מאת: זהר נוי
צילומים: אלדר כהן
את ספר הפנטזיה המרתק "הגלגול האחרון" שהוציאה לאור בימים אלה החלה שקד קמקר כהן (28) לכתוב בגיל 15 בחדר נעוריה באילת בימים שתחושת הזרות החברתית לפתה את הגרון. את חווית הבדידות היא הפיגה בין דפי הספרים. בתוך עולמות דמיוניים של הארי פוטר ואחרים היא ליקטה חברים, סידרה את העולם במושגים והרגישה שכך היא יכלה פשוט להיות.
13 שנים עברו מאז האותיות הראשונות שנשלפו בקצב מסחרר ממוחה הקודח אל המקלדת ואיתן טיוטות, גרסאות, ניסוחים ודיוקים שזרמו בנהר המילים עד לקבלת הגרסה הסופית של הספר (הוצאת ספרי ניב). עכשיו כשהספר יצא לאור היא נושמת בהתרגשות את רגעי הלידה החדשים. "התרגשות מהולה בבהלה" היא אומרת "פתאום הספר הוא לא רק שלי, יש לדמויות חיים במדפים אחרים וזה מבהיל, בעיקר כי מי שמכיר אותי יודע שאדווה זאת אני והפעם האני הפנימי הוא חיצוני ולא תמיד בחלקים היפים שלו, להיפך".
דרוש אומץ כדי להודות בכך ובכלל לחשוף את עצמך בצורה כזאת כנה וגלויה
"בכל גלגולי הסיפור נשמר מוטיב אחד מרכזי והוא הצורך לחזור הביתה, דבר שמבוסס על הרצון הדומיננטי שלי מאז ומתמיד להרגיש בבית בעיר בה נולדתי, גדלתי ושעזבתי בגיל 17, אבל היא לא עזבה אותי".
אם בשנייה הראשונה נדמה שמדובר בספר פנטזיה לבני נוער חובבי הז'אנר, מהר מאוד נפרס עולמן המרתק והעשיר של הדמויות שכל אחת מהן מצליחה בדרכה הייחודית לגרד את תחתית קרקעית הבטן ולהציף שאלות וסוגיות שנוגעות בבטן הרכה כמו: שונות, שייכות, קנאה, מוסר, רצון להיות מישהו אחר, תחושת הכליאה, התמודדות עם הגוף, הנפש ואחרות.
אפשר לומר שזאת פנטזיה אוטוביוגרפית?
"כאמור מבוסס הספר על סיפור חיי וגיבורת הסיפור - אדווה מתבססת על דמותי. כמוני גם אדווה הייתה בטוחה שהיא הצליחה להשאיר את העבר מאחור והיא במקום אחר. יש לה בן זוג אוהב, היא זוכה להכרה מקצועית כסופרת מצליחה, דבר שחלמה עליו מאז ומתמיד והיא אפילו כמעט לא שומעת את הקולות שלוו אותה כל חייה בעבר, אבל כל האשליה הזאת מתנפצת בבת אחת. ככה זה תמיד - כשמשהו לא סגור, מגיע רגע שמחזיר אותך לפרק הזה בספר החיים. במקרה של אדווה היא מקבלת שיחת טלפון מפתיעה וגורלית שמאלצת אותה להתמודד עם העבר. בשבילי הדרך להתמודד עם העבר הייתה כתיבת הספר. בשביל אדווה יצרתי שרשרת אירועים מחרידים שהבהירו לה שאולי היא עזבה את העבר, אבל הוא נשאר איתה והגיע הזמן להתמודד עם כל השדים".
כשגיבורת הספר מרפה היא מתמזגת עם הקולות שכל חייה ניסתה להכחיד ומוצאת את עצמה במרכז מזימה שרוקמת עור וגידים זה עידן ועידנים ושהצלחתה תלויה רק בה. "הגלגול האחרון" הוא ללא ספק ספר פנטזיה מרתק שכולל סיפור אלגורי מתוחכם, מפתיע ומצמרר שמגלגל את קוראיו מתהומות השאול אל השאיפה האולימפית לשלוט בחיינו. חווית הקריאה נעה בקוטביות מרתקת מהשפיות אל השיגעון, מחדרי החקירה במשטרה אל מקום בו הדמיון הוא הדבר הכי מציאותי שיש.
ביד אומן יצרה שקד דמויות דרמטיות מרהיבות שלא נעדר מהן גם חוש הומור שנון ומרענן שמסייע לגיבורה בעיקר בהתמודדות עם מחלת הנפש שלה.
דרך ארוכה עשתה שקד קמקר כהן כדי להביט אל עברה בלבן של העיניים ולהתעמת איתו באומץ בעזרת המילים והפנטזיה "זאת לא הייתה דרך קלה, אבל בזכותה יכולתי לצמוח ולחזור הביתה כדי להבין למה הייתי שונה, אחרת בלי להאשים אחרים, אלא ממקום שלוקח אחריות על חיי".
לזאת נדרשת בגרות והתבגרות
"הייתי הילדה הזאת שזכתה לכינוי 'בוגרת לגילה' והבנתי שהדרך שלי גם בכתיבה היא להתעמק בדברים לטובת הטוב שאני רוצה לעצמי. אין דרך אחרת לצמוח, אלא לעבור דרך הכאב".
והיה שם הרבה כאב. היא נולדה וגדלה באילת - הבת הקטנה למשפחה בת ארבע נפשות, אימא מורה מוערכת ואבא סגן מנהל בית ספר דומיננטי בעיר ובתיכון בו למדה. "מהרגע שנולדתי הרגשתי חובה מוסרית להיות הילדה הנכונה - תלמידה מצטיינת, שקטה, מופנמת, לא אומרת מה שחושבת, מעדיפה שלא יתעסקו איתי יותר מדי. הייתי ילדה ונערה שמנה, הרכבתי משקפיים, הייתה לי פלטה על השיניים והייתי בעלת אפס כישורים חברתיים, בקיצור הרגשתי סוג של תאונת דרכים מהלכת״.
על מה חלמת?
"בעיקר רציתי להיות ולהרגיש שייכת, להיות כמו כולם, להיות אני - שקד, בזהות שלי שנפרדת מהבת של המנהל שצריכה לעמוד בציפיות של כולם - להיות תמיד תלמידה טובה, לא לעורר מהומות ולשתוק על כאבים ועל התרסות. חטפתי את הכעסים של תלמידים אחרים על אבא שלי, האשימו אותי שאני מקבלת הטבות בגלל הסטטוס שלי והחוויה הייתה שלא משנה כמה אהיה טובה, מוסרית וערכית ארגיש תמיד שאני לא מצליחה לרצות את הסביבה שלי".
בהעדר אדם קרוב איתו יכלה לחלוק כאבים, פחדים, חלומות ותסכולים, היא מצאה מפלט בעולמות הפנטזיה בדפי הספרים. "הספרים עשו לי שקט, זה היה המרחב הבטוח שלי, זה רק אני, המילים והדמויות שמדברות אותי בשפתם. הרגשתי שאני שומעת את הקול המשותק שלי דרכם וזה מילא את עולמי. במרחב הציבורי השתדלתי להיות שקופה וחוויתי כל הזמן אשמה על כך שאני שמנה, מכוערת, תלמידה טובה, הבת של המנהל ומה לא. אף אחד לא יכול היה להבין מה עבר עליי ועד כמה אני כמהה לזהות נפרדת. כל כך רציתי להיות רק שקד - האדם. למצוא את האדם איתו אוכל לדבר ספרות ולשוט בעולמות הדמיון נראה היה כמו מסע בלתי אפשרי. גדלתי בבית של ספרים והספרים היו נגישים לי מגיל צעיר מאוד והם חיכו לי תמיד בחדר ושמחו שחזרתי לקרוא בהם".
הקסם שהפעילו עליה גיבורי הפנטזיה הצליח להשכיח ממנה את הבדידות ולכנס אותה למציאות בה אין גבולות, הכול אפשרי בה ואף אחד לא אומר לה "תפסיקי לאכול, זה לא בריא".
"ילד שמן יודע שהוא שמן, הוא לא צריך שיזכירו לו את זה כל רגע, אחד הדברים שהסביבה לא מבינה הוא שהדיבור וההתעסקות המוגברת בהשמנה רק מוסיפה משקל בכל המובנים. רציתי להיות הילדה היפה והמקובלת של השכבה, הברבי, אבל הייתי ילדת הארי פוטר מובהקת, גמעתי את כל הספרים בשקיקה וחלמתי להיות סופרת מצליחה כמו ג'יי. קיי. רולינג".
כאלה ואחרות אצל אנשים קרובים
בגלל הז'אנר הספרותי או בגלל ההכרה?
"השילוב של שני הדברים יחד. בעיניי היא פיצחה את הנוסחה בזמן המדויק והביאה למהפכה בהסתכלות הכללית על ספרי פנטזיה בכלל ועל חווית הילד האחר בפרט. ההכרה היא החלק שרציתי כעסקת חבילה בחלומותיי שיראו אותי בנפרד מאבא שלי. רציתי להיות הסופרת שבוראת דמויות שנוגעות בכל כך הרבה ילדים ומבוגרים בעולם וגורמת להם להאמין שהכול אפשרי. משהו בספרים האלה הצליח ליצור לי מציאות חדשה שיכולתי לגדול לתוכה ואיתה ולחוות שחרור אמיתי מהכלא בו הייתי - הפנימי והחיצוני. את הקתרזיס הזה רציתי לייצר בעצמי גם בשבילי וגם לאחרים".
מה הכוח שיש בספרות פנטזיה?
"היא מקצינה את המציאות ופורשת מגוון של אפשרויות שרק דרכה ידעתי שקיימות ושום דבר לא מגיע בה עם תקרת זכוכית. המוזרים והשונים כובשים את העולם בזכות כישרון-על. בפנטזיה אין משמעות לזה שאתה שמן, רזה, משקפופר וחנון ולילדה כמוני, זה היה גילוי ששינה את כל התפישה שלי את העולם".
החלום שלה היה מאז ומתמיד להתפרנס מכתיבה, אבל לפני הסיפורים היא כתבה שירים, בעיקר למגירה. לפני כשש שנים פגשה את המוזיקאי ובן זוגה אלדר כהן שפתח לה צוהר להוציא אותם מהמגירה לעולם. בין שיריה הרבים נכללים גם "שיר לאבא" שפורסם ב"פוליטיקלי קוראת" ופרויקט "כפרעלנד" בספוטיפיי וביוטיוב. השיר "הרמזורים של תל אביב" בביצועו של חגי בר מאיר זכה להישמע ברדיו ואיכשהו למרות כל ההישגים המרשימים, אדווה וגלגולי החיים המשיכו להעסיק אותה עד הפסיק האחרון.
בו בזמן שלא עזבה את הספרים, את אילת חלמה לעזוב מהרגע שהבינה שיש אופציה כזאת. "חלמתי לגור במרכז, לפגוש אנשים כמוני, להיות רק אני, נטולת עבר משפיט". אחרי השירות הצבאי והתנסות קצרה בתחום החינוך, היא הבינה שלא לשם היא מכוונת, ארזה מזוודה ועברה לגור בעיר הגדולה תל אביב.
"התקופה הכי מאתגרת והכי יפה שהייתה לי בחיים. החלטתי שאני רוצה ללכת ללמוד ספרות ומדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב וכשזה באמת קרה הלכתי על עננים גם כשהיה קשה. פתאום מצאתי את קבוצת השווים שלי, מצאתי שיש לי עם מי לדבר על יצירות ספרותיות בצורה לגיטימית, פתאום התגשם החלום ואני רק אני בלי הנשיפה של אבא בעורף וזה לא היה פשוט".
למה?
"כי צריך להתרגל אליי שוב ובכלל לדעת מי אני. הפכתי להיות עוד תלמידה כמו כולם ונדרשתי להכיר בזה שאני לא כזאת חדה כמו שחשבתי, שום דבר לא בא לי בכזאת קלות כמו שכולם חשבו והיה עליי לשבת על התחת וללמוד. זה שבר לי את התבנית על עצמי, אבל קיבלתי את זה כי היה לי טוב. הייתי בחברה של אנשים כותבים, דבר שהיה בו משהו מלחיץ, אך גם משהו מדרבן ומעודד. החוויה המשחררת הייתה לא להיות המושלמת שזה אומר לעשות שטויות בלי עיניים בוחנות, לחצות גבולות בלי שילשנו למנהל ובעיקר בלי להרגיש אשמה. ההשתתפות שלי בסדנאות כתיבה חידדה והידקה ובעיקר עזרה לי למצוא את הקול הספרותי האותנטי שלי. המרחק מהבית שיחרר אותי מהתעסקות באסתטיקה של הכתיבה ועזרה לי להפנות את הזרקור למה שאני רוצה להגיד".
אכילה, דבר שאפשר לי לבטא את התסכול
עד כמה הרחקת את הדמויות ממך ומאנשים אחרים בחייך?
"הפנטזיה מאפשרת להקצין, להרחיק, לשחק, אבל הבסיס הוא דומה״.
האם לא היה חשש שאחרים יזהה את עצמם או אותך בחלקים הפגיעים האלה?
"כשהספר יצא לאור כאבה לי הבטן, אבל בסוף הכול הם פרשנות ומטאפורות. רציתי לכתוב על נושאים שהעסיקו אותי וזה הכוח המשחרר של הפנטזיה".
גיבורת הספר, אדווה, סובלת מהפרעה נפשית מורכבת אותה שזרת בעלילה כמראה מרתקת לעולם שבדרך כלל ממעטים לדבר עליו.
"זה עולם שמוכר לי מקרוב. מגיל צעיר נחשפתי להפרעות נפשיות כאלה ואחרות אצל אנשים קרובים ובחוויה שלי הסביבה לא מספיק ערה ולא מספיק מודעת למה שעובר עליהם. כבר בתחילת הספר חשוב היה לי להכניס את הקורא לעולם הזה שעדיין יש עליו סוג של טאבו".
מה ביקשת להראות?
"את האדם, את החוויה, את המשמעות של זה, רציתי שהקורא יראה דמות שלמה וחשופה בדיוק כמו שרציתי שיראו אותי ושיכירו בקיומי השלם, המופרד והלגיטימי".
גיבורת הספר אדווה היא סופרת מוצלחת שכותבת את הספר השני שלה ומרגישה שהתרופות שהיא מקבלת לטיפול בהפרעה הנפשית ממנה היא סובלת מדכאות את היצירתיות שלה והיא מחליטה להפסיק אותן על דעת עצמה.
"הפרעת הנפש של אדווה באה לידי ביטוי בקולות שהיא שומעת שאיתם היא מנהלת שיחות. בתהליך שהיא עוברת לאורך הספר היא מבינה שאלה לא קולות, אלא גלגולים קודמים ושהיא מתקשרת איתם למעשה. כל גלגול הוא סוג של מנעול וברגע שהם ייגמרו ייפתח המנעול והגיהנום ישתחרר החוצה - זה החלק של הפנטזיה".
באמצעות המטאפורות מנסה שקד להעביר את הקורא מסע של גלגולים עד לשער הסופי שמוביל אותה כאמור לחלום האוטופי להשתחרר מכבלי העבר ולקחת שליטה על חייו. "כי בסוף הקולות שיש לנו בראש הם שמעכבים אותנו ועד שלא נשתחרר מהם לא נצליח להתעלות על עצמנו".
ההתעסקות עם השטן שקיבל בספרך ממד אנושי ועם יצורים אחרים שבדרך כלל נתפשים כלא מוסריים ולא ערכיים פוגשים את הקורא בהגדרות חדשות.
"חשוב היה לי להראות שמוסר וערכים הם משהו אינדיבידואלי, כך שזה לא שאין להם מוסר, אלא שהמוסר שלהם הוא אחר. ברגע שהקורא יקבל את הלגיטימיות לבדוק מהם הערכים שלו, הוא יתחיל את הדרך לעצמו. הרי על כל אדם אפשר להסתכל בכל מיני זוויות וכולם שבויים בתבניות".
זה חוזר לכך שאת לא רק הבת של...
"לגמרי. החוויה שלי הותירה בי את חותמה - לא להיות שבוי במקום בו אתה נמצא כי אין אמת אחת".
חווית הסטיגמה שגובה מחירים כבדים גם בשנת 2023 עדיין מדירה שינה מעיניה של שקד. "העולם התקדם בצעדי ענק ונשאר תקוע בהסתכלות הצרה והנקודתית שלו על הכד ולא על מה שיש בו. באמצעות הדמויות בספר ביקשתי להזיז לרגע את הזווית בתקווה שזה גם ישליך על החיים של הקורא כמו שהשליך על שלי".
שזאת בעצם התגלית של אדווה מול דמותה של הברבי שהיא רצתה להיות כל חייה.
"אדווה מדברת על ליאור בסוג של זלזול ובשלב הראשון היא לא מבינה כמו שאני לא הבנתי בנעוריי שהיחס הזה נובע מקנאה. קשה להודות שאת קנאית ולא מוסרית כמו שחשבת. חוויה שרבים מאיתנו עוברים כילדים וכבוגרים כשיש סביבנו את האחד או האחת שנדמה שהגישו להם את המזל בכפית. במקום לזהות את הרגש מפתחת אדווה כל מיני מחשבות לא רלוונטיות עליה ולמעשה מפספסת אותה ואת ההבנה של כמה קשה להחזיק את תפקיד הברבי".
כמו שקשה להחזיק את תפקיד הבת של המנהל?
"כנראה שכמו שלהחזיק כל תפקיד. כשהייתי בתיכון ורציתי להיות כמו אותה ברבי לא חשבתי שהתפקיד שלה קשה. מה הבעיה להיות יפה, חתיכה, זאת שכולם רוצים להיות לידה? הכתיבה פתחה לי את העיניים כדי להביט על הדברים בצורה אחרת ולהבין שעצם נשיאת התפקיד ולא משנה איזה תפקיד, היא קשה וכל אחד נושא תפקיד - גם להיות הליצן של הכיתה זה קשה. לימים כשהכרתי לעומק את האדם שתפשתי ביני לביני כברבי נדהמתי מסיפור החיים הקשה שהיא סחבה על גבה וכמה קשה היא עבדה להסתיר אותו. למעשה הבנתי שהיופי הוא מכשול כמו כל דבר שנתלים בו ועליו".
נשמע שעברת תהליך תרפיה עמוק ומשמעותי
"יותר מכל טיפול אחר שהייתי מבקשת לעצמי. הכתיבה עשתה לי סדר וארגנה לי מחדש את המחשבות. התחלתי לכתוב בגיל חמש עשרה והספר גדל איתי כך שראיתי כל פעם את הדברים בזווית אחרת - זאת הסיבה שהיו לי המון טיוטות כי חשוב היה לי לעבור את תהליך התבגרות שלי ושל הדמות בצורה נכונה".
אנחנו חיים בעידן שקריאת ספרים הולכת ונכחדת וז'אנר הפנטזיה הוא נישה מאוד מאוד מצומצמת במיוחד בעולם המבוגרים. האם זהו סיכון או שזה בגדר שלח לחמך?
"אני מאמינה שהספר יגיע לידיים הנכונות - מבוגרים ובני נוער כאחד כי הרי כולנו סוחבים איתנו את פצעי הילדות ולכל אחד ואחת יש דפוסים שהם לא מבינים עד הסוף על מה הם יושבים. הדלת הזאת היא פתח להתבוננות על עצמנו ממקום אחר כאילו מרוחק, אבל מרגיש קרוב מאוד - בבטן".
מה עם החלום להיות ג'יי. קיי. רולינג הישראלית?
"עצם הכתיבה וההוצאה לאור מימשו לי את החלום להוציא את עצמי לאור ולשחרר את הסיפור לעולם ועכשיו עליי לתת לו ללכת ממקום שלם ומסופק. עברתי את הדרך עם הדמות ושתינו התבגרנו. גם אדווה סובלת מעודף משקל ומפתחת הפרעות אכילה, דבר שאפשר לי לבטא את התסכול סביב האוכל כילדה, כנערה וכאישה - ציפיות החברה, הבית, המשפחה, כל החוויה הפנימית הקשה סביב זה. היא מסיימת את המסע שלה בספר כשהיא מאפשרת לעצמה לתת מקום גם לדברים אחרים - זה לא אומר שהיא שלמה עם עצמה, זה רק אומר שהיא קצת יותר רכה כלפי עצמה. תהליך הכתיבה לימד אותי שיש מקומות שצריך לוותר לעצמנו ויש מקומות שדורשים יחס סלחני וחמלה לעצמנו - פחות אשמה. בסופו של דבר אדווה וגם אני שחררנו תפיסת של קורבנות כדי להפוך מאדם פאסיבי לאדם אקטיבי לטובת עצמנו".
אז אפשר לומר שמצאת את הבית?
"מצאתי בן זוג אוהב ואני נשואה כבר שנתיים, משהו שכנערה לא חשבתי שיקרה כל כך מהר. מצאתי את הבית בתוכי והשלמתי עם המון חלקים שהיו שייכים לילדות שלי באילת. שלב ההתבגרות של אדווה בספר מבטא את שחרור הרסן שלי כשעזבתי את הבית, היום הדברים הרבה יותר מאוזנים".
האם את כותבת כבר את הספר הבא?
"התחלתי וראיתי שזה מוקדם מדי - התינוק רק נולד, צריך לתת לו קצת ללכת ולשחרר ממני 13 שנים של התעסקות בו".
מה החלום שלך?
"לכתוב, לעסוק בכתיבה, במסגרת הלימודים אני חוקרת את ספרות הפנטזיה והקשרים דתיים בתוכה וזה מרתק, המפגש שלי עם השטן הוביל אותי לחקור את המונח בדתות שונות וקירב אותי ליהדות ממקום אחר. צברתי ידע נרחב בתחום הכתיבה היוצרת והיום אני בשלה להתחיל להעביר סדנאות כתיבה - זה עולם עשיר וגדול והיום יותר מתמיד אני יודעת שזה המקום המהותי לי".
לו היית יכולה להגיד משהו אחד לשקד/אדווה הילדה של אז מה היית אומרת היום?
"תגידי את כל מה שיושב עלייך ואיתך, אל תפחדי מהמחשבות שלך וממי שאת יודעת שאת וגם שאת הדרך צריך לעבור ובסוף אם תתעקשי מספיק תמצאי את האור".
הספר "הגלגול האחרון" זמין בחנויות הספרים המקוונות.
רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת
חדשות אילת והערבה - יום יום באילת
