בית הזוועות בשכונת המפוח באילת

בגיל 66 סילבי אשל יכולה לטפוח לעצמה על השכם ולומר בגאווה פנימית- עשיתי. עזרתי. הצלתי. במשך למעלה מ- 20 שנה היא שימשה בעיר כמתנדבת במרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, תורמת מזמנה ומהידע הרב שלה לטובת עזרה לנשים וצעירות שנפגעו בצורה הכי קשה בחייהן. במשך עשרות שנים היא פתחה את ביתה לילדי אומנה בעיר, העניקה בית חם, ליווי, תמיכה וכתף ללא מעט צעירים וצעירות שנפלטו מהמסגרת המשפחתית ועד שיימצא להם פתרון. אוספת אותם אליה וחולקת עמם את אהבתה הגדולה. עד היום חיה איתה מי שהייתה ילדת האומנה הראשונה שלה שהגיעה אליה בגיל 6 ועד היום, עשר שנים אחרי היא עדיין כאן, מקבלת פינה חמה, תמיכה ומקום לו היא יכולה לקרוא 'בית'. רבים בעיר מכירים אותה, רבים עוד מימי אילת הקטנה של אז יודעים שעברה משהו, הוטרדה מינית, נפגעה, אבל אף אחד לא ממש שמע מה עבר על סילבי הילדה הקטנה שהייתה ככל הנראה רק בת ארבע כשאביה החורג התחיל לגעת בה ומהר מאוד הפך אותה לשפחת המין שלו תחת טאבו שכולנו מכירים בשם 'גילוי עריות'.

סילבי לא ידעה

סילבי הקטנה, רק בת ארבע ואולי אפילו פחות, לא ידעה אז שככה לא אמורים לחיות. סילבי לא הבינה איך זה שלה תמיד כואב ואבא שלה מבקש ממנה לא להיות ילדה רעה. סילבי לא הבינה איך זה שהיא תמיד בוכה, מתרחקת מאנשים, מתבודדת וחברותיה משחקות וצוחקות, סילבי לא הבינה איך זה שאמא שלה יודעת, לפעמים גם נוכחת ולא עוצרת את אביה החורג מלהכאיב לה. סילבי שגדלה באילת של אז לא מצליחה עד היום להבין איך זה שהמורים שלה ראו אותה מגיעה בכל יום לבושה באותם סמרטוטים, ילדה כנועה, שותקת, מתבודדת, שהגיעה ימים ארוכים בלי ארוחת בוקר לכתה ולא טרחו לבדוק אולי עובר משהו על הילדה. סילבי לא מצליחה להבין איך זה שהיא הייתה מתבוננת עמוק בתוך עיניהם של מוריה, צורחת ללא מילים לעזרה אבל אף אחד לא הצליח להבין ולהציל אותה, כי הרי היא כל כך פחדה לדבר. לסילבי אשל יש כל כך הרבה שאלות שיושבות לה עמוק בלב ורק לאחרונה היא החליטה להוציא את השד הזה שהיה קבור עמוק בתוך הארון הפרטי שלה ולספר.
"זה קרה כשבמרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בעיר ביקשו ממני לתת הרצאה בנושא 'גילוי עריות', היא נזכרת. "לא הצלחתי לכתוב אפילו ראשי פרקים. כתבתי משפט וזהו. חשבתי לעצמי- איזה בושות, איך אני יכולה לומר להם שלא הצלחתי? שאני לא מסוגלת לכתוב? ואז הגיעו הבחירות. אחרי שהצבעתי עברתי ליד שכונת 'המפוח', שם היה 'בית הזוועות' שלי. ראיתי שצבעו את קירות הבניין בו גדלתי, מישהו טיפח שם את החצר, יפה כלפי חוץ ודווקא בגלל זה ממש נחנקתי. שאלתי את עצמי אולי שם מאחורי הקירות ישנה עוד ילדה קטנה במצב בו אני הייתי. באותו רגע חזרתי הביתה והתחלתי לכתוב. כתבתי ולא עצרתי".
..."אמא....את בגדת בי. הפנית לי עורף. את שיתפת איתו פעולה. ידעת ושתקת. היה לך נוח. איך עשית את זה? אפילו חיות שומרות על הצאצאים שלהן. איפה היה הלב שלך? הרגשות? איך יכולת לצפות בו מתעלל בי לילה אחרי לילה? הרסת לי את החיים, לא אהבת אותי, שנאת ונקמת בי, הייתי זכרון רע עבורך אמא ואני שילמתי מחיר"...

מסמך מצמרר

הכתיבה הזו של סילבי הפכה למסמך מצמרר אותו החליטה להדפיס לאחר סיומו. "בעיניים עצומות" היא קראה לספר הלא עבה אותו הוציאה במימון עצמי. אין בו עריכה, יש בו קפיצות זמן, אין בו את הניקוד הנכון אבל יש בו כאב עצום. מסמך שמתאר חיים קשים מזוית עיניה של ילדה שגם כיום כשהיא מבוגרת לא מצילחה להתאושש. היא הדפיסה 100 עותקים בלבד אותם חילקה נכון להיום רק לבעלי מקצוע בתחום: פסיכולוגים, מורים, יועצים ואפילו הגיעה לכמה חברי כנסת. "המטרה שלי הייתה ברורה- לספר ולא רק כדי להוציא מעצמי את הרגשות שהרגשתי ושמרתי עמוק בפנים כל השנים אלא בעיקר כדי לשתף ולהזהיר. לאורך השנים נדהמתי לגלות את הבורות שיש סביב נושא גילוי העריות. אנשים לא באמת מבינים לצערי גם היום מה אומרת הכותרת הזו. במקרה שלי זה לא היה רק גילוי עריות אלא גם פדופיליה לשמה. ילד שנמצא במלכוד שהורג את האני שלו, את הביטחון העצמי שלו, את המהות ופוגע בו גם בהיבט הפיזי. היום אם מישהו מעז לגעת בישבן של ילדה כולם צועקים אבל מה על ילד שחי יום יום במציאות של טרור ופגיעה מינית במקום שאמור להיות הכי בטוח עבורו- הבית? ומה על ילד שאמא שלו יודעת ולא עושה כלום? את הספר הזה הוצאתי רק כדי לעודד ילדות או מבוגרות שעברו דברים כאלו בילדותן לדבר על זה. להוציא, לא להתבייש, הרי מה אנחנו עשינו? להוציא ממקום של כוח. הספר הזה נועד גם לאנשי מקצוע, שיקראו ויבינו אחת ולתמיד מה עובר ילד שחי במציאות כזו אצלו בבית. אנא היו עירניים למצוקת הילדים", היא מתחננת. "לפעמים מבט, תנועות גוף, יכולות להוות קריאה לעזרה. התנהגות שקטה או סוערת, בכי כישלון בלימודים או להיפך, ילד שקט מדי, כל אלו יכולים להיות סימנים וזעקה לעזרה. עזרתכם יכולה להציל אותם".

נכות נפשית

סילבי עלתה ארצה עם אמה מארגנטינה כשהייתה בת שנתיים. לטענתה אמה ברחה מאביה הביולוגי ושתיהן עלו ארצה. עוד באנייה לישראל הכירה אמה את מי שיהפוך זמן לא רב אחר כך לאביה החורג, אותה מפלצת שהרסה את ילדותה. בארץ כבר נולד אחיה החורג הראשון. "את חיינו בארץ התחלנו בקיבוץ בחן", משחזרת סילבי ומספרת כי מהר מאוד התברר שהאב שתיין. המשפחה עברה ממקום למקום ולא מצאה את עצמה עד שהגיעה לאילת הקטנה של שנות ה- 60 כשסילבי הייתה בת 7.5. "ההתעללות בי התחילה כבר קודם", היא נזכרת. "אולי כשהייתי בת ארבע. הייתי ממש קטנה. בהתחלה לא הבנתי. כילדה את לא יודעת מה טוב ומה לא. לא זו בלבד שהוא היה עושה לי את זה אלא היה אומר לי שאני ילדה רעה כי כל הילדות עושות את זה ולא בוכות. הוא  הפך אותי למשרתת וכלי פורקן ואני לתומי חשבתי שזה ככה ובכל פעם הסתכלתי על הילדות בחוץ בקנאה ולא הבנתי למה הן תמיד שמחות ואני תמיד בוכה וכואב לי. רק בגיל 6 הבנתי שמשהו לא בסדר. אז העזתי לספר לאמא שלי והיא קנתה לי שעון כדי לסתום לי את הפה וכלום לא ממש השתנה. נהפוך הוא, עכשיו כשהוא ידע שאמא שלי כבר יודעת בוודאות הוא הרשה לעצמו לעשות את זה גם בנוכחותה. זה מצב בו כל החושים של ילד נפגעים".

היום כשאת עוצת עיניים מה את מריחה, מה את זוכרת?
"ריחות של יין. הרעש של הדפיקות שלו על השולחן, צליל היין הנמזג לכוס...גלו, גלו, גלו, הצעדים הכבדים שלו. אני עוצמת עיניים רועדת מבפנים, מחכה לשמוע לאן הוא הולך. ממש כמו בסרטי אימה. מצב הזוי שקשה לתאר. אצל בן אדם שרץ הדופק הופך מהיר. 
אצלנו הדופק היה מהיר כל הזמן. הצמרמורות ברגליים כשחשבתי שהוא מגיע אלי. אני לא יודעת איך לא קיבלנו התקף לב. אין לי שום זיכרון טוב מהילדות שלי. לא ימי הולדת, לא הייתי הולכת כי אף פעם לא הייתה לי מתנה לתת וגם לא רציתי. רציתי להישאר לבד. לא היו לי חברים ואף אחד גם לא שם לב. חוץ מזה שלא הייתי הולכת ליום הולדת כי לי אף פעם לא חגגו. את מבינה, היום אם אשה נרצחת כולם מצקצקים בשפתיים, אבל אם רואים את הדם והחתכים כולם קמים וצועקים ומפגינים, אפילו את הכלב שהוכה המון גדול יצא להציל, אבל מי מציל את הילדים האלו שחיים באימה בתוך הבית שלהם? כמה פעמים מורים לא שמים לב לסימנים שיש להם ממש מול הענייים? גם הרווחה עם האצבע קלה מדי על הדופק. מה לעשות ועד היום קשה לי להאמין באנשים?".

איך ההתנדבויות שלך לאורך השנים עזרו לך?
"כשהגעתי כבוגרת יותר לאילת ורכשתי את הדירה בה אני חיה עד היום הרגשתי שזו מתנה שקיבלתי מאלוהים ואני חייבת לחלוק את מה שיש לי עם אחים. תמיד הייתי כזו שלא מסוגלת לקבל אלא מיד חושבת שצריך לתת לעוד מישהו. היה לי ברור שהבית שלי תמיד יהיה פתוח לאחרים. ההתנדבות במרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית היה ברור מאליו. אם לא אני אז מי? ובמפתיע, תמיד כשהייתי במשמרת היו מגיעים כל מיני סיפורים. לפתוח את הבית שלי לילדי אומנה זה היה ברור מאליו. נתתי לילדים האלו את מה שאני תמיד רציתי לקבל ולא קיבלתי. זה היה עבורי מאין סגירת מעגל, משהו מרפא. עם זאת הייתי קשה לא פעם והצלחתי ליישר ילדים שלא היו להם חיים. אף פעם לא הרשיתי לילדים לקרוא לי אמא אלא סבתא כדי לא לפגוע בהורים הביולוגים שלהם ותמיד דאגתי שישמרו על קשר עם ההורים אף על פי ולמרות הכל אלא אם כן היה מדובר במקרים של התעללות, אז זה כבר היה משהו אחר. בסופו של יום רובם חזרו לבתי ההורים, אצל חלק זה צלח ואצל חלק לא והם עברו לפנימיות. אני לא שומרת על קשר עם כולם אלא רק עם מי שבוחר. לא לכולם קל להרגיש אסירי תודה, זה מתיש. מי כמוני מכירה את זה מקרוב, הצורך לרצות תמיד".

אני שואלת את סילבי אם קראה את הספר והיא עונה בחדות: "לא. אני לא מסוגלת. אני מנסה ונחנקת. הכל חוזר אלי. זה הרי נזק שנגרם לי כילדה ומלווה אותי לאורך כל החיים. קיבלתי לאורך הדרך המון טיפולים נפשיים אבל יש לי נכות נפשית עוד מתחילת החיים האלו ושום דבר לא יעזור". סילבי נזכרת איך כדי להפחיד אותה ולגרום לה לשתף איתו פעולה היה אביה החורג מרביץ מכות נמרצות לאחיה. "מאחר ופחדתי שירביץ גם לי הייתי מעדיפה תמיד לשתוק. לי הוא היה מרביץ פחות כי אותי הוא שמר לעניינים האחרים שלו".

ידעו ושתקו

..."הכרית על פני לא יכולה לנשום. הוא גוהר מעליי. אין לי אוויר, נלחמת על כל נשימה. הוא חונק, מכאיב, פוצע אך לא מפסיק. מחכה שייגמר, רוצה קצת אוויר. הוא עלי עם כל כובד משקלו. אני תחתיו נאבקת לנשום. פתאום נגמר. הוא נרדם. אני בשארית כוחותיי מנסה לגרור עצמי מתחתיו, לצאת משם בזהירות שלא יתעורר"...
כשסילבי נזכרת בימים הקשים ההם שעברו עליה ועל אחיה היא לא מסוגלת לשכוח איך בשלב מסוים כבר פתחה את הפה, פנתה בבקשה לעזרה אבל לא זכתה ליחס. "את מבינה שכל הסיפור הנורא הזה שלנו קרה באילת הקטנה של אז מתחת לאף של כולם ואנשים העדיפו לשתוק. דפקתי לשכנה בדלת אמרתי לה- הוא יאנוס אותי אם לא תעזרי לי ותשמרי עלי", היא נזכרת בכאב צורם, "והיא אמרה לי רק- אני מפחדת ממנו. ברגע שיכולתי התחלתי לדבר. בהתחלה עם אמא, אחר כך עם השכנים, גם כשהלכתי למשטרה כשהייתה כבר בערך בת 15 וחייתי בקיבוץ יטבתה לשם העברי אותי, כי הוא הכה את האחי מכות רצח, ניסיתי לדבר. אמרתי לשוטר שאותו מכה היה אונס אותי אבל אף אחד לא עשה עם כלום. לא יודעת למה". מי שהצילה את סילבי בסופו של יום הייתה סבתה, דווקא אמו של אותה מפלצת שהיה אביה החורג. רק כשסילבי, שלא היה לא עוד למי לפנות, פנתה אליה בצר לה וסיפרה לה, מיהרה סבתה לאסוף אותה לביתה והגנה עליה עד שהועברה למוסדות מחוץ לאילת. רק כשהגיעה ליטבתה השתנו חייה. היא מצאה את מקומה בחיים ומכאן הייתה מנסה לגונן על אחיה. כשאנחו מדברות על המשפחה המורחבת שלה סילבי מודה שידעו כי עברה משהו אבל אף אחד לא באמת ידע מה קרה שם ב'בית הזוועות' שלה כמו שהיא מגדירה את הבית בו גדלה בילדותה. "אני לא רוצה לחלק את הספר לקרובי משפחה כי הם לא יצליחו לעכל מה קרה שם", היא אומרת ולראשונה בשיחה היא נשברת ודומעת. קשה לה לפגוע בבני המשפחה. היא מבקשת להתנצל מראש בפניהם על שפתחה כך בגלוי את סיפורה. "הם חייבים להבין שהייתי חייבת להוציא את הדברים. שלא יכולתי עוד לשתוק ואני מבקשת מראש את סליחתם", היא אומרת בדמעות.

למה בתור ילדה לא פנית למשטרה?
"פחדתי מהמשטרה, פחדתי מהתוצאות, ראיתי שאף אחד סביבי לא עוזר ולא האמנתי לאף אחד. גם היום קשה לי להאמין לאנשים ולהתחבר".

איך הצלחת להתחתן?
"לא הייתה לי ברירה. לא רציתי להתגייס כי לא היה לאן ללכת בחופשות. כל ילדי חברת הנוער בקיבוץ יטבתה התפזרו, הקבוצה שלנו התפרקה, זו הייתה התקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים והיה לי ברור שאני חייבת לדאוג לעצמי אז היה לי חשוב להתחתן. מיכה בעלי ידע, אבל כמו כולם הוא אף פעם לא יכול היה לדעת הכל. אבי החורג דאג להרביץ לו כי חשב שהוא יוותר על החתונה אם יקבל מכות אבל זה לא עזר לו. התחתנו והקמנו יחד משפחה. נולדו לנו ארבעה ילדים והתגרשנו אחרי 30 שנות נישואים כי רציתי לבד. בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכולה לעשות כלום לבד כי אני מאוד תלותית אז אמרתי  די!. עד היום אנחנו חברים מאוד טובים. הוא חי בשוויץ ואני בקשר טוב אתו ועם אשתו. שלחתי לו את הספר שלי, היה לי חשוב שיקרא. שבוע ימים הוא בכה ואמר לי שלו רק היה יודע... עם הזמן הכרתי את בן זוגי השני ואני חיה איתו היום עד היום כ -11 שנים".

הסיפור הקשה שלך יכול לקרות גם היום בדור האינטרנט והרשתות החברתיות, כשכולם מוציאים הכל? 
"בטח וזה גם קורה. פשוט לא מדברים על זה. הגיע הזמן שנשים לא יפחדו יותר לדבר. נשים שחוו ילדות כמוני מתביישות. זו לא גאווה גדולה וזה מאוד קשה אבל אנחנו חייבות לתפוס אומץ ולדבר על זה רק כדי להציל ילדים אחרים שעכשיו נמצאים במצב בו היינו".

מה ילד כזה יכול לעשות?
"זה העניין. ילד כזה לא יכול לעשות כלום. הוא מפחד. הוא רק ילד. רק האחרים שסביבו יכולים לעזור. לקרוא בין השורות, להבין התנהגות יוצאת דופן של ילד, שאנשי מקצוע יגיעו לביקורי בית ויראו דברים מקרוב, לקיים שיחות אישיות. בבתי הספר יושבים צוותי ענק, מקיימים ישיבות על ילדים עם קשיים ובסופו של יום לא עושים עם זה כלום. ראיתי את זה קורה עם ילדי האומנה שלי, אז למה מבזבזים זמן בכלל?".

יש לך כוונה לפתח את הספר?
"הכוונה לכתוב ספר קריא יותר לקהל הרחב בו אערב פסיכולוגים שהבטיחו לעזור לי, לשלב בו קטעי הדרכה והסברים, מתי זו נגיעה נכונה ומתי לא, מתי לשמור סוד ומתי מספרים  ועוד".

בגיל 66 הוצאת את הספר, סיפרת לעולם לראשונה מה באמת עבר עלייך, את לא חוששת שזה מאוחר מדי?
"הספר הזה לצערי לא יכל לצאת קודם. הייתי צריכה לבלוע הרבה כדורי הרגעה כדי לכתוב אותו ולכן אני גם לא מסוגלת לקרוא אותו. ראית דבר כזה?".

והילדים הפרטים שלך? הם קראו את הספר?
"יש לי ארבעה ילדים הגדול בן 48 והצעירה בת 36. שניים חיים בארצות הברית ושניים בארץ. הם לא קראו. הם פחדו. אמרתי להם שאני משאירה לכל אחד מהם עותק עם הקדשה שיקראו מתי שירגישו שזה נכון להם. אני לגמרי מבינה שזה לא פשוט עבורם".

מה נגמר עם האב החורג?
"כל החיים איחלתי לו שיהרגו אותו וכך באמת קרה. בשלב מסוים בחיים הוא מכר את הבית שלהם וברח לארגנטינה ושם נרצח ברחוב על ידי שודדים. אמא עברה אחרי מאבקים לדיור המוגן בעיר ושם נפטרה".

היא ביקשה ממך סליחה?
"אף פעם לא. כל כך הרבה פעמים ניסיתי לקבל ממנה אהבה אבל זה לא צלח.
 היא תמיד דחתה אותי וכך כשהזדקנה והייתה צריכה אותי, למרות הרקע שלי וההתמקצעות בתחום הסיעודי הייתי מוכנה לשלם לאחרים שיטפלו בה ואני לא העזתי לגעת בה. השארתי את זה לאחרים. לא סלחתי לה אף פעם. אולי אם היא הייתה מגלה כלפי קצת אהבה, תמיד הייתה לי תקווה כזו אבל זה אף פעם לא קרה ולכן לא סלחתי לה ולעולם לא אסלח. אומרים שאת צריכה לסלוח כדי להשתחרר אבל אני לא סולחת".

ומה על אביך הביולוגי?
"בשלב מסוים למדתי ספרדתית ואז גם מצאתי אותו. התכתבנו תקופה ארוכה אבל אף פעם לא נפגשנו. ולפני כשנתיים אחת הדודות שלי בארגנטינה יצרה איתי קשר וסיפרה לי שהוא נפטר. עד היום אני לא מבינה למה אמא שלי לקחה אותי ממנו אם לא באמת רצתה אותי אף פעם".

ולסיום?
"רק המסר הברור והחד. הסיפור שלי הוא מעניין פחות. אני את שלי עברתי, שום דבר לא ישנה את מה שהיה ואת מה שעברתי. הסיפור שלי נועד לפתוח תיבות, לגרום לאנשים להסתכל על ילדים אחרת. לקרוא בין השורות, להיות עירניים". בספר שלה הוסיפה סילבי סימניה עליה כתוב מצד אחד- "על תרחמו עלי". ומהצד השני "אולי את המלאך? ברגע זה ממש ילד/ה עוברים התעללות מינית מעבר לדלת סגורה מצפים למלאך שיגלה ויגאל אותם". וזה בדיוק תמצית המסר.

המרכז לסיוע לנפגעי ונפגעי תקיפה מינית באילת- 050-7557331

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת