מיילדות לחיים

לקבוע פגישה עם מיילדת זה כמו לקבוע פגישה עם ראש המטה הכללי לפחות, כל שכן כשמדובר באחראית חדר לידה כמו רינה ויסנוביץ', מהמיילדות הותיקות של המחלקה. אירועים בלתי צפויים הם השם השני של מחלקת היולדות, כאשר צוות שלם נמצא תמיד בכוננות, ערוך ומוכן לקבל את החיים החדשים שהחליט בורא עולם לשגר באותו יום.
רינה ויסנוביץ', אישתו של ד'ר מאיר ויסנוביץ' רופא בחסד, אושייה בפני עצמה. אמא לשלושה ילדים, וסבתא לנכדה אחת, אותה היא יילדה בעצמה לפני כשנתיים. ויסנוביץ', מיילדת מזה 30 שנה, משמשת כיום כאחראית חדר לידה, והייתה המיילדת האישית שלי בשתיים מתוך ארבעת הלידות שעברתי. התיישבנו במטבחון הצנוע של המחלקה, מכינות לעצמנו כוס תה עם תיון שלא יכול להיות יותר סימבולי למחלקת נשים- תה חמוציות.
הניסיון למצוא פינה שקטה בה נוכל לשוחח באין מפריע, נחל כשלון שהיה ידוע מראש, שכן בתור אחראית חדר לידה, לא ניתן היה לצפות שרינה תוכל לשבת בשקט בעודה נמצאת פיסית במחלקה. במהלך עשר הדקות שבילינו שם הספיקו להיכנס ולצאת רופאים, אחיות, עובדים לוגיסטים, מנהלי מחלקות, כולם זקוקים לרינה בעניינים כאלה ואחרים.
"את יודעת מה?!", הפתיעה אותי רינה, "בואי פשוט נכנס לחדר לידה, שם יהיה לנו שקט". אמרה וצדקה. השקט של חדר הלידה המיותם, לא מנע ממני מלהיכנס אליו ברגליים רועדות, כשאני מוצפת בגל של זיכרונות. סירבתי בנחישות להצעתה לשבת על המיטה, ובחרתי במהרה את המקום הכי פחות מלחיץ בחדר- כיסא ההמתנה של המלווה. הסתכלתי סביבי, הכל היה באמת שקט ונטול דרמה, אבל אילו רק הקירות יכלו לדבר...
כשהדלת נסגרה מאחוריי התחלנו ליילד את הכתבה.

החמות בין הרגליים

במחלקת היולדות של בית חולים 'יוספטל', שמתפקדת כחלק ממחלקת הנשים בבית החולים, יש כיום 13 מיילדות, מתוכן שתי אחיות מוסמכות, שאחת מהן לומדת מיילדות. רופא תורן שמאייש את מיון נשים, יולדות וחדר לידה, במשך 24 שעות, ואת ד"ר צברי, מנהל כל מחלקת נשים ויולדות. במשמרת הבוקר תמצאו כאן שלוש מיילדות, ובמשמרת הלילה שתיים. המיילדות הותיקות במחלקה כמו רינה ויסנוביץ', ריבי סקורניק ודליה זווילי, עובדות כבר קרוב לשלושים שנה במקצוע. האחרות נמצאות שם בממוצע כ- 15 שנה, למעט הכוח החדש שהגיע בשנתיים האחרונות, ונועד להשלים את מספר המיילדות, לאחר שכמה ותיקות פרשו לפנסיה: דורית דניס וחבצלת קדם, שקודמה להיות מנהלת הסיעוד.

למרות 33 שנות הוותק של ויסנוביץ' במקצוע המיילדות, 23 שנים מתוכן באילת, שום דבר לא הכין אותה ללידה שהיא ביצעה לפני כשנתיים, כשיילדה וקיבלה במו ידיה את נכדתה הראשונה.
"יילדתי את הבנות של אחותי בעבר, וזה היה חזק ומרגש בפני עצמו, אבל זה היה שונה, כי כשהנכדה שלי הגיחה לאוויר העולם, הבנתי בתוך תוכי שהיא חלק ממני", משתפת רינה בקול נרגש, "מצד אחד את צריכה להיות מאוד מקצועית, ומצד שני זו הנכדה שלי שהולכת להיוולד, ואלו רגשות מאוד מעורבים. לאורך כל הטיפול בכלה שלי הייתי מאוד מקצועית. זה היה מבחינתי כמו לטפל בעוד יולדת. רק בסוף זה הכה בי, והגבתי כמו כל סבתא- בכי, צחוק, שמחה, וכמובן שכל הצוות היה שותף ומעורב בכל הדרמה הזו.
מעבר לזה, היה גם את הפן של להיות עם הבן שלי, לצד אשתו, ולראות מהצד ילד שאת גידלת ושגדל בצל הסיפורים של כל הלידות והמשמרות של אמא. זה היה מאוד מרגש לראות אותו נשאר בחדר הלידה ומתנהג כמו שהתנהג.
מרגש עוד יותר היה לשמוע אותו אומר לי אחרי שהם עברו את זה, שהוא לא תיאר לעצמו שאני עושה כזאת עבודה. זה מדהים, כי מבחינתו הוא תמיד חווה את העבודה שלי דרך ההיעדרויות שלי. זו הייתה פעם ראשונה שהוא ממש ראה מה אני עושה. בגלל שהיא בכל זאת לא הבת שלי, זה לא היה מובן מאליו שהיא תרצה את החמות שלה בין הרגליים, אבל לשמחתי, ולמזלי, זו הייתה הבקשה שלה, כי מבחינתה זה היה ברור".

לא כל אחת רוצה אילת

כשבמחלקה סביבנו השתרר שקט (זמני בלבד), נפתחה דלת חדר הלידה בו הסתגרנו, ולשיחה הצטרפו שירלי גוטוורג (34), אמא לילדה אחת, שהגיעה לאילת לפני כשלוש שנים, בתור הרכש החדש של בית חולים 'יוספטל', משמשת כמיילדת בשנה וחצי האחרונות, ואודליה לוי (39), נשואה ואמא לשניים, מיילדת משנת 2005, גרה באילת מזה 12 שנה.
אודליה וגם שירלי, כמו כל המיילדות האחרות, התחילו בתור אחיות סיעודיות בבתי חולים. אודליה במחלקה כירורגית ושירלי בטיפול נמרץ לב, עד שנשלחו לקורס מיילדות, מפאת מצוקת הענף.

מחסור במיילדות?
רינה: "מסלול לימודי המיילדות הוא מסלול קשה, כמעט כמו רפואה. הוא כולל לימודים לתואר ראשון בסיעוד, ועוד שנה של לימודי מיילדות, שנחשב כקורס על בסיסי. במהלך הלימודים יש התנסויות בבתי חולים אחרים ובמחלקות שונות, כמו פגיה, יולדות ונשים. בכל תחום הסיעוד המיילדות הן בדרגה הגבוהה ביותר. יש לנו הרשאות לבצע תהליכים בסיעוד שאין לאחיות אחרות. זה קורס יוקרתי, שקשה להתקבל אליו, ולמרות כל זה קיים מחסור במיילדות בארץ. אני חושבת שזה קשור לעובדה שזה מקצוע מאוד תובעני ויש בו הכי הרבה תביעות משפטיות. בגלל המורכבות של המקצוע, את דואגת לשניים ולא לאחד. זה באמת המקצוע הכי כיפי בעולם, אבל מאחר ולא עשיתי שום דבר אחר, אני לא ממש אובייקטיבית. עבדתי קצת בטיפול נמרץ אחרי הלימודים, ומיד אחרי זה במיילדות. למרות הקושי של הקורס, ולמרות הקושי האימהי לגדל ילדים בין משמרות, זו העבודה הכי מספקת שיכולה להיות.
שירלי: "רשימת ההמתנה לקורס מיילדות היא מאוד ארוכה בבתי חולים אחרים. באופן כללי, אי אפשר לצאת ישר אחרי תואר בסיעוד. הקריטריונים מחייבים שנה עבודה בתור אחות באחת המחלקות. למי שיש ציונים גבוהים יכולה לצאת ישר אחרי התואר, אבל על חשבונה, אלא אם כן המוסד שאת עובדת בו שולח אותך לקורס, במקרה כזה הם משלמים על זה. לפעמים קורה ששולחים אותך לקורס, ואת בכלל לא נכנסת לעבוד בחדר לידה, כי אין מקום. לאילת, כביכול משתלם להגיע לעבוד, ויש לך גם יותר סיכוי לצאת לקורס מיילדות, אבל לא הרבה עושים את זה. אנשים עושים סדרי עדיפויות בחיים, שלאו דווקא קשורים לקטע המקצועי. רובם רוצים להיות בציביליזציה וליד המשפחה. היום, כשהילדה שלי כבר בת שנה ואני רוצה לנסוע לבקר את המשפחה, אני מבינה את הקושי שבמרחק".
אודליה- "הגעגועים למשפחה קשים, וזה בהחלט מסביר למה לא באים לפה הרבה. אני מכירה הרבה זוגות שבני הזוג לא מוצאים פה עבודה ולא מצליחים להתאקלם. ולעומת זאת כאלה שמצאו סידור להגיע לפה ביחד. כמו אחים ואחיות שנמצאים בתחום הרפואי ומגיעים לעיר ביחד".

להיות מיילדת באילת זה שונה מבמקומות אחרים?
רינה: "זה שונה באופן מהותי. יש כמובן יתרונות וחסרונות כמו בכל דבר. בגלל הריחוק, אנחנו לא מספיק הולכות לכנסים והשתלמויות בתחום, אבל מצד שני, בגלל שאנחנו בית חולים קטן, יש למיילדת בעיר אפשרות הרבה יותר גדולה לצבור ניסיון מעשי ולא רק תיאורטי. במיוחד בגלל שאין פה רופאים מתמחים אז מיילדות חייבות להיות מעולות בכל התרחישים שיכולים להיות בחדר לידה. אז נכון שאין כל כך ביקוש לבוא לכאן, אבל מי שכבר כאן שמחה שהיא כאן. חוצמזה, בגלל שאילת קטנה, אנחנו מכירות את רוב הנשים שעוברות כאן. ההכרות שלנו איתן היא הרבה לפני שהן באות ללדת, וזה תורם מאוד. אין את זה בבתי חולים אחרים, כי שם יש מסות. פה, אנחנו מכירות את ההיסטוריה של כל יולדת, וזה ללא ספק אחד הפלוסים שלנו.
באילת, יש מספר אוכלוסיות שונה ומרגישים את זה מאוד יפה בחדר לידה. יש את האריתריאיות שהרבה מהן יולדות בשקט. יש את האילתיות הטיפוסיות ויש את הקיבוצניקיות. אלו שלושה זרמים שונים של לידות שונות, הדורשות התייחסות שונה. בתור מיילדת את מתאימה את עצמך ליולדת, בכל לידה.
כל אחת באה עם המטען שלה והרקע שלה, ואת צריכה להתאים את עצמך לכל אחת. יש המון דברים והרבה סיפורים משפחתיים, חלקם קשים, שמתגלים במהלך לידה. רואים את האינטראקציה בין בני הזוג, היחסים בין בני המשפחה, וההשפעה שלהם, את ממש נכנסת לתוך טלנובלה, נכנסת לקרביים של היולדת, תרתי משמע.
מכיוון שאנחנו צוות קטן, עם כמות לידות קטנה יחסית, הטיפול הוא באמת אחד על אחד, שלא כמו במרכז, שאין לך זמן להגיע לכל יולדת. לכן גם כמעט ואין דולות בחדרי לידה באילת.

אודליה: " באילת יש לנו המון עצמאות כי אנחנו צוות קטן והעשייה המיילדותית יותר מאסיבית. הרופאים פחות קופצים עלייך, כי הם עסוקים בעצמם, ואת עושה תפקידים מגוונים. זה מקום עם הרבה העצמה מקצועית. יש לנו יותר עצמאות ויותר סמכות".

שירלי: "אין ספק שהמקצוע פה מאוד מגוון! את חווה פה המון, כי את גם אחות במיון נשים וגם ביולדות. את מטפלת בנשים שיילדת או כאלה שעברו הפלות והפסקות הריון. את צריכה ללוות נשים שעוברות גרידה לביופסיה, שעושות טיפולי פוריות ועוד. כך שהסיעוד שלך והידע שלך בתחומים אחרים לא נשכח ואת פה גם בשביל התמיכה הנפשית. את רואה פה הכל מהכל. זה לא כמו בבתי חולים גדולים שיש צוות לכל מחלקה. הרבה פעמים אנחנו גם הולכות לעזור במחלקות אחרות- ביולדות בנשים או בתינוקייה כשיש צורך".

רינה: "ולמרות התנאים המינימאליים שיש כאן, אנחנו מאפשרות לנשים שלנו להכתיב את תוכנית הלידה שלהן, וגם מאוד משתדלות לעמוד בזה עם התחשבות כמובן בתנאים הרפואיים המאפשרים. אם אין סכנה בריאותית, ואם היולדת נמצאת בהריון בסיכון נמוך, אנו מאפשרות להן להתנועע, להסתובב, להשתמש בכדור ולהיעזר בהמון מים ומקלחות. במקביל, כל מי שרוצה אפידורל- מקבלת.
הנטייה היום היא לזרום עם היולדת, ולעמוד בציפיות של חווית הלידה שהיא מצפה לקבל. הטרנד העכשווי בעולם הוא שיותר נשים רוצות לחוות את הלידה בצורה הכי קרובה לטבע, עם כמה שפחות התערבויות. אנחנו משתדלות לזרום עם זה כשהמצב הרפואי מאפשר לכך".

איך עובד השילוב בין המיילדות הצעירות לוותיקות?
"השילוב נהדר", פותחת רינה, "דווקא בגלל הריחוק מהמרכז, הצעירות שהגיעו הביאו איתן דם חדש ורעיונות חדשים. נורא כיף לשלב אותן. גם להן זה טוב, כי הן עובדות עם מיילדות ותיקות. בגלל שאנחנו בית חולים קטן, עם צוות קטן, הן נחשפות מהר לכל המצבים שעולים בלידה, ומתנסות במצבים השונים. כמובן שהן צריכות לעבור שלב הסתגלות עד שהן לוקחות משמרת לבד, וזה יכול לקחת אפילו שנה שלמה. הן צריכות להיות כאן ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות, כי הן בפרונט כל הזמן, ועד שהיא מגיעה להיות אחראית משמרת לוקח לה המון זמן".
שירלי: "באופן יחסי למקומות אחרים לא נתנו לי להרגיש את הפער הזה, ויחסית לחדשה, מהר מאוד קיבלתי את ההדרכה בלי שיזרקו אותי למים. קיבלו אותי בגובה העיניים, לא הרגשתי התנשאות או חוסר כבוד. כולן נרתמו להסביר וללוות".

אודליה: "יש פה אווירה של משפחתיות ושיתוף. ברוב המקומות לא נותנים למיילדות צעירות לפקוע מים, או לבדוק שליה או כל מיני תרחישים אחרים שאם היינו במרכז לא היינו מגיעות לעשות".

"אני מקבל את המיילדות הצעירות במאור פנים, ועושה מאמץ גדול לגרום להן לנחיתה רכה במקצוע המיילדות, שהוא מלא באתגרים וסיפוק, הטומן בחובו סכנות", מצטרף ד"ר צברי, מנהל מחלקת יולדות לשיחה, "לכן עובדים בשיתוף פעולה מלא. המיילדות מקבלות את הלידה, ומקבלות החלטות בשיתוף עם הרופא. שיתוף הפעולה והיחסים בין המיילדת לרופא בניהול הלידה מאוד חשובים, כי תמיד יכולות להיות דעות שונות לגבי מצב הלידה. בכל בוקר, בשונה מכל בתי החולים האחרים שאני מכיר, אנחנו עושים ישיבת בוקר לגבי ניהול המקרים שהיו או עתידים לבוא בין הרופאים למיילדות. כך אנחנו מגיעים להחלטות משותפות ולא להרגשת אי נוחות. הממשק הזה של יולדת, משפחה, מיילדת ורופא זה ממשק מאוד עדין שהאינטראקציה בו צריכה להיות זהירה וחיובית".

יש פער בין מיילדות שעברו לידה בעצמן, לבין צעירות שאינן אמהות?
שירלי: "אני באופן אישי התחלתי ליילד עוד לפני שהפכתי לאמא. תמיד שאלו אותי איך אני מיילדת אם לא ילדתי בעצמי? התשובה שלי נשארה בעינה- אפשר לטפל בהתקף לב אם אתה בעצמך לא עברת את זה? שאלו אותי גם אם אחרי כל הלידות שראיתי, לא אפחד לעבור את זה בעצמי. היום, כשאני כבר אמא, אני יכולה להכיל יותר את הכאב של היולדת ולהבין אותה, להשתתף ולהציע מהניסיון האישי שלי. לפני כן, זה היה יותר טכני, אבל אני רואה את זה רק בדיעבד. הכאב שחוויתי בלידה שלי, הוא בדיוק מה שדמיינתי לי מהלידות שיילדתי. זה אף פעם לא הפחיד אותי".

אודליה: "הייתי מיילדת 5 שנים לפני שהפכתי לאמא. אני זוכרת שפעם נכנסתי לחדר לידה, והיולדת בכתה - איך ילדה בת 19 תיילד אותה. אני מרגישה שהיולדות עצמן נותנות בך יותר אמון אם את אמא ועברת את זה. הן יותר סומכות עליך ובוטחות בך, אבל מהר מאוד הן משנות את דעתן כשנכנס הקטע המקצועי".

ד'ר צברי: "אני לא מתעסק בזה בכלל. מה שנמצא לנגד עיני זו המקצועיות של המיילדת. האמפתיה כבר תלויה באופי של הבן אדם וביכולות שלו לתקשר. כמובן שהניסיון של מיילדת, שילדה, הוא שונה, אבל אני לא מוצא שום בעייתיות בסוגיה הזו. אם היא טובה ומקצועית ויש לה אמפתיה ליולדת, היא תעשה את זה בצורה מעולה, כמו בעלת ניסיון של לידה. מאידך יש גבול לאמפתיה ולמעורבות הרגשית. אנחנו עוברים טרגדיות, וצריך לדעת איך להתמודד עם זה. אי אפשר לתת לזה להשפיע, בתור מי שצריך לקחת את ההחלטה. זה מקצוע עם המון אחריות ומחויבות ואי אפשר להתעסק עם רגשות כי ברגעי מבחן אתה תפסיד. זה יפריע לקבל החלטות ולנהל. בזכות המקצועיות אנחנו מצילים חיים".

מה עשתה לכם סדרת הטלוויזיה 'בייבי בום'?
שירלי: "מהפעמים היחידות שראיתי הזדעזעתי, כי זה הציג תמונה שקרית שהרופא תמיד נמצא שם. זה שם את המיילדת במקום אחורי, כשהיא למעשה, זו שעושה את רוב העבודה. הרופא שם הוא המושיע שלהם, וזה ממש לא ככה במציאות. הוא גם כל כך נחמד שלפעמים זה נראה שזה בשביל הטלוויזיה. יש משהו מלאכותי בזה. גם יש שם בחדר 5-6 אנשים בכל לידה, וברוב המקומות מותר רק שניים, כך שהרבה פעמים אנחנו שומעות מאנשים שרוצים להיכנס ללוות יולדת- "אבל ב'בייבי בום' מרשים יותר".

אודליה: "אני לא אוהבת לצפות בזה בכלל. לידה זה דבר אינטימי, שצריך להישאר בין בני הזוג, ולא מול כל עם ישראל. יש סיפורים מרגשים, אבל ההרגשה היא שמהלך העבודה שם לא מציאותי".

ד'ר צברי: "בעיניי, ד'ר יוגב יריב, עשה שירות נפלא לכל אוכלוסיית הנשים בארץ. הוא חשף בפניהן מצבים במיילדות שאם הן לא היו רואות, הן לא היו מבינות. אין להן ניסיון והן לא יודעות לקראת מה הן הולכות, ופתאום הן מבינות את התרחישים והדילמות שיעמדו בפניהן. עכשיו יש לנשים יותר הבנה בכל תהליך הלידה ומסביבה. במיוחד שזה נעשה עם אחד הרופאים המוכשרים והמוערכים בארץ. הגישה שלו נפלאה ורואים את זה. הוא חבר וקולגה".

האם יש הבדל בלידות של הנשים כיום לעומת לידות מלפני 10 -20 שנה?
רינה: "הנשים היום מגיעות יודעות. יש להן כבר הרבה חומר והמון ידע. באופן כללי, זה מעולה לדעת, אבל לא תמיד זה טוב, כי זה יכול להיות גם בעוכרי כולנו. זה יכול לגרום לחיכוך ואווירה לא נקייה בחדר לידה. היולדת באה עם הידע שלה, ואת מגיעה עם הידע שלך, ולעיתים את צריכה 'לשבור' לה את מה שחשבה, אחרי שהיא נברה בזה 9 חודשים. יש כמובן את החמות והאמהות, שמתערבות לנו. פעם היו מתערבים פחות".

להיות שותפה להולדת החיים

רגע לפני שעזבתי את המחלקה, הספקתי לתפוס שיחה קצרה עם טובה סולומון, מזכירת אגף נשים ויולדות, האישה דרכה עוברות כולן.
גם אחרי עשר שנים בתפקיד, טובה עדיין מרגישה שהמקום הזה הוא הייעוד שלה בחיים האלה. "יש לי את הזכות לומר שאני אוהבת את העבודה שלי", היא אומרת ללא היסוס, "אני קמה בבוקר עם חיוך, והעבודה שלי ממלאת אותי בלי סוף. מעצם הנתינה, העזרה, האחריות והמאבק של הנשים ליצירת ילד. זה פשוט מציף אותי כל פעם מחדש. זו מחלקה שמביאה חיים. אני מלווה את כל ההליך עצמו, מרגע ההיריון עד רגע הלידה ואחרי. מה שעושה לי הכי טוב בלב, אלו הנשים בטיפולי פוריות, שבסוף נכנסות להריון אחרי תהליך מתיש. אני זו שמודיעה את התשובות. את יושבת ובוכה איתה, מחבקת ומלווה אותה עם כל החרדות שלה עד ללידה. להרבה מהן יש גם את הטלפון האישי שלי לקבלת תמיכה ועידוד. אני חורגת הרבה מעבר לשעות העבודה במחלקה.
פה חייבים את שיתוף הפעולה, כי אחד תלוי בשני פה ועושים עבודה מקצועית מאוד. אני מקבלת כאן גם הרבה נשים מהמרכז שנמצאות בטיפולי פוריות. הן נכנסות בחששות ויוצאות עם חיוך וחיבוק. זה עולם אחר מבחינתן, היחס הוא יותר אישי, והן מרגישות חופשי לפנות אלינו לבקשת עזרה או להיכנס לד"ר צברי ולדבר חופשי. בחיים זה לא היה קורה אצל מנהלי מחלקות אחרים בארץ. הדרך שלו של הנתינה והרצון לעזור, לשמוע , לתת ולהרגיע היא מאוד ייחודית למנהל מחלקה. לא שחסרים פה רגעים עצובים של בכי, אבל גם זה חלק מהיצירה של החיים!!"

להצעיד את המחלקה קדימה

בכנס השנתי של החברה הישראלית לרפואת האם והעובר בנושא המיילדות בישראל לשנת 2013, התגלה שבית החולים 'יוספטל' ממוקם במקום הראשון בארץ בקבלת לידה נרתיקית של תאומים ללא ניתוח קיסרי. "כמו כן", מציין דר, צברי בגאווה, "התברר שהמחלקה שלנו באילת, נמצאת במקום טוב באמצע מבחינת העבודה שלנו. נבדקו אחוזים של תהליכים רפואיים בחדרי לידה- מס לידות, מס ניתוחים, מס אפידורל, לידות מכשירניות וכו', יצא שאנחנו במקום טוב באמצע יחסית לזה שאנחנו בפריפריה". למרות ההישגים, דר' צברי לא נח על זרי הדפנה, וחושב איך להצעיד עוד ועוד איך מחלקת היולדות קדימה. אחד הצעדים שהוא מתכנן, לשלוח נציגות לכנסים ולמחקרים ולהציג את הפרויקטים החדשים עליהם עובדים ב'יוספטל' כמו גם את המחקר עליו הוא עובד. "יצאתי עם תוכנית להקמת צוות מחקר, שיכלול אחיות, מיילדות, ורופאים, ושכל אחד יהיה שותף למחקר וגם יעסוק בו פיסית. מתוך כוונה להראות את מה שאנחנו עושים בשיתוף פעולה עם בתי חולים במוסקבה בהודו ובברלין. בתוך הצוות כל אחד קיבל פרויקט ואיתו הוא מתקדם מתוך כוונה שעד סוף השנה נוציא מפה מחקרים מזוויות שונות. זה מכניס אווירה חדשה למחלקה- עשייה, לימודים, הפרייה של ידע וחשיבה. אני מקווה לקבל סיוע מהאוכלוסייה ומהעירייה לגבי הקמת קרן מחקרים שיכלול ציוד, חומרים, ציוד משרדי וכו'".
אחד הפרויקטים הוא פרויקט הקנגורו- skin to skin""-
אחרי הלידה שמים את התינוק ישירות על האמא, עור לעור ומשתדלים להשאיר אותו איתה ככה עד חצי שעה לפני שלוקחים אותו לרחיצה ובדיקות. "זה מה שעשו מאז שחר הימים, כי ראו שבדרך זו התינוק זוחל לבד לכיוון הפטמה", מזכיר דר' צברי, " ה'אינסטקט הגורי' פועל במיטבו, וההיענות של האמהות לזה גדולה מאוד. הדבר החדש שהכנסנו הוא skin to skin עם האבות, כשהאמהות נמצאות בניתוחים קיסריים. האבא מוריד את החולצה ושמים את התינוק עליו. ככה גם האבא יכול לחוות את זה, וגם התינוק מקבל את החום גוף שהוא זקוק לו".


חדשות אילת