא הכי פריפרייה שיש. אנשים לא מבינים איזו עבודה קשה מוטלת על כתפיו של רופא באילת. לא מבינים מה זה לעשות 9-10 תורנויות בחודש. כולנו היינו פעם בחיים לפחות ערים יותר מ-24 שעות אז מה העניין? אבל כאן לא מדובר בפעם אחת, אתה לא מספיק להתאושש וכבר צריך שוב ושוב וכל זה לצד אחריות ענקית שיש לך על הכתפיים ועל הדרך אתה נדרש להיות נחמד ולהסביר אבל עם העייפות הזו זה לא פשוט. זו תחושה אנושית אבל כשאתה בחלוק רופא אף אחד לא באמת חושב שאתה אנושי".
ד"ר לירן מדגיש את העובדה שמרבית הרופאים בחדר המיון יוספטל באילת הם לא באמת רופאי מחלקה דחופה. "הם חייבים מישהו שילמד אותם ויסביר להם. כשדוקטור ארד (מנהל המחלקה הדחופה שעזב- מ.ל.ד.) היה נוכח, הכל עבד נפלא. לאחר שעזב מרגישים בחסרונו בצורה בולטת. גם היום אמנם יש בכירים להתייעץ איתם אבל החיסרון שלו בולט ומורגש. בתור רופא צעיר, ללמוד מקובי ארד היה רווח גדול, הוא אחד הרופאים הכי טובים שפגשתי בחיים שלי, הוא יודע רפואה כמו שאת יודעת לכתוב ולקרוא. רופא צעיר שיש לו גב כזה מרגיש בטוח. הייתי ביוספטל בזמנו של ד"ר ארד וגם לאחר שעזב ומבלי לפגוע באף אחד אני יכול לומר שזה לא אותו דבר. קובי היה עמוד השידרה של המחלקה ולקח על כתפיו הכל. היום אנשים רוצים לחלוק את העבודה עם אחרים וכשיש בעיית כוח אדם זה לא פשוט".

אז מה בעצם נקרא בספר?
"בספר יש למעשה שני סיפורים שחובקים זה את זה. הסיפור המרכזי על רופא צעיר שעובר לאילת ועל כל הקשיים שמלווים אותו והסיפור על הפריפרייה ואילת, מה זה אומר להיות אילתי, להיות חלק ממקבלי השירות הרפואי באילת, איזה קשיים זה מביא, איזה חוסר ואיזה מצוקות יש. אני אמנם אף פעם לא אוכל להסתכל על זה מהצד של החולה אבל מתוך האמפתיה אני מנסה להבין ולשים את עצמי בנעליים של החולה. אני גם מביע את החששות שלי כרופא ואת הדברים שאני עובר באמצעות מה שעוברים המטופלים".

מה גילית באילת?
"גיליתי בגדול שמגיע לאילתים יותר. אמנם יש בעיות במערכת הבריאות בכל מקום אבל באילת יש קושי ייחודי שאין בשום מקום אחר- אין בה אופציות. לכן חשוב שהזמינות תהייה גדולה יותר גם של רופאים מומחים. קראתי תגובות ופוסטים שמתארים את החוסר הזה והמצוקה, זה שצריך לחכות כמה חודשים לרופא מומחה מסויים וזה עוול בעיקר כששינו היום באילת את נושא התעופה ולמבוגרים קשה להיות מטורטרים. מי שצריך להמתין כל כך הרבה זמן לפעמים מפספס את הרכבת וזה נורא. כל הדמויות בספר הן דימיוניות ואינן מבוססות על מקרים אמיתיים, אבל הן לחלוטין משדרות את המראות והתחושות שחוויתי במהלך התקופה".

 

 

מי שלא חי באילת לא יבין


לפני שהגעת לאילת הצלחת להבין את המצוקה הזו?
"לא הצלחתי להבין שהחוסר והמצוקה כל כך גדולים. יש תופעות אילתיות שאף אחד לא יכול להבין כמו נדידת חסרי הבית בחורף מהמרכז לאילת. זו אוכלוסייה שפוקדת את המיון לעיתים תכופות ואתה מבין את זה מקרוב. המצוקה של חסרי הדיור באילת היא נוראית והפתרונות מאוד דלים. אני לא מצביע על אשמים, רק מפנה זרקור ומציף את הבעייה. אני לא מדבר בספר על הנהלת בית החולים וגם לא על העירייה, מה שמעניין זה שבשורה התחתונה המדינה הפקירה את אילת ולאילתים אין מספיק כוח לשנות דברים".

למה בחרת בשם טראבלמייקר?
"אף רופא הוא לא באמת טראבלמייקר אבל זה שם גנאי לרופא שאומר את שלו ויש בזה יתרון כי מי שמתיישר מול המערכת אף פעם לא יביא לשינוי".

אתה לא חושש?
"שאלה מעולה. אני מנסה לסייג את עצמי כמה שאני יכול כי אין לי כוונה לפגוע רק להאיר בעיות שאני בטוח שגם המעסיקים שלי היו רוצים לפתור. כולי תקווה שהספר הזה יתן להם עוד כלי בדרך. המטרה של הספר להציף את הבעיות, לגעת בהם, להציף ואני רואה בזה חלק מהחובה שלנו כרופאים".

תושבי אילת יאהבו את הספר?
"זה יכול להסביר לחלק מהתושבים למה הם עוברים את מה שהם עוברים. זה יכול להראות להם גם את מה שהם לא רואים מאחורי הקלעים. אני מאמין שהאילתים יבינו שהספר נועד להציף את הבעיות שלהם. זה ספר שיש בו גם קצת צחוק אבל בעיקר הוא ספר דוגרי שלא בא להתיפייף. מי שרוצה להסתכל למציאות בפנים יהנה ממנו".

למה האדסטארט? כרופא לא יכולת לממן לבד?
"היו שתי אפשרויות או לקחת את הספר להוצאה לאור מוכרת אבל אז הייתי מאבד את הזכויות על הסיפור, האפשרות השנייה הייתה להוציא לא מעט כסף מהכיס. אני תופס את הספר כמשהו שהוא לטובת הכלל לכן לא רציתי גם לשלם עליו לא מעט כסף. אמרתי לעצמי שאם אצליח לגייס את הסכום סימן שיש לספר הזה זכות קיום ויש רצון מצד הציבור שייצא. מעבר לכך עם כל הכבוד לזה שאני רופא, בניגוד גמור לתפיסה הרווחת, רופאים הם לא מיליונרים. נשארו עוד 30 יום בערך וקרוב ל – 20 אלף ש"ח כדי לעמוד ביעד שהוא 60 אלף ש"ח אם אעמוד ביעד הספר ייצא כבר במהלך חודש מרץ וכולי תקווה שגם האילתים יסייעו בהוצאת הספר החשוב הזה בעיקר עבורם".

איך היית מסכם את השנים באילת?
"באילת הפכתי להיות רופא. נקודה. הסטאז בישראל הוא לא מספיק טוב והלכה למעשה אתה לא ממש יודע רפואה אחרי הסטאז. באילת הפכתי לרופא של ממש כי כאן יש הכל מכל וכל. אני ער למצוקות הלא קלות באילת אבל לצערי האנרגיות והכעס מופנים למקומות הלא נכונים. מי שבאמת רוצה לשנות את מערכת הבריאות בעיר, צריך לעשות את זה לא כשהוא חולה ובמצוקה אלא כבר עכשיו. התקווה שלי שהספר יעורר את האילתים לעשייה ולא לפריקת התיסכולים שלהם על הרופאים. התושבים חייבים להבין שגם הרופא סובל ביחד איתם".

 

בחר בחיים


ארבעה חודשים עברו מאז עזב ד"ר נבט גולן את בית החולים יוספטל וקיבל את מה שהוא רצה- מחלקת אף אוזן גרון בבית החולים במרכז הארץ. אלא דווקא כשזה היה כבר בידיים שלו הוא החליט שהוא לא רוצה את זה ובחר להישאר דווקא ברפואה דחופה בבית החולים באשדוד. "אהבתי מאוד את התחום. משהו התחיל לפעום בי כבר באילת ואת התהליך הזה אני מתאר בספר", הוא אומר, "הבנתי שהרפואה, ובעיקר כירורגיה זה מקצוע שקשה לקיים בו שיגרת חיים נורמאלים ולכן החלטתי ללכת על משהו שפוי יותר. העבודה ברפואה הדחופה אמנם משוגעת אבל היא לפחות תחומה בזמן ולי נולדה ילדה ואני רוצה שיהיה לי זמן להיות איתה. גדלתי, התבגרתי והבנתי שהיום אני רוצה דברים אחרים ובעיקר לבחור בחיים".

 

לעמוד ההדסטארט הקליקו כאן:

 


רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש