פרסומת
דלג

קצינים בעיר הקטנה

מאת: מירב לוי דיאמנט ● 29/2/2012 19:48 ● ערב ערב 2539
זה לא קל להיות איש חוק, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעיר קטנה כמו אילת, בה איך שלא תסתכלו על זה, כולם מכירים אותך עוד מהיום בו רצת ברחובות עם טיטול. ארבעה קציני משטרה אילתים פושטים מדים, נזכרים בימי ילדותם באילת הקטנה והתמימה של פעם ומספרים על הייחודיות בעבודה במרחב בו עדיין כולם כמעט מכירים את כולם וגם אותם. מיוחד ליום אילת
קצינים בעיר הקטנה

תמונת כתבה


גם אם נדמה למישהו שבעיר תיירות קטנה יחסית כמו אילת, אין לשוטרי המרחב הרבה עבודה, כמו שמיטיב להגדיר זאת דובר המרחב, פק"ד ליאור בן סימון: "משטרת אילת נתפסת כמשטרה של עיר נופש שלא עושים בה הרבה", בפועל, ההיפך הוא הנכון. כמו שאומר המשפט הנדוש ביותר השגור על שפתי שוטרי מרחב אילת: "זה מרחב בגודל של תחנה עם משימות של מחוז".

וזה רק אחד מהדברים שמייחדים תחנת משטרה בעיר תיירות קטנה. דבר אחר שמייחד את תחנת מרחב אילת הוא העובדה ש- 15 שוטרים בתחנה הינם בני אילת ואם לא די בזה, הרי שהתחנה יכולה כיום להתגאות בארבעה קצינים שצמחו בתוך המרחב, וגם אם במרוצת השנים הם יצאו למשימות בתחנות אחרות, כיום הם כאן, משרתים עם המון גאווה את הקהילה המקומית בה גדלו וצמחו.

לרגל אירועי יום אילת, ריכזתי בחדר אחד גדוש דרגות ארבעה קצינים 'משלנו' לשיחה על משטרה, על אילת ומה שביניהם.

נעים להכיר


רפ"ק טירן יהוד, קצין אג"מ ושיטור במרחב אילת. יליד אילת, בן 40, נשוי פלוס ארבעה. משרת 15 שנים במשטרת ישראל, שמונה שנים בתחנת מרחב אילת, בוגר בית הספר היסודי 'אלמוג', חבר בתנועת הנוער 'הנוער העובד והלומד' בימיה היפים בעיר.
פקד עדי ברוש יורן, קצינת משאבי אנוש. בת 33, הגיעה לאילת בגיל שנתיים, גדלה והתחנכה בעיר. משרתת שמונה שנים במשטרת ישראל, לאורך כל התקופה משרתת באילת. נשואה פלוס שתיים, בוגרת בית הספר היסודי 'אופיר'. חניכת ה'נוער העובד והלומד'.
פקד ליאור בן סימון, דובר המרחב, מפקד משטרת התיירות בעיר. נשוי, בן 35, הגיע לאילת בגיל שנתיים, 14 שנים משרת במשטרת ישראל, מהן 11 שנים - במרחב אילת. בוגר בית הספר היסודי 'אופיר', חניך גאה במועדון השייט (בתחום המפרשיות).
מפקח יניב חן, קצין שיטור עירוני. יליד אילת בן 35. נשוי פלוס ילדה. משרת 10 שנים במשטרת ישראל, לאורך כל התקופה משרת באילת. בוגר בית הספר היסודי 'ערבה'. בצעירותו - שחקן כדורגל באגודת 'בני אילת'.
רגע לפני שאנחנו יוצאים לדרך עם שאלות 'כבדות', אני מבקשת מכל אחד מהקצינים לספר לי איזה ילדים היו והאם כבר בגיל צעיר חלמו להיות שוטרים כשיהיו גדולים.
החבורה צוחקת ומפליגה אחורנית בזמן.
יניב: "אני הייתי ילד שאוהב בעיקר ספורט. ים, כדורגל, הייתי תלמיד טוב ואפילו הוצאתי בגרות. האמת שחשבתי להמשיך בכדורגל, אבל כשהתגייסתי לצה"ל, התוכניות השתנו ורציתי להישאר בקבע. אלא שלקראת סוף השירות הצבאי, נפצעתי, וכל התוכניות השתנו באחת. לא כדורגל ולא צבא. ולמרות שאבא שלי היה במשך כמה שנים שוטר, זה לא מה שגרם לי לרצות לעלות על מדים. חזרתי לאילת, עבדתי ב'תמנע', אבל אז, בעקבות מאורעות אוקטובר, נוצר צורך בשוטרים. קיבלתי זימון הביתה והחלטתי לקחת את הרעיון בשתי ידיים".
טירן: "אני הייתי איך להגדיר את זה בעדינות- ילד שאוהב לחיות. לשחק, להיות עם החבר'ה כמה שיותר, עד שאמא שלי הייתה צועקת עלי לחזור הביתה. זו היתה ילדות נאיבית של תחילת שנות ה –80 באילת, ילדות נטולת סכנות למעט אולי עקיצה מקיפוד ים. הייתי תלמיד בינוני פלוס, סקרן, מתעניין, חברתי, קונדסון שכזה, אבל מה לעשות, אחד שלא התחבר לתכנים של בית הספר. האמת, החלום שלי היה להיות מורה דרך כשאהיה גדול, אבל זה השתנה כשהבנתי שמשטר היררכי פקידותי מתאים יותר לאישיות שלי".
משטרה דווקא? אני מרימה גבה, והחבורה צוחקת כשטירן מספר איך הגיע כמעט בטעות ללובשי המדים: "זה היה יום אילת בשנת 1995, הלכתי ברחוב, ראיתי שני שוטרים עם תגים ושאלתי אותם איך מתגייסים למשטרה. הם נתנו לי מספר, חייגתי והאמת, אני עד היום לא מאמין שאני שוטר"...הוא אומר בצחוק.
עדי: "אצלי, כמו דברים אחרי בחיים, הכל מתוכנן. כן, הייתי חנונה. מהתלמידות המצטיינות בבית הספר. חברת מועצת נוער, מועצת תלמידים, כזו ששרה בטקסים של בית הספר וכן, רציתי כבר מגיל צעיר להיות קצינה בעיקר בצבא. נו ומה, עם אמא שהייתה בין השאר סיירת וחוקרת במשטרה, אבא שהיה שוטר מז"פ, קצין בילוש ומודיעין, סבא שהיה גם הוא במשטרה- ראש מדור מזון ארצי, דודים שוטרים ובכלל, משפחה קרבית, זה היה די צפוי. בכתה י"א, כשנסענו למסע לפולין, שחידד אצלי את אהבת המולדת, החלטתי סופית שאהיה קצינה בצה"ל. באחד המקומות בהם היה סבא שלי בתקופת השואה התעלפתי. מי שרץ לעזור לי היה צוער של חיל האוויר. את מבינה, אני פוקחת עיניים ורואה קצין בחיל האוויר, זה כבר אמר לי גם באיזה חיל אני רוצה לשרת. וכך היה. אחרי כמה שנות קבע כקצינה בחיל האוויר, החלטתי שאני חוזרת לאילת ומתגייסת למשטרה. תמיד חיפשתי אקשן", היא צוחקת.
ליאור: "בחיים, אבל בחיים לא הייתי מדמיין שאגיע למשטרה. הייתי ילד שהיה מחובר לים כבר מגיל צעיר. חייתי במועדון השייט ובתחרויות בכל הארץ וניסיתי ללמוד אם כי הים עניין אותי בעיקר. כשחשבתי בצבא על תקופת האזרחות, כיוונתי תמיד על ניהול בתי מלון כי גדלתי בבית עם אמא ואבא מלונאים. באותה תקופה היה באילת בית ספר למלונאות, ואך טבעי היה שאשתחרר ואלמד בו. אלא שבמהלך שירותי בחיל הים בעיר, היו מגיעות סירות משטרה לביקור בבסיס, הכרתי שוטר שעבד בשיטור הימי וזה סקרן אותי. הוא הציע לי לנסות להתגייס לשיטור הימי, וחודש אחרי השחרור כבר עליתי על סירת משטרה. שמונה שנים שרתתי בשיטור הימי כולל תפקיד מפקד שיטור ימי בכנרת, ומכאן ועד להמשך תפקידי שיטור יבשתיים הדרך לא הייתה ארוכה", הוא אומר בחיוך.

מה הייחודיות של משטרת מרחב אילת?


החבורה צוחקת. לכולם יש מה לספר על מקרה כזה או אחר שהזכיר להם שאיך שלא יסתכלו על זה הם קציני משטרה בעיר בה גדלו לטוב ולרע. וכשזה מגיע לטיפול באנשים שהם מכירים מימים ימימה, העסק הופך ללא כזה נוח.
טירן נזכר איך בקיץ האחרון לאחר שורה של סגירות בתי עסק בגלל מכירת אלכוהול לקטינים, הגיעה אליו תושבת אילת אותה הוא מכיר היטב עוד מילדותו והבהירה לו: "אתמול כמעט התקשרתי לאמא שלך, שתגיד לך"...עדי נזכרת איך באחת הסיטואציות מישהו אמר לה: "ואני בכלל מכיר את אבא שלך"...ולליאור יש אוסף של סיפורים על בסיס יום יומי על היתקלויות ימיות כאלו ואחרות עם אנשים שהכיר עוד מימי בית הספר. "זה לא קל", אומר טירן, "אבל לומדים לדעת לעשות את ההפרדה".
עדי: "ייחוד אחר של התחנה שלנו היא שיש כאן לא מעט שוטרים אילתים. אז נכון שזה קיים גם בתחנות משטרה אחרות, אבל זה לא כמו כאן בעיר שהיא מבודדת ומרוחקת. התחושה בסופו של דבר היא שאנחנו משרתים את המשפחות שלנו. במרחב שלנו, יותר מבכל מקום אחר בארץ, יש לנו את התחושה שאנחנו משרתים את עצמנו, עושים לביתנו מתוך רצון לשמור ולהגן עליו. אין חוכמות, שוטרים שמגיעים לעיר מבחוץ מתאהבים בה וביחידה ועושים הכל כדי להישאר כאן, גם אם במחיר של דחיית קידום".
ליאור: "מבחינתי הייחודיות שלנו בכך שדווקא בגלל הריחוק משאר חלקי הארץ, באילת אנחנו נוגעים בהמון תחומים. כוח קטן ומצומצם שעושה עבודה גדולה. משטרת אילת נתפסת כמשטרה של עיר נופש שכביכול לא עושה הרבה, וההיפך הוא הנכון. משטרת אילת עסוקה כל השנה, גם בגלל המיקום הבטחוני וגם בגלל התיירות".
יניב מאשר: "זה נכון ודווקא בגלל שאנחנו נוגעים כאן בתחומים רבים, העבודה כאן מעניינת ומאתגרת במיוחד. אתה לומד הרבה דברים חדשים ונוגע בהרבה תחומים".
טירן: "דווקא העובדה שאני אילתי מבטן ומלידה מחברת אותי חזק יותר לעיר, לעשייה ולמחויבות האישית שלי לתפקיד. ההיכרות עם הציבור בעיר נותנת לך בתפקיד נקודות מחשבה נוספות כשמתכננים משהו או מבצעים פעולות. למשל כל נושאי סגירת הכבישים באירועי ספורט, פעולות נגד מוקדי בילוי בעיר וכדומה. מצד אחד, ההיכרות עם גורמים בעיר מקלה, אבל לעיתים ההיכרות הזו יוצרת דילמות יום יומיות כשאתה נתקל באנשים שמכירים אותך וחלקם גדלו איתך. זה מתחיל בראש העירייה, מאיר יצחק הלוי, שנתן לי מגן חניך מצטיין בגיל 16", הוא אומר בחיוך, "וזה נמשך בדמויות אילתיות אחרות שגדלו איתך בשכונה".

עד כמה אתם אוהבים את השינוי שחל בעיר מאז ילדותכם?
ליאור: "אני רואה ויזואלית את השינוי ואוהב אותו דווקא. לטעמי אילת של פעם לא נראתה טוב. אני אוהב לראות את הפיתוח הסביבתי, אין ספק שיש פיתוח בתחום הספורטיבי בעיר, בתחום החינוך והאוניברסיטה, היום יש לעיר הרבה יותר להציע גם למי שלא אילתי".
טירן: "אצלי זה שונה. אין ספק שיש בי געגועים לתקופה הנאיבית של חוויות ילדותנו. כל נקודה ישנה שעוד נשארה בעיר מזכירה לי חווית ילדות כזו או אחרת. המציאות השתנתה, אנחנו אמנם חיים את ההווה, אבל לי תמיד נעים להתרפק על זיכרונות העבר".
עדי: "אין ספק שפעם הכל היה יותר אינטימי, כולם הכירו את כולם. היום יש יותר תנועתיות שזה חיובי וגם שלילי. מצד אחד כשכולם מכירים את כולם, כולם יודעים הכל, מצד שני צריך גם את מרחב המחייה. להיות שוטר בעיר קטנה זה ממש לא קל. צריך כאן בעיקר עור של פיל".
יניב: "אין מה לעשות, המציאות חייבה את שינויה של העיר. היום אילת היא יותר חומרית, אבל עדיין יש בה את החום שמייחד אותה כל כך. אמנם לא חייתי מחוץ לאילת כך שאוכל להשוות, אבל אני מאמין שזה לא ככה בכל מקום".

מה אתם אוהבים ולא אוהבים בעיר?
יניב: "אני אוהב את החום האנושי של אילת, את המשפחתיות, את העובדה שזו עדיין עיר קטנה שקל להתנהל בה. אני לא אוהב את הריחוק משאר חלקי הארץ שמצריך אותנו להסתדר עם מה שיש והאמת היא שאין הרבה מה לעשות בעיר".
טירן: "אני אוהב את שיתוף הפעולה הקיים בעיר בין כל הארגונים. מת על הנוף, על החיבור הנפלא הזה בין הים להרים. מתחבר לקהילה האילתית הישנה, זאת שגדלנו איתה ושהעיר חשובה לה באותה מידה שהיא חשובה לי. אני לא אוהב את האנשים שהולכים כאן לאיבוד, אם בעקבות חוויות החיים או אירוע שהיו מעורבים בו והשפיע עליהם בצורה כזו או אחרת".
ליאור: "באופן כללי אני אוהב את אילת. את נוחות החיים כאן, את העבודה, כשהמעבר בין עבודה לחופש מתבצע כאן תוך שנייה, את הקצב האיטי של החיים, זה טוב לנפש. אני לא אוהב את אילת בהמוניות של החגים, לא אוהב שעדיין תופסים את אילת כעיר נוער, עיר של מתירנות. אני חושב שאילת היא לא לאס ווגאס והיא גם לא צריכה להיות כזו ולא אוהב את זה שאין מספיק מקורות תעסוקה בעיר, מה שגורם ללא מעט אילתים להעתיק את מקום מגוריהם למרכז וחבל שכך".
עדי: "אני אוהבת את האווירה המיוחדת בעיר. ברגע שאתה עובר את מחסום הכניסה לעיר, יש ירידת מתח. קצב החיים משתנה, מאט, הכל כאן מהיר וקל, למרות שתמיד חושבים שבאילת עובדים פחות קשה כי זו עיר תיירות אבל בפועל, מי שעובד כאן, עובד אפילו קשה יותר. אני לא אוהבת את הריחוק שמונע מאיתנו להיות חשופים למגוון פעילויות כמו תרבות. כשיש ילדים, המצב קשה על אחת כמה וכמה, אז מגלים עד כמה אין מה לעשות בעיר".
אני זורקת לאוויר את השאלה המתבקשת: האם כל אחד בחדר רואה עצמו עוזב את העיר ביום מן הימים. התשובה של כולם זהה. כולם כאן יבחרו לעזוב את העיר למען הקידום, אבל באותה נשימה כולם מבהירים כי לא משנה מה יהיה, מתי יעזבו ולכמה שנים, בכל מקרה כל אחד מהם יחזור לאילת, אם לא כמה שיותר מהר, לפחות לתקופת הפנסיה, כי איך הם בעצמם אומרים: "אין כמו להזדקן באילת".

ולקינוח, אילת לאן?
עדי: "בתקווה שהיא תתפתח ותגיע לרמה כזו שהילדים שלנו לא יצטרכו לעזוב את העיר לא מבחינת לימודים וגם לא מבחינת תעסוקה. לי חשוב שהם ימשיכו לגדל כאן את המשפחות שלהם כי זה הכי נהדר לגדל כאן משפחה".
יניב: "אני מסכים עם עדי. השאיפה שלי שאילת תתקדם ותצליח בתחומי התיירות, החינוך והכלכלה עד כדי כך שהדור הבא לא יצטרך לעזוב את העיר".
טירן: "מבחינתי אילת צריכה לחזור לתושבים, פרנסי העיר צריכים להיות קשובים לתושבים בנושאי תעסוקה, חינוך ורווחה. לצערי מי שלא מקבל מענה בתחומים האלו מגיע לא פעם אלינו. אני בהחלט רואה אתה אילת מודרנית, מתפתחת ומתקדמת לא רק תיירותית".
ליאור: "אני רואה בעיני רוחי אילת יותר מודרנית, טכנולוגית, ספורטיבית ואקדמית ופחות נאיבית, כן, יש בנו עדיין קצת מהנאיביות שמן הסתם תאבד עם הזמן והקידמה".

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש