פרסומת
דלג

נשות מועדון הקפה מדברות אילת

מאת: אביבה דקל ● 29/2/2012 19:35 ● ערב ערב 2539
מה המשותף לשרה הרפז, ריקי תגר, נורית לרנר, אן חרדון ויהודית זילברשטיין? מעבר להיותן נשים משכמן ומעלה, כולן יכולות להתהדר בתואר - 'וותיקות אילת'. ביום שישי האחרון, על הקפה המסורתי של שישי בבוקר שלחנו את אביבה דקל, חברת המועדון בעצמה, לדלות מהחבורה סיפורים, רשמים והרבה נוסטלגיה על אילת של פעם. ובכלל, מה הן חושבות על אילת של היום. מיוחד ליום אילת
נשות מועדון הקפה מדברות אילת

מדי יום שישי באחת עשרה בבוקר תוכלו לפגוש אותן בבית הקפה 'לה בולברד', בואכה מלון 'רויאל גארדן'. מתמוגגות על קפה וקרואסון (מי סופר קלוריות...) ומדברו תעל הא ודא. בשישי האחרון, כמצוות העורכת, עסקה שיחת הנשים באילת של של אז, של היום ובכלל.

נעים להכיר


ריקי תגר. ילידת תורכיה, עלתה ארצה בשנת 1950 לישראל, עבדה במשרד החינוך (1969-2001) כמורה למתמטיקה, מחנכת ובמשך 17 שנה ניהלה ביד רמה את בית הספר 'אלמוג' בעיר. בשנת 2001 פרשה לגמלאות. נשואה לשמוליק, אם לארבעה ילדים וסבתא לחמישה נכדים. את ריקי הכרתי במועדון 'סוף העולם' שהיה שייך לדקס בעלי, בימים בהם הייתה מורה יפהפייה, חטובת גוף וארוכת רגליים, שהייתה מגיעה מבאר שבע לאילת כדי להיפגש עם החבר שלה שמוליק.

יהודית זילברשטיין. עיתונאית בעלת רקורד עשיר ארצי ומקומי כאחד. בהווה עיתונאית של רשת ב', קול ישראל ומעריב.
נשואה לדוד, אם לשלושה ילדים: קרן (ז"ל), רונית והבן עמית וסבתא לארבעה נכדים. את יהודית הכרתי כשעבדתי כמנהלת הזמנות במלון 'מלכת שבא'. היא ניהלה באותם ימים את החנות המשפחתית ששכנה במלון- אחת ממספר חנויות שהיו אז בבעלותם באילת.
אן חרדון. תושבת אילת משנת 1970, נשואה לדר' אדוארד חרדון. אם לרועי, וסבתא לנכדה אחת ונכד שני בדרך.

נולדה בדרום אפריקה ועזבה אותה בדרכה לאנגליה בשנת 1959. לישראל הגיעה בפעם הראשונה כתיירת בשנת 1960 לארבעה חודשים בהם עבדה חודשיים בבי"ח 'קפלן' במחלקת הרנטגן. שלוש שנים אחר כך עלתה ארצה סופית וחזרה לבי"ח 'קפלן' שם פגשה את ד''ר אדי חרדון ונישאה לו.
את אן הכרתי דרך מכרים משותפים- במסיבת הפורים הראשונה אליה הוזמנו בערך חודש אחרי שהגענו לאילת.

נורית לרנר. ילידת תל אביב בה גדלה והתחנכה. את שירותה הצבאי עשתה בחיל האוויר שם פגשה את הטייס דני לרנר ונישאה לו. לנורית שני בנים ושבעה נכדים.
את נורית הכרתי לראשונה כחודש אחרי שהגעתי לאילת. חברה שעמדה לעזוב את העיר, הכירה בינינו כדי שלא אשאר לגמרי לבד כשתעזוב.
שרה הרפז. ילידת תל אביב, נשואה לדובי, אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים. עבדה במשרד החינוך עשרים וחמש שנה כמורה ומחנכת בתחילת דרכה ואחר כך כיהנה כמנהלת בתי הספר 'ערבה' ו'הרי אילת'. אחרי שפרשה הייתה מדריכה עירונית משך חמש שנים ומשהחליטה לעשות שינוי דרסטי עברה לארקיע שם עבדה שלוש עשרה שנים. את שרה הרפז הכרתי באמצעות ריקי חברתי.

משפחה אחת גדולה


ממש כמו אילתים וותיקים רבים, גם חלק מבנות החבורה הגיעו לאילת לזמן קצר בלבד. ברוב המקרים, פנינת החמד הקטנה והמרוחקת שסיפקה לצעירים שחיו בה אורח חיים אחר ומיוחד גרמו לכולם להתאהב ולהישאר.
שרה: "דובי בעלי היה נהג 'אגד' ועבד על קו אילת- תל אביב. הוא נשאר ללון באילת וחוזר רק למחרת ואני נשארתי בתל אביב לבד עם הבנות. מאחר והכרתי את אילת משום שהורי גרו כאן מספר שנים ותמיד אהבתי את המקום, החלטתי לנסות לחיות הפוך- לעבור לגור באילת ולנסות אולי 'הלבד' באילת יותר נוח.
כמו רבות מחברותי ירדתי לשנת ניסיון ומאז אני כאן ארבעים ואחת שנה. לא היה לי קשה להיקלט בעיר. תמיד אהבתי את החיים כאן וכשחזרתי לאילת הייתה לי הרגשה של לחזור הביתה".

ריקי: "הפגישה הראשונה שלי עם אילת היתה בשנת 1959 בטיול שנתי של כתה ח'. בפעם השנייה הגעתי לאילת עם חברה ערב פרוץ מלחמת ששת הימים לחופשת שחרור מהצבא ופגשתי כאן את שמוליק. ישבתי עם חברתי יעל בקפה 'חצות וחצי' ושמוליק שהגיע למקום עם חברים בדרך לסרט בקולנוע שהיה ממוקם מול המקום בו ישבנו אנחנו, ניסה לפתות אותי לבוא לסרט. סירבתי, אבל הסכמתי לפגוש אותו לבד אחרי הסרט. כך התחיל הרומן שנמשך עד שנישאנו במרץ 1969 אחרי חגיגות העשרים של אילת וירדתי לחיות באילת עם בעלי הטרי".

ואיך הייתה הפגישה עם אילת כעיר בה הגעת לחיות?
"ידעתי תמיד ששמוליק לעולם לא יעזוב את אילת והבנתי שאני כאן כדי להישאר. הכרתי את אילת מביקורי התכופים אצל שמוליק לפני הנישואין ולא הייתה לי הרבה ביקורת. אהבתי את אילת של אז ואני גם אוהבת את אילת של היום".

נורית: "גם אני ידעתי שאני יורדת לאילת על מנת להישאר. ירדתי לאילת בשנת 1962 עם דני בעלי שמשפחתו התגוררה באילת מאז 1956. הם היו בעלי בית הקפה המיתולוגי 'קפה לרנר' ברחוב האלמוגים. משסיים דני את שרות הקבע שלו החלטנו לרדת לאילת. הגענו ופתחנו את החנות 'ורד'. בכסף שקבלנו מהמשפחה לנישואין קנינו רהיטים בשוק הפשפשים, ריהטנו וצבענו ועיצבנו את החנות במו ידינו. מכרנו בחנות פרחים, תמרוקים ומתנות. כל ותיקי אילת ניבאו שהחנות תהיה כישלון- כי מי צריך באילת חנות כזו, אבל למגינת לבם של כל רואי השחורות, החנות הייתה לסיפור הצלחה גדול".

ואיך היתה הפגישה שלך עם אילת?
"במקרה שלי זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אהבתי מאוד את אילת. הריחוק מהמשפחה הביולוגית היה קשה, אבל החברים שהכרנו כאן היוו פיצוי לחסר זה. אילת הייתה מקום קטן ומשפחתי. כולנו היינו משפחה גדולה אחת. לגדל ילדים באילת היה כמו לגדל פרחים בחממה. בית ספר אחד, תיכון אחד- לא הייתה אלימות, הילדים הלכו לבד לכל מקום, לא היו הרבה מכוניות בדרכים, לא היה לחץ- היה ממש נפלא".

יהודית: "אצלי זה היה שונה. לא ירדתי לאילת על מנת להישאר. הגעתי לאילת בשנת 1956 בעקבות דוד בעלי. לדוד היה מפעל לאבני אילת וכשהחליטו הוא ושותפתו להגדיל את העסק, היה זה רק טבעי שדוד יהיה זה שירד לאילת, משום שהוא המומחה לליטוש ועיבוד אבני אילת. כמו חלק גדול מחברותי, הכוונה הייתה להישאר באילת שנה, לגמור את הרחבת העסק ולחזור הביתה. כשירדנו לאילת היינו נשואים שנה ואני הייתי בהיריון עם קרן.

אחרי שנה כשהתברר שהתוכניות להרחבת המפעל לא התבצעו בקצב שנקבע מראש, נשארנו באילת שבע שנים על מזוודות, כשבכל שנה קבענו שעוזבים בעוד שנה. אחרי שבע שנים הבנתי שלא נעזוב כל כך מהר והצטרפתי לעבודה בעסק של בעלי, קבלתי לניהול את החנות במלון 'מלכת שבא'- אחת מתוך מספר חנויות שהיו לנו אז. כל אותו זמן לא ויתרתי על רעיון הכתיבה והעיתונות. בשנת 1976 התחלתי לכתוב ב"ערב ערב" טור שבועי שנקרא 'עובדים עלינו' ובנוסף עבדתי כפרילנסר בעיתונות זרה".

אן צוחקת ומספרת: "גם אני ירדתי לאילת לזמן קצוב. בשנת 1970 קיבל אדי לניהול את המחלקה הפנימית ב'יוספטל' וירדנו לאילת לשנתיים וחצי, עד שתתפנה המחלקה הפנימית בבית החולים 'קפלן' ואדי יקבל אותה לניהול. אני התקבלתי לעבודה ב'יוספטל' על תקן של חצי משרה ברנטגן + רבע משרה בספרית בית החולים ועוד רבע משרה כמורה לאנגלית לרופאים שמרביתם הגיעו מארגנטינה. מהר מאוד התברר שדחוף יותר היה לדאוג שהרופאים מארגנטינה ילמדו עברית ולא אנגלית. אחרי שנה עברתי לעבוד במשרה מלאה ברנטגן.

הייתי בטוחה שאחרי שנתיים וחצי אני חוזרת לתל אביב, אבל המשרה של מנהל מחלקה פנימית ב'קפלן' לא התפנתה כמצופה ורק בשנת 1982 הוזמן אדי לתל אביב לנהל את המחלקה הפנימית ב'קפלן'. לא עזבנו מיד משום שבבית החולים באילת ביקשו מאדי להישאר עוד ששה חדשים עד שיימצא לו מחליף. במשך ששת החודשים האלו החליט בעלי שהוא מעדיף להישאר באילת, ואנחנו כאן עד עצם היום הזה.

מה אתן זוכרות לטובה מהימים ההם?
יהודית: "אהבתי את הים, החוף, החופש. אני לא יכולה לשכוח איך ירדנו מדי ערב לשפת הים עם הילדים ועם צידנית שהכילה ארוחת ערב, אכלנו ונשארנו על החוף עד השעות המאוחרות. הערבים האלו, כשברקע הנוף הפראי המדהים היו הנחמה שלנו על כל מה שהשארנו מאחור. עד היום אנו אבלים על הטבע ששינה פניו. הטבע היה זה שקשר אותי למקום. ההלם שהרגשתי בימי הראשונים באילת פג לאחר כמה שנים ובמשך הזמן למדתי להעריך את כל מה שאילת יכולה להציע- דברים כמו נגישות קלה לכל מקום, שקט ובעיקר החברות עם אנשים שבהעדר משפחה הופכים להיות המשפחה שלך. אפילו את הצער שלך כשהם עוזבים ואתה נשאר מאחור ממש כמו יתום וצריך להתחיל מחדש לבנות חומת מגן של חברים שיכולים להמשיך יחד קדימה למדנו לשאת, מה גם שמי שהיו חברים שלנו באילת תמיד יישארו חברים שלנו".

שרה: "אהבתי את המשפחתיות והרגשת השייכות. כולם הכירו את כולם. הדלתות היו פתוחות וכולם עברו מבית לבית והילדים הסתובבו בין הבתים. ידענו שאם אנחנו לא מוצאים אותם הם באחד הבתים הסמוכים- כן, כן, אפילו אז היו ימים שהצליחו ללכת לאיבוד באחד מבתי השכנים. קשה גם לשכוח את הערבים על שפת הים זה היה הבידור העיקרי שלנו ועד היום אני לא זוכרת בידור מעניין וטוב יותר".
ריקי מהנהנת ומאשרת: "החיים התנהלו על החוף. יותר ממה ששהינו בבית היינו בחוץ וזה היה כיף- הבתים היו קטנים והחום היה גדול, כך שאת כל שעות הפנאי בילינו בחוץ. במשך היום בים- לעתים עד שעות הערב המאוחרות, בחוף מלון 'אילת', בחוף של רפי נלסון ובשעות המאוחרות יותר במועדון 'סוף העולם', במועדון 'הסלע האדום' אצל דקס או במסעדה של בבר בערב וארוחות צהרים ב'עלי אש'. לכל מקום שהלכנו הכרנו את כולם. החיים היו נהדרים. לא הייתה טלוויזיה, לא פליי סטיישן או מחשבים. חיינו בבית שגדלו 50 מ"ר וגידלנו בו שלושה ילדים בלי שום בעיה, (בן הזקונים שלנו נולד כשהבית היה כבר אחרי הרחבה) מה גם שלי הייתה פריבילגיה שלא הייתה לחברות שלי- אמא שלי התייצבה באילת בכל פעם שהייתי זקוקה לעזרה"...

אן: "גם אני זוכרת לטובה ותמיד אזכור את החברים, השמש, הים. עוד דבר שלא אשכח הם החיים בחוף אצל רפי נלסון- שם פגשנו אנשים מכל העולם- שחקני קולנוע, סופרים ואנשי שם שלא היה לנו סיכוי לפגוש בשום מקום אחר. פגשנו אותם והתחברנו אתם אצל נלסון בחוף. המשכנו בהיכרות אתם כשחלו או הרגישו ברע והגיעו לטיפול אצל אדי וברוב המקרים הם המשיכו לבקר אותנו בבית ונשארנו חברים טובים".

מי אמר תרבות?


לצד הייחוד שבחיים בישוב הקטן והמרוחק, היו בה באילת גם לא מעט קשיים ולא רק ההתמודדות הנוראית מול החום הצורב.

אן: "לא היו קונצרטים, לא תיאטרון, לא הצגות. השתדלתי להשלים את החסר בנסיעות ללונדון שם חיה המשפחה שלי, אבל זה בהחלט לא היה פתרון מספיק. לנסוע לחו"ל, או לתל אביב, בכל פעם שמתחשק לך קונצרט או הצגה זה לא ממש מעשי".

יהודית: "גם עבורי הפגישה עם אילת הייתה הלם תרבותי מרחיק לכת ואני לא מדברת על תרבות מבחינת הצגות וקונצרטים. המעבר מהמרכז המבוסס והנוח והמפנק לעיר מדבר עם שירותים מינימאליים, תרבות דיור שונה לחלוטין, מבנה דמוגרפי שונה ולא מוכר היה הלם מוחלט.

בשנים הראשונות היה קשה מאוד בעיקר היה קשה הריחוק מהמשפחה והקושי לגדל ילדים לבד בלי סבתות שעושות ביבי סיטר, עוזרות בעצה או במילה טובה. היה קשה לעבוד ולגדל ילדים. נעזרנו ככל האפשר במטפלות, אבל זה לא היה פשוט".

יש משהו שאתן זוכרות במיוחד?
יהודית: "אני זוכרת את ההתרגשות כשנסענו בפעם הראשונה אחרי מלחמת ששת הימים דרומה בג'יפ מקרטע, בדרך לא סלולה והגענו עד הפיורדים. ישבנו על הצוק מעל לפיורד והסתכלנו במים הכחולים המדהימים, בהרים שמסביב ובנוף המרהיב- מקום ששום דבר לא זז בו אלפי שנים- זו הייתה התפעמות של ממש. דבר נוסף שלא אשכח היא הפעם הראשונה שנסעתי לעקבה במהלך שיחות השלום. עלינו על סירת מנוע בנמל אילת ותוך שמונה דקות עגנו בעקבה, במזח המלון בו התנהלו השיחות. שמונה דקות בלבד ארכה לנו הדרך לעבור את מסך הברזל ולהגיע למקום עליו הסתכלנו מרחוק כל השנים. פגשנו אנשים שתמיד היו האויבים שלנו ומימשתי את החלום האולטימטיבי של כל אילתי- לנגב חומוס בעקבה. לא אשכח גם את היום שהחזירו את סיני למצרים. בשבת האחרונה, כשכבר הוצב המחסום בטאבה ואויש על ידי האמריקאים, נסענו קבוצה של חברים למחסום. עמדנו שם ושרנו את 'התקווה' ונפרדנו מסיני שבמשך שנים הורגלנו לבקר בה מדי שבת. אבל מה יש לדבר, למרות שאילת חזרה לגודל הטבעי שלה, אנחנו עדין פה והמהות של חיינו כאן לא השתנתה".

ריקי: "היו המון דברים שלא אשכח: את חגיגות העשרים של אילת. במשך היום ישבתי עם שמוליק על הגג של הסופר מרקט וצפיתי בעדלאידע ובערב חגגנו על המגדל בחוף נפטון. אולי היום הזה חקוק בזיכרוני משום ששמוליק אמר שיתפנה להתחתן רק אחרי חגיגות העשרים של אילת- ואכן נישאנו בתל אביב בדיוק שבוע אחרי חגיגות אילת.
לא אשכח את הימים של מלחמת יום הכיפורים- ולא לטובה. הייתי אז בסוף ההיריון עם בתי השלישית, שלי. שמוליק התגייס ביום כיפור, ביום בו פרצה המלחמה. אני עברתי עם שני הילדים לחברתי אהרונה זולר, שגם בעלה היה מגויס. קשה לשכוח את ההאפלה, השקט ברחובות- עבדתי אז בבית הספר 'ערבה'. בתי הספר והגנים פעלו כך שאת הימים בילו הילדים האחד בגן טרום חובה והשני בפעוטון ואני בבית הספר בו לימדתי. הימים היו מפחידים והלילות עוד יותר. גם את הלידה של שלי עברתי לבד. שמוליק היה מגויס וישב בתעלה ולא הצליח להגיע- זה בהחלט לא היה 'תענוג' גדול בלשון המעטה".
נורית: "גם בשבילי תקופת המלחמה באילת בלתי נשכחת. במקרה שלי דווקא מלחמת ששת הימים. דני שהיה טייס גויס מיד בתחילת המלחמה, העיר התרוקנה מגברים. כולם גויסו ונשארו כאן רק נשים וילדים. השמועה הייתה שאילת תנותק מהמרכז- משהו שכמובן לא קרה. משפחות רבות עזבו את אילת והאווירה הייתה קשה מאוד. המשכתי לקום בבוקר וללכת לחנות. השכנות חשבו שהשתגעתי וניסו לשכנע אותי שעלי להישאר בבית ולרדת למקלט אם יש אזעקה. מקלט? איזה מקלט? לא היה שום מקלט! הייתה רק שוחה שנחפרה ליד הבתים ושאליה הורו לנו להיכנס ולשכב בה עד אחרי האזעקה. למרות שלא חיכיתי להרבה קונים, נראה לי הרבה יותר נעים והגיוני לרדת לחנות שלי - שם הרגשתי הרבה יותר נוח מאשר בבית הריק או באיזו שוחה.

הגברים שלא גויסו מסיבות שונות כמו למשל בוסי- דמות צבעונית שכולם הכירו- לבשו מדי ב', הסתובבו בעיר, והציעו את עזרתם לכל מי שהיה זקוק לעזרה. בכל בוקר הגיע בוסי לחנות לשאול אם צריך להביא משהו משדה התעופה, במה אפשר לעזור, כך שלמרות שהיה קשה היו גם נקודות אור".

סיפור מיוחד שאתן זוכרות?
אן: "היו המון סיפורים הזויים. אילת של פעם הייתה עיר של אנשים 'מיוחדים', שעשו שטויות מיוחדות. סיפור אחד שלא אשכח הוא סיפור הטווס. סמו סמוראי הבטיח לאדי, בעלי, טווס, משום שאדי סיפר כמה הוא אוהב טווסים. אני סירבתי בכל תוקף. רועי היה ילד קטן וחששתי שירוץ אחרי הטווס לכביש בכל פעם שהטווס יברח מהבית, חוץ מזה, מי צריך טווס בבית? כבר כמעט שכחתי מזה, עד שערב אחד הגיע סמו עם טווס בזרועותיו. למזלי אדי היה בתורנות ולא היה בבית. לא נתתי לסמו להיכנס, השארתי אותו עם הטווס בחוץ, סגרתי את הדלת והתחלתי לטלפן לכל מי שאני מכירה באילת כדי להציע לו את הטווס. אף אחד כמובן לא רצה טווס. היחידה שלא טלפנתי לה הייתה פיי מוריס, שבדיעבד אמרה לי שדווקא הייתה מאוד שמחה לקבל טווס לחצר שלה. בסופו של דבר נלקח הטווס אחר כבוד לחוף של רפי נלסון ושם נשאר. אחרי שבועיים בערך כשראה אדי טווס בחוף של נלסון אמר לי בטון קצת נעלב: "אני מאוד מתפלא על סמו. הוא הבטיח לי טווס ובסוף הביא אותו לרפי!"... כמובן שהייתי צריכה להודות בפניו על מה שעשיתי" ...

שרה: "לאילת הגעתי עם שתי בנות. את הבן ילדתי באילת ואת הלידה הזאת אי אפשר לשכוח. בחדר הלידה עמדו סביבי רופא, אחות אחת או שתים, ומילדת שכולם היו או הורי תלמידים או בעלים של מורות שעבדו אתי או סתם הכירו אותי מעצם העובדה שהיינו כולנו אילתים. כולם ידעו שיש לי כבר שתי בנות ואני רוצה בן ועמדו סביב המיטה שלי וצעקו- "שיהיה בן! שיהיה בן!"- אני יולדת, כואבת ומתענה והם עומדים מסביב וצועקים- "שיהיה בן! שיהיה בן!". מה אגיד לכם, זה הצליח- נולד בן.
לא אשכח גם שבכל חג ובחופשות אירחנו בבית שכל גודלו היה 57 מ"ר, עשרות אנשים. על המיטות, על מזרונים על הרצפה, גם כשהיה נדמה שאין מקום להכניס אפילו סיכה, באורח פלא, אם הגיע עוד מישהו, תמיד מצאנו לו מקום, ולא היה לחץ, לא עצבים- היה כייף וכולם נהנו- גם אנחנו. אירוע שקשה לשכוח היה כשהבאנו את היאכטה שלנו לאילת. הייתה זו היאכטה הפרטית הראשונה שהובאה לאילת וכשהעמדנו אותה ליד הבית, כל העיר הגיעה לצלם את האירוע ההיסטורי ועוד יותר אנשים הגיעו לראות, לחגוג ולצלם כשהורדנו אותה למים. זו הייתה חגיגה אמיתית. לא רק שלנו אלא של כל העיר".

יש מחשבות על עזיבה?
אן: "אני נשארת כאן לפחות עד שרועי יחזור לארץ עם אשתו והילדים. כרגע טוב לי פה. חשובות לי מאוד החברות. אנחנו קשורות ומשך השנים הפכנו למעין תחליף משפחה. לא, אני לא מדייקת - הפכנו למשפחה אמיתית"..

ריקי: "ממש לא. כעת כשכל הילדים והנכדים פה, למעט בתי שלי, הגרה בניו יורק, אני נהנית מחיי באילת כל רגע. אני אוהבת לבלות בתל אביב ועושה גיחות תרבות מפעם לפעם. גם לניו יורק אני נוסעת לבקר את הבת, אבל מזה שלוש שנים שכמעט כל המשפחה שלי כאן. הבית שלי כאן ואנחנו נשארים".

יהודית: "הייתה תקופה שעמית ניסה לשכנע אותנו לעזוב, אבל אחרי שבחנו את האפשרות, החלטנו שאנחנו לא זזים- אילת היא הבית שלנו. גם העובדה שקרן בתנו טמונה בבית העלמין בעיר היא סיבה לכך שלא נעזוב".
אילו טעויות נעשו באילת במשך השנים לדעתכן?
יהודית: "אני לא חושבת שאנחנו יכולים היום בדיעבד לבחון אם היו טעויות. לדעתי יכול להיות שדברים שבזמנו במצב הנתון היו נכונים, כיום נראים כטעויות".

אן: "לדעתי נעשו המון טעויות בבניה. בנינים גבוהים היו צריכים להבנות מאחורי הבתים הנמוכים כך שהגבוהים לא יסתירו את הנוף. גם בניית בתי המלון הגבוהים על שפת הים במקום שהם חוסמים את הים והחוף, הם טעות גדולה לדעתי".

יהודית: "תכנון הבניה מתבצע משך שנים על פי מספר התושבים. בכל פעם נעשה התכנון לזמן נתון ואף אחד לא מסוגל לראות מה יהיה בעתיד הרחוק. אני חושבת שכל ראש עיר היה עושה את אותן 'טעויות'".

ריקי: "לאילת היו שנים של צמיחה מהירה והרבה דברים נעשו מהר מדי, בלחץ ובלי תכנון וטעויות קרו. לטעמי למשל הלכו מוקדם מדי באילת עם הנושא של חטיבת הביניים. אילת לא הייתה מוכנה לכך. גם משום שלא היו מורים מספיק מוסמכים לגילאים האלו והיה בנין אחד- ביה"ס 'גולדווטר' שקלט את כולם והיה צפוף ולא נוח. בשנת 1970 לא היו בתי ספר מתאימים, לא היה כח אדם ולא היו מבנים מתאימים. העבירו את מיטב המורים מבתי הספר היסודיים לחטיבת הביניים וזה פגע בבתי הספר היסודיים. בדרך נס גם הילדים שיצאו לחטיבת הביניים במחזור הראשון שלה, שרדו את החוויה הזו ויצאו ברובם מוצלחים".
שרה: "אחת הטעויות הגדולות של אילת היא שלילדים שלנו אין מה לעשות כאן. אין מקומות עבודה לכולם והם נאלצים לעזוב. בעיקר ילדים אילתים שבוחרים ללמוד באוניברסיטאות מקצועות שאי אפשר לעבוד בהם באילת. אנחנו נשארים כאן והילדים בצפון. זה לא קל".

ריקי: "אני חושבת שאנשים שעוזבים את אילת בעקבות הילדים עושים טעות. ומה יקרה אם ילדים שעוזבים לתל אביב יחליטו לעזוב לאנגליה או לגליל- גם אז יעברו אחריהם? גם אנחנו ירדנו לאילת וההורים שלנו נשארו בצפון ולא מיהרו לעבור לאילת בעקבותינו. אני מאוד נהניתי לגדל כאן את ילדיי. הייתה תקופה ששלושה מילדי עזבו את אילת. כשעזבו היה לי קשה, אבל הרגשתי שכאן הבית שלי ולא עזבתי. להפתעתי הילדים שלי שניסו לחיות בצפון ואפילו בחו"ל חזרו לאילת ונהנים מאוד לחיות בה ולגדל בה את ילדיהם".
איפה לדעתכן טוב יותר לאנשים בגילנו, באילת או במרכז הארץ?
יהודית: "באילת נוח מאוד לאנשים בגילנו לחיות. הכל נגיש, הכל מתחת ליד, בכל מקום מכירים מישהו ומה שאפשר לסדר כאן בלי בעיה בצפון גוזל הרבה מאוד זמן ועצבים".

שרה: "אני דווקא חושבת שיש באילת בעיה עם שירותים רפואיים רבים שאין בעיר. מה לעשות שאנחנו צריכים הרבה יותר שירותים רפואיים מאשר כשהיינו צעירים?".

יהודית צוחקת: "נכון, אבל זה גם לטובה כי כשצריך בדיקות מקבלים כרטיס טיסה, נוסעים, עושים בדיקות, מבלים קצת עם הילדים ועם חברים, קצת תרבות וחוזרים"...

מה הייתן משנות?
ריקי: ":באמת שום דבר".
שרה צוחקת: "אולי לשפץ את הקולנוע".

אן מצטרפת לצחוק: "אולי להביא סרטים טובים יותר?"..

נורית: "פעם בכו שאין תרבות באילת. כעת אי אפשר להתלונן, יש הצגות, קונצרטים, סרטים, אוניברסיטה, הרצאות, קורסים- יש הכל מהכל".

יהודית: "עכשיו ברצינות. טוב ונוח מאוד לחיות באילת, ואני לא חושבת שיכול להיות לנו נוח יותר במקום אחר. אין לנו בעצם שום סיבה לעזוב. ההורים כבר לא בחיים והילדים חלקם פה וחלקם בצפון וממילא הרי קבענו שלא הולכים אחרי הילדים. לא ככה?".

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש