את יום שבת לא ישכחו לעולם בביתם של יקיר ממן ורעות דנינו מאילת. השבת שנפתחה בידיעה ההזוייה כי פסטיבל המוסיקה אליו הלכו ילדיהם, הפך ממסיבה צוהלת של מוסיקה, כייף וריקודים, למסיבת איימים שכאילו לקוחה מסרט זוועות. במשך 10 שעות לא ידעה האם טלי דבר על מצבו של בנה ורק בזכות תושייתו של תושב עוטף עזה, רמי דוידיאן שלקח על עצמו ביוזמה לגמרי פרטית לנסות למצוא ולחלץ כמה שיותר צעירים שברחו והתחבאו בשטח, גם היא, ממש כמו המוני עם ישראל, ראו בשידור חי איך יקיר, חברו אופק טימסיט, גם הוא מאילת וחבר נוסף ששהה איתם במשך 10 שעות מתחת לשיח, הוצאו בשלום. "את לא מבינה מה עברנו", סיפרה ביום למחרת המקרה טלי, אימו של יקיר. "בורא עולם החליט להשאיר לי את הילד הזה בחיים. אני לא מעכלת את גודל הנס שקרה לנו. אני מסתכלת בטלוויזיה וכל הזמן בוכה ורק חושבת ריבונו של עולם, מה היה קורה אם אני הייתי צריכה להיות היום בצד השני. זה מפחיד ברמות קשות. אי אפשר אפילו לתאר את זה".
מוסיקה שהפכה לצרחות
יקיר בן ה - 22 וחברתו מזה שנה פלוס רעות דנינו בת ה - 19, שניהם מאילת, החליטו לעלות למסיבה נובה ברעים. לאורך כל הלילה הם רקדו ונהנו, אלא שאז, בסביבות השעה 6:30 הופסקה פתאום המוסיקה. "10 דקות קודם לכן עוד צילמתי את הזריחה המדהימה", מספרת רעות. "השמיים היו שקטים ונקיים". אלא ש-10 דקות אחר כך מילאו קולות ההפצצות את השמיים. המוסיקה נכבתה. המסיבה הופסקה. לטענת השניים חלק מגורמי הביטחון שאיבטחו את המסיבה ביקשו מהנוכחים לשכב על הריצפה עם הידיים מעל הראש. מאבטחים אחרים הציעו לצעירים למהר לרכבים ולברוח מהאזור. "בהתחלה שכבנו על הריצפה", משחזרת רעות. "אחרי כמה דקות שנראו כמו נצח, החלטנו לאסוף את הציוד שהיה איתנו ורצנו לכיוון הרכב". יקיר, רעות ועוד שלושה חברים שהיו איתם ברכב מיהרו לצאת מהשטח לכיוון באר שבע. "תוך כדי נסיעה עוצר אותנו רכב בכביש ואומר לנו שיש חשש לחדירה של מחבלים באזור", מספר יקיר על רגעי האימה הראשונים. "פרססנו כדי לנסוע לצד השני ולנסות לברוח אלא שגם בצד השני הכביש היה חסום. את רואה אנשים יוצאים מהרכבים ומתכופפים, אנחנו שומעים יריות מרחוק ומבינים שאנחנו תקועים באמצע ואין לנו באמת לאן לנסוע". כמו רבים אחרים החליטו יקיר, רעות וחבריהם כי אין כל ברירה אחרת אלא להשאיר את הרכב בצד הדרך ולברוח. "התחלנו ללכת עם הרבה אחרים לכיוון השטח. לא ממש ידענו לאן אנחנו הולכים אבל היה ברור שאנחנו צריכים לברוח כמה שיותר מהר מהאזור. בשלב מסויים התחלנו לשמוע מאחורינו צרחות ויריות. אנשים צעקו 'רוצו, רוצו' ופשוט התחלנו לרוץ. היה כאוס מוחלט. היה לחץ אדיר, פחד. אתה לא יודע מה קורה סביבך".
"אני אישית לא ממש הצלחתי להבין את הסיטואציה", מספרת רעות. "כולם סביבנו צעקו ובכו ולי זה היה נראה כמו סרט לא כמו מציאות. חלום אימה שאולי תכף נתעורר ממנו. פתאום את שומעת אנשים צועקים- "ירו לנו על האוטו", "ירו לחברה שלי בראש", "ירו לה בבטן", ואני מסתובבת סביב עצמי לא מבינה מה אני צריכה לעשות. כשהיריות התחילו להתקרב אלינו היה ברור שאנחנו חייבים לרוץ. רצנו יחד עם כולם כמו עדר אל תוך השטח מבלי לדעת באמת לאן אנחנו רצים ואיך כל זה יגמר".
בשלב מסויים בכאוס הגדול שהיה במקום איבדו יקיר ורעות זה את זה. "הלב שלי היה על 600 כשהבנתי שאיבדתי את רעות ואין לי מושג מה קורה איתה עכשיו", מספר יקיר שבמקום לדאוג עכשיו לעצמו לא הפסיק לחשוב מה קורה עם חברתו. "בכיתי דמעות על גבי דמעות מהמחשבה שאין לי מושג מה איתה והייתי לחוץ עוד יותר מכך שהפרדנו כוחות". בשלב מסויים חברו אל יקיר אופק טימסיט, אילתי גם הוא וצעיר נוסף בשם גלבוע שלא נתנו לו לאבד את זה ומשכו אותו איתם. "אני הייתי מאוד לחוץ", מודה יקיר, "והם היו יותר דרוכים, הרגיעו אותי, עודדו ויחד התחבאנו בתוך שיח בשטח במשך 10 שעות. הם הצילו את חיי, לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם”.
מה עובר בראש באותן שעות חוץ מהמחשבה על רעות?
"אתה חושב על הכל. על המוות, על החיים, מה יקרה אם תחייה, מה יקרה אם תמות, מה קורה אם מגיע לכאן האוייב, המון סיטואציות רצות בראש".
מאחר ויקיר לא לקח איתו את הפלאפון אותו השאיר ברכב תוך כדי לחץ ובריחה מהירה, לא היתה לו היכולת לתקשר עם החוץ ולעדכן על מצבו. בכל אותן שעות ישבו בני משפחתו בבית באילת, מוקפים בחברים, אכולי דאגות על מצבו של בנם, פונים ברשתות לכל מי שרק אפשר בניסיון לדלות מידע".
הבריחה לחופש
בזמן שנפרדו דרכיהם המשיכה רעות לרוץ כשהיא מוצאת את עצמה לצידו של בן, מכר אחר. "היריות כבר היו ממש עלינו. נותרתי לבד. לא יכולתי לעזור ליקיר, לא ידעתי מה איתו, מה קורה לו. יש לי בעיות בגב, בברכיים, לא אכלתי ולא שתיתי, לא עיכלתי את הסיטואציה. אני בבגדים של מסיבה, מה הקטע לרוץ עכשיו? הייתי עם מגפים סגורות ולמזלי עם דגמ"ח שאיפשר לי לשים את הדברים בכיסים ולרוץ. המשכנו לרוץ עד שהגענו לפרדס. אנשים שנפצעו צרחו שם בהיסטריה ורק אז נפל אצלי האסימון. המשכנו לרוץ בטירוף, הגענו לשטח חולי שם כבר נפלתי על הקרקע. הרגליים שלי השתתקו. לא יכולתי יותר. מאחורי הגיעה חבורה של צעירים, ביניהם זיהיתי את יובל, מי שהיה המפקד של יקיר בצבא. אחד מהם הרים אותי והניח אותי על הגב שלו והמשיך לרוץ. הם ניסו להרגיע אותי ואמרו לי שהכל בסדר, שאני חיה, ואני רק צעקתי להם שאני רוצה לוותר, אני רוצה למות, זה לא בשבילי. צעקתי שמע ישראל ורק רציתי למות. אבל הם לא ויתרו לי. הם נתנו לי מים, חיזקו אותי, בחור שחום שהיה בחבורה נתן לי יד ורצנו. כשלא היו לי כוחות הם הרימו אותי על הגב. לאחד מהם היה אח שוטר שכיוון אותנו בפלאפון לאן לרוץ. בשלב מסויים נכנסתי לאטרף, למן לופ כזה. אמרתי שוב ושוב "כולם מתים, הכל דם, כולם מתים, הכל דם", נכנסתי לאמוק ואני בוכה ואומרת אין מי שיציל אותנו. בשלב מסויים ראינו פטרול של המשטרה מלא משוטרים אבל הם לא עצרו, רק אמרו לנו תמשיכו לרוץ והמשיכו הלאה. רצנו, רצנו ורצנו מכמות קטנה של אנשים הפכנו לכמות של 50- 60 איש שכולנו רצים בכיוון אחד. תוך כדי ריצה פגשנו שוטר שכולם רצו אחריו. מידי פעם עצרנו קצת לנשום, לשתות במקום בו מצאנו קצת מים. ראיתי סביבי אנשים בלי חולצות, עם דם, אנשים שאספו בדרך מקלות, אתים, קילשונים ורצו איתם כדי שתהייה להם הגנה בעת הצורך". כשהגיעו לאזור הכביש הגיע למקום טנדר. "כולם התכוונו לקפוץ עליו ולתקוף עד שאמרו לנו שזה טנדר משלנו. עלינו עליו איזה 20 אנשים והוא לקח אותנו למושב פטיש. זה היה טנדר של מישהו מהמושב שנסע וחזר כל הזמן ואסף את הניצולים. שם כבר כולם ידעו מה קורה ודאגו לנו. הבנתי שסוף סוף הגענו למקום מבטחים. ישבתי בחוץ, בשמש, עם כוס מים שלא הצלחתי לשתות, וכל הזמן הסתכלתי מי מגיע בתקווה שאראה את יקיר. אבל הוא לא הגיע. משם העבירו אותנו לבית העירייה בבאר שבע. ההורים שלי כבר יצרו איתי קשר ואספו אותי לבית של דוד שלי כשכל הזמן אני רק מחפשת ושואלת על יקיר. בערב התקשרו אלי ואמרו לי שמצאו אותו. 3 שעות אחר כך אני פותחת ערוץ 12 ורואה אותו מחולץ בשידור חי. רק כשראיתי שהוא בסדר הצלחתי לשתות קצת מים וישר נרדמתי. אחרי כמה זמן העירו אותי ואמרו לי- יאללה נוסעים לאסוף את יקיר".
רמי דוידיאן המלאך
10 שעות נשארו יקיר, אופק וגלבוע מתחת לשיח, מפחדים לצאת שמא יתגלו. אופק שהיה עם פלאפון שמר על קשר עם אימו ליבי באילת ועידכן את בני המשפחה על מצבם. בינתיים בבית משפחת ממן, הבינה האם טלי כי גם בנה של ליבי, שכנתה בעבר היה במסיבה. חברתה הציעה לה ליצור קשר עם האם אולי במקרה בנה ראה את יקיר או יודע משהו עליו. היא לא תיארה לעצמה שבאותו זמן ממש שניהם יושבים יחד ומתחבאים מתחת לאותו שיח. "כששמענו את זה והבנו שיקיר בחיים התפרקנו, בכינו, מאחר ולא האמנתי כבר לאף אחד, ליבי אמרה לי- תאמיני לי מאמא לאמא אני לא אומר לך דברים לא נכונים".
מרגע בו שלח אופק לאימו את המיקום וזו הבינה כי מהמשטרה לא יצלח דבר, היא עשתה כל מאמץ לנסות ולהשיג את רמי דוידיאן, תושב האזור, שיצא באופן עצמאי לגמרי לנסות לסייע לצעירים שהתחבאו בשטח. "היא הצילה אותם", אומרת טלי, "היא עשתה שמיניות עד שהשיגה את המלאך הזה, מסרה לו את המיקום שלהם ומרגע בו היו איתו בקשר הדברים נראו אחרת".
יקיר: "בשלב מסויים בצהריים אופק עידכן אותי שאמא שלי מוסרת שרעות בחיים והיא בסדר. הוא דאג לומר לי את השםך שלה כדי שאאמין לו שהכל באמת טוב איתה ולא אחשוב שזה סתם מתוך רצון להרגיע אותי. אבל עד שלא שמעתי אותה באמת לא הצלחתי להירגע. בסופו של דבר רמי הנשמה הטובה איתר אותנו. בזכות אמא של אופק. הוא ביקש שנצא בזהירות מהמקום בו היינו, כי היינו באזור מסוכן, ונעבור לצד השני ושם הוא פגש אותנו".
את החילוץ המרגש הזה של שלושת הצעירים העבירו בשידור חי בערוץ 12. בשלב הזה הבינו השלושה כי הגיעו לידיים בטוחות וטובות.
"היום אני יודעת שכנראה היינו צריכים להתפצל שם כי ככה זה היה צריך לקרות", אומרת רעות. "אני לא באמת יודעת איך אני מרגישה היום. זוכרת לא זוכרת, כמעט ולא מצליחה לאכול, מפחדת לצאת מהבית. אתמול היתה שמועה שיש חדירה ליד המול באילת, נכנסתי מתחת למיטה בחרדה ורעדתי".
אתם מקבלים נסיוע נפשי ממישהו?
רעות: "עם כל זה שאני עם פחדים וחרדות אני מרגישה שאני רק צריכה עכשיו את השקט שלי. אני מקבלת כל מיני הודעות עם הצעות של אנשי מקצוע ואני רוצה עכשיו את הלבד".
כשאת חושבת על האחרים?
"אני מרגישה בשבעה. לא צוחקת, לא מחייכת, רק חושבת על כל הצעירים שהיו שם ממש כמונו רק כדי ליהנות ולא מוצאים אותם ולא יודעים מה קרה איתם. למה צעירים שרק באו לרקוד צריכים למצוא את עצמם בסיטואציה הזויה וקשה כזו?".
יקיר: "שום דבר בעולם לא יכול להכין אותך לסיטואציה כזו. גם הלוחמים הכי קשוחים וחזקים לא יכולים לעמוד במצב הזוי וקשה כזה. טווחו בנו ממש כמו בכבשים. אי אפשר להבין וגם לא לתאר את מה שעברנו שם. יש לי חברים שעד עכשיו לא יודעים מה עלה בגורלם".
למרות שעוד באותו לילה בחצות יקיר כבר חזר הביתה לחיק משפחתו, גם בימים הבאים לא הצליחה אימו טלי להירגע, חושבת כל הזמן מה היה קורה אילו המצב היה שונה גם עבורם. מתאבלת יחד עם כל המשפחות שאיבדו במסיבת הטבע הזו את יקיריהם. "הלוואי ויצליחו למצוא את כולם ויחזירו אותם הביתה בריאים ושלמים", היא מאחלת. "שום מסיבה לא תהייה לו יותר, אין לו סיכוי, אם כי ברור לי שזה יכל לקרות בכל מקום. זו אמנם היתה מסיבה מבוקרת עם שוטרים, אמבולנסים ועדיין זה היה באמצע השום מקום. קיבלתי את הבן שלי במתנה ואני מודה לכל מי שרק שיתף ועזר.
"קשה לאמא להירגע", אומר יקיר, "אני מנסה להיות איתה, לחבק אותה ולא לעזוב ועדיין קשה לה להירגע. אבל זה בסדר, הכל בסדר. היא תירגע וכולנו נהייה בטוב". הוא אומר ומודה לאל שעזר להם והציל אותם מהתופת.
אילתים נוספים ניצלו מהתופת
לא מעט צעירים אילתים לקחו חלק במסיבה ברעים, חלקם העלו בזה אחר זה הודעות הרגעה בפייסבוק ועידכנו שחזרו הביתה בחיים, מודים לכל מי שניסה ועזר לחפש. בין הניצולים היה גם שגב, בנם של מנהלת רשת המתנ"סים באילת איריס כהן ובעלה אבי כהן, מנכ"ל חכ"א. "ברוך השם קרה לנו נס גדול", מספרת השבוע איריס. "הוא הסתתר 7 שעות בשטח. היה להם ברור שהם לא זזים לשום מיקום עד שלא מגיעים לחלץ אותם. מהבוקר הייתי בקשר איתו באמצעות מיסרונים לאורך כל זמן השהייה שלו במסתור עד שבצהריים הגיע למקום גיפ של צה"ל שחילץ אותם מהשטח. ה' יעזור זו הייתה זוועת עולם. החלק המעודד מבחינתנו שבמקרה שלנו זה הסתיים טוב. ליבי ליבי עם כל המשפחות".
רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת
חדשות אילת והערבה - יום יום באילת
