מאת: דן (דני) יערי
שיחות טלפוניות נוספות שקיבלתי מעמוס שכנעו אותי לקחת את ההזדמנות לידיים. "רק לשלושה חודשים" אמרתי לו. ועמוס אמר "אבל אתה צריך להגיע בכוחות עצמך". ארזתי מזוודה קטנה בבגדי קיץ,הגעתי לחניון של משאיות "מפעלי תובלה" ,שאלתי מי נוסע לאילת ואכן – כעבור כשעתיים הייתי בכביש ארוך ומפותל ,נסיעה שארכה כ-7 שעות,בדרכי ל"עבודתי"החדשה.
הגענו. הנהג עצר ליד בניין בנוי מלבנים אדומות חלולות (לבני סיליקט ) שמעליו התנוסס לתפארה מעין מגדל זכוכית . במבט מזרחה גיליתי מסלול אספלט קצר. בינו לבין המבנה התפתל כביש צר שהוביל לכיוון הים, שנגלה לי במלוא צבעו הכחול, כשהרי אדום נשקפים באופק.חוף הים היה חשוף לחלוטין, כל מבנה לא נראה בו. חום שאין לתאר היכה במלוא עוצמתו בפניי. כמעט שרצתי אחרי המשאית כדי לומר לנהג שאני רוצה לחזור איתו לצפון ( ה"צפון" זו הייתה מילת הצופן שלימים למדתי לדעת שכל אילתי שורשי משתמש בה כדי להצביע על עיר,כפר או מושב ששוכנים באופק הבלתי נראה, מצפון לאילת).
זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהגעתי לאילת ברכב.
שדה התעופה ומלון בבנייה 1959
עמוס קיבל את פניי. נכנסנו למבנה,בו היו שני חדרים , האחד מעין משרד בו היו שולחן,כסא וארון מפח ואילו השני היה מעין חדר מגורים."זה החדר שלך " אמר עמוס. "כאן תגור" ."פרקתי" את המזוודה. "ומה עושים עם החום הזה " שאלתיו והוא פתח איזה ברז שהיה צמוד לקיר, מחובר בצינור גומי לצינור מתכת שהיה מונח לאורך חלקו העליון של הקיר הצפוני במבנה. טיפות מים החלו לזרום לאורך הקיר. "מה זה ?" שאלתי ונעניתי "אלו טפטפות.זוהי מערכת הקירור של הבתים באילת".לימים,כשנעשיתי אילתי מן השורה,הייתי מומחה לטפטפות.בחלקו הצפוני בחצרו של כל בית הותקנו שתי גדרות רשת במרחק של כ- 20 ס"מ זו מזו.שיחי קוצים נעקרו ליד גבולה המזרחי של אילת עם ירדן והובלו אחר כבוד למרבית בתיהם של תושבי אילת דאז. שיחי הקוצים הוכנסו בין שתי הגדרות שמעליהן הונח צינור ממתכת ובו חורים קטנים שהופנו כלפי מטה. צינור המתכת המחורר חובר בצינור גומי לברז המים בחצר. כשהברז נפתח,גדר הקוצים הפכה להיות רטובה.הרוח הצפונית,שנשבה במרבית ימות השנה באילת ובעיקר בקיץ הלוהט,פגשה את הגדר הקוצנית הרטובה שטמנה בחובה לחות שקיררה את הבית מבחוץ. אלו היו ה"טפטפות" שפארו את חצרות הבתים והצריפים שהיו אז באילת.
לימים, בעל יוזמה אילתי, תפש את רעיון הטפטפות ועל בסיסן יצר את ה"דזרט קולר" ("מקרר המדבר"). מתקן ממתכת בן ארבע דפנות כפולות שביניהן הוא הכניס צמר- קש,חיבר את המתקן לברז ,הרכיב מנוע וכשזה עבד, הרטיבות שנספגה בדפנות המתקן, הוכנסה, באמצעות תעלות מפח, לתוך חדרי הבית, שהפחיתה את הטפרטורה בו בכמה מעלות. אפשר היה לנשום לרווחה.
(עזבתי את אילת לפני שהותקנו בבתיה מזגני אויר. נאמר אז שהמזגן הסטנדרטי המוכר לכולנו לא יוכל לקרר את פנים הבית מפאת החום הסביבתי).
נחזור ל "קבלת הפנים" שערך לי עמוס. עלינו במדרגות לולייניות,עשויות מתכת קשיחה, למבנה הזכוכית. "זהו מגדל הפיקוח" הוא אמר.מכשיר קשר היה מונח על משטח מעץ אליו היה מחובר מיקרופון עצום. "זה עבור הקשר עם המטוסים" אמר עמוס. ליד המכשיר היה כפתור קטן. "ומה זה ? " שאלתי.והוא ענה, בגאווה גדולה " זה מפעיל את הסירנה". "מה !?!? " תהיתי. "סירנה. מה, אנחנו חוששים מהתקפות מטוסי אוייב על השדה ? " "לא.מה פתאום." , צחק עמוס, "הסירנה מופעלת לפני הגעתו של כל מטוס לנחיתה". כך כולם באילת התבשרו על בואו של מטוס לנחיתה בשדה התעופה ה"עצום" דאז של אילת. שני עובדי כיבוי האש, עובדי "ארקיע",הולכי הרגל ששהו באותה עת על המסלול בדרכם לים, מקבלי הנוסעים למיניהם ובכלל, כל מי שרצה לזון את עיניו במטוס נוחת. ממש פלא עולם.
כן, ובעיקר שכחתי.הסירנה סימנה לשני עובדי כיבוי האש בשדה לתור אחרי גמלים,שמא נמצאים על המסלול ובכך עלולים לסכן את נחיתת המטוס.מלאכת גירוש הגמלים לא הייתה קלה ולא פעם ולא פעמיים, מטוס נאלץ לקפל את גלגליו ולהימנע מנחיתה בגלל גמל עיקש שהתאהב במסלול הנחיתה הלוהט ולא רצה להיפרד ממנו.
לאחר ההיכרות העמוקה שערכתי ב"מקום עבודתי " החדש,עמוס לקח אותי ל"יוסקה דגים", מסעדת הדגים ששכנה מעבר לכביש. יוסקה קיבל אותנו במאור פנים ומאז, דג הפלמידה המטוגן והצ'יפס אצל "יוסקה דגים" הפך להיות מזוני העיקרי. בנוסף- גם חומוס שהוגש במסעדת "עלי אש",המסעדה המזרחית הראשונה באילת, שנפתחה זמן לא רב לאחר בואי לאילת.
השדה היה "עמוס" בטיסות ובמטוסים. שניים- שלושה מטוסי "דקוטה" של "ארקיע" פקדו אותו מדי יום (המטוס היה מצוייד בשני מנועי בוכנה, בן 32 מושבים, ללא מיזוג אוויר ! ).
יום אחד, עמוס הודיע לי שהוא עוזב את אילת.
התמניתי להיות מנהל שדה התעופה. הייתי המנהל הראשון של שדה התעופה באילת שקיבל את התואר "מנהל". ניהלתי 800 מטר של מסלול אספלט ועוד כ-400 מטר של כורכר ומבנה ומעליו מגדל פיקוח ושני עובדי כיבוי אש. מעבר לכביש ובמרחק לא רב, ניצב לו לתפארה הקיוסק של מוסקוביץ',שם שכנו משרדי "ארקיע", כשהרחבה שהתפרשה לפני הקיוסק שימשה כ"אולם נוסעים".
כעבור זמן, הועברתי לדירה "נורמלית" בבניין רכבת בן 4 דירות,אותו רכש משרד התחבורה (שבמסגרתו פעל השדה, כמו גם יתר שדות התעופה בארץ), אחת לשיכוני שלי, אחת לשיכונו של טכנאי האלקטרוניקה, אחת למנהל התחנה המטאורולוגית והרביעית לאורחים או לעובדים משדה התעופה לוד (כיום – נמל התעופה בן גוריון) שהיו יורדים מדי פעם לאילת, לצורך מטלות שונות. הבניין היה ממוקם במעלה שדרות התמרים (הכביש המרכזי באילת – עד היום.מס' דירתי היה 353/4. כן , וגם קיבלתי, לשימושי שלי ושל השדה, וספה (שקרויה היום "טוסטוס") עם סירה (את הרישיון לאופנוע עשיתי עוד בפתח תקווה ,עיר הולדתי,במהלך שירותי הצבאי). הפכתי להיות מנהל גדול !
למרות השידרוג במעמדי,החיים, גם בדירתי החדשה, לא היו קלים כלל ועיקר. ראשית לכל, הייתי צריך לבנות טפטפות בחלקו הצפוני של הבית. מלאכה בה נעזרתי על ידי עובדי השדה, הכבאים. רכשתי מקרר חשמלי אצל הוכמן, ללא מס קנייה ( כך נמכרו מוצרי החשמל ומוצרים שונים באילת ). הוכמן היה הראשון באילת שפתח חנות למוצרי חשמל (לימים, בנו של הוכמן, רפי, נבחר לשמש כראש עירית אילת).
המים של אילת לא היו ראויים לשתייה.הם היו כבדים,שמנוניים וטעם של חלודה היה מעורב בהם. בקושי הם היו ראויים להתקלחות ובוודאי לא לשתייה. לא היו אז בקבוקי "מי עדן" או " נביעות ". באותם ימים,לראשונה בתולדות מדינת ישראל, מהנדס בשם זרחין, המציא תהליך של זיקוק מי ים . ואכן, נבנה מיתקן מתאים ליד החוף המערבי ומי ים מזוקקים,ראויים לשתייה, החלו לזרום בצינור לעבר ברז בודד שהיה ניצב ליד גדר המיתקן. קניתי שני ג'ריקנים מפלסטיק ( כפי שעשו יתר תושבי אילת ) וכמעט מדי יום ביומו הייתי רוכב על הווספה לעבר מיתקן זרחין כדי למלא את הג'ריקאנים במים טהורים. ממש מי הגיחון של גן העדן.
את בגדיי הייתי מכבס במכבסה של ה"קיבוץ". הקיבוץ שכן בבתי החימר של הכפר אום רשרש, שנכבש 10 שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות. באום רשרש הונף "דגל הדיו" ( על "פרשה " זו – נא להיכנס לגוגל ). מספר צעירים וצעירות החליטו להקים קיבוץ באילת. בתי החימר של אום רשרש היו נטושים והם החליטו שבהם הם יקימו את הקיבוץ. הם פתחו מכבסה ששרתה את רוב תושבי אילת דאז. כשהבגדים שלי חזרו מהמכבסה הם היו נקיים ומגוהצים למשעי. רק מה – קצת כבדים. מהמים.
כעבור שנים ספורות, חברי הקיבוץ קיבלו שטח גדול , 3 ק"מ צפונית לאילת, ושם הקימו מחדש את הקיבוץ. אף נתנו לו שם : "אילות ".
נחזור לשדה התעופה.
בכל ערב,לאורך שני צדדיו של המסלול, הניחו דני ואריה, שני ה"כבאים", גוזניקים (על שמם של מיכלים קטנים מפח שמתוכם מובלט מעין צינור ארוך שהוא שהביא את שמם של אותם מיכלים לידי הביטוי הנפוץ בשדות תעופה – "צוואר אווז"(ובאנגלית :"Goose neck" ).אותם מיכלים מולאו בסולר והוכנס אליהם פתיל ארוך שבלט מתוך אותו "צוואר האווז".הפתיל הוצת והגוזניקים האירו את המסלול בלילה, שמה יתחשק למטוס כלשהו מאי שם לנחות בשדה בשעות החשיכה .
זה היה שדה התעופה של אילת באותם ימים.
לא קפאתי על שמריי. שלושת החודשים שקצבתי לי לשהייה באילת חלפו להם זה מכבר."ארקיע" הגדילה את צי המטוסים שלה בעוד מטוס או שניים.כמות הנוסעים גברה. על שפת הים החל להיבנות המלון הראשון באילת. "מלון אילת" קראו לו.מעליו הותקן זרקאור (פרוז'קטור) בצבע ירוק,שהסתובב על צירו במשך כל שעות החשיכה וסימן לטייסים את מיקומה של אילת.
התחלתי להפעיל לחץ כבד, לאו בר ריסון,על מנהליי באגף התעופה האזרחית (שמשרדיו שכנו בשדה תעופה לוד) להתחיל ולהתייחס לשדה התעופה באילת כאל שדה תעופה מן המניין. לשמחתי הרבה,הישגתי תקציבים לפיתוחו של שדה התעופה שלי. מסלול האספלט הוארך על ידי "סולל בונה". מר חודרוב (האבא של יענקל'ה חודורוב האגדי,שוער הפועל תל אביב ונבחרת ישראל בכדורגל) התקין מערכת תאורה למסלול (שהחליפה את ה"גוזניקים"),נקנה רכב חדש לגרירת עגלת כיבוי האש,הוקמו גדר מסביב לשדה ושער כניסה לנוסעים,קלטתי עוד עובדים. אחד או שניים למחלקת כיבוי האש, פקח טיסה, טכנאי אלקטרוניקה ויזמתי עוד כהנה וכהנה שיפורים שסממנים של שדה תעופה כהלכתו ניכרו בהם. כן – וגם דאגתי להביא מהצפון את הדשא הראשון שנשתל מסביבו של מגדל הפיקוח וממנו נלקחו חלקים רבים על ידי כמה מתושבי אילת דאז לשתילה בחצרות בתיהם וגם עצי אורן שנשתלו לאורך חלקה המערבי של רחבת המטוסים.
בינתיים "ארקיע" החליפה את מטוסי ה"דקוטה" הישנים במטוסי "הראלד" חדשים והגאווה שלי הרקיעה שחקים ( תרתי משמע ).
הפכתי להיות מנהל גדול. מנהל שבימי הקיץ הלוהטים של אילת הסתובב במכנסיים קצרים ובחולצת "טי".
במקום אגף התעופה האזרחית, הוקמה "מינהלת שדות התעופה",ששדה התעופה שלי נמנה עליהם.הוזרמו תקציבים לשדה שלי שהשתפר והלך.מנהל נמל התעופה לוד עמד בראש מינהלת שדות התעופה. הוא גם היה מנהלי הישיר. בראש המינהלת הוצב סא"ל (במיל.) יענקל'ה סלומון. יענקל"ה היה טייס על מטוסי "מוסקיטו" בחיל האוויר. יום אחד, בעת נחיתתו של מטוס שכזה, אותו הטיס יענקל'ה, בבסיס חיל האוויר חצור,המטוס התרסק והחל לבעור. חובשת בשם אסתר ארדיטי, הגיעה אליו וחילצה אותו מהמטוס הבוער,כשהוא ללא הכרה,פצוע קשה ,מלא כוויות וזב דם.על מעשה זה שלה אסתר זכתה ל"אות המופת" שהוענק לה על ידי הרמטכ"ל דאז.אסתר הייתה האישה האחת והיחידה שקיבלה אות שכזאת. נדמה לי, עד כמה שזכרוני אינו מטעני, שאסתר ארדיטי גרה כמה שנים באילת.
מדי פעם, יענקל'ה ביקר גם בשדה התעופה שלי, כדי לעמוד מקרוב על מהלך העניינים בו.פגשתי אותו בירידתו מהמטוס, הכנסתי אותו למשרדי ה"מפואר" והתחלנו לדבר על השדה ומה עוד דרוש לו. בדרך כלל הוא נענה לכל דרישותיי.
כעבור זמן לא רב,יענקל'ה הוחלף באלוף (במיל.) דן אבן (אפשטיין לשעבר). דן היה אחד מאלופי צה"ל שנשא על שכמו את מלחמת השחרור של ישראל . הוא היה המייסד והמפקד של חטיבת אלכסנדרוני (על שם נחל אלכסנדר המתחיל בשומרון ונשפך לים בין נתניה לחדרה). דן הנהיג לחימה עיקשת נגד הכוחות הירדנים וניצח.
דן אמנם לא היה איש תעופה, אבל מזגו הנוח והשלו ,תפישתו המהירה וצניעותו הרבה, היו לו להועיל בביצוע תפקידו. לעתים תכופות "ירד" לאילת (כך היינו מכנים מי שבא אלינו לאילת מהצפון ). מצאתי חן בעיניו. הוא העריך מאד את טיב הביצוע של תפקידי ונענה כמעט לכל בקשותיי הנוגעות לקידומו ופיתוחו של השדה. היינו מבלים יחדיו כמעט יום שלם עד למועד טיסתו בחזרה צפונה.לפעמים הוא היה נשאר ללון בדירת האורחים שבבניין בו התגוררתי ורק למחרת חוזר . בתו דורית שרתה באותה עת ב"מצודה" באילת ( הבסיס הצבאי ששכן כ-10 ק"מ מערבה לאילת ) וזו הייתה בשבילו הזדמנות גם להיפגש איתה. לפרקים הוא היה יורד לאילת עם אשתו דורה (שעל שמה נקרא " מחנה דורה " – הבסיס הצבאי ששכן אז בכניסה הדרומית לנתניה ) ואילו אז סידרתי להם לינה באחד מן המלונות הזולים שקמו באילת באותה עת.
החיים בעיר הדרומית נראו לי די משעממים. שדה התעופה- יוסקה דגים- שדה התעופה- שינה וחוזר חלילה.
חיפשתי מה לעשות בשעות הפנאי הרבות שניכרו בדרכי ונזכרתי שבעת לימודיי בבית הספר העממי בפתח תקווה ידעתי לצייר לגמרי לא רע.המורה שלי לציור היה הצייר צבי שור, צייר ידוע באותם הימים,שתמיד החמיא לכישוריי האומנותיים. באחד מביקורי בצפון, קניתי ניירות ציור,מכחולים וצבעים והתחלתי למשוך במכחול הציירים. ישבתי במרפסת הקטנה של מגדל הפיקוח, בעיקר בשעות הערב,הסתכלתי סביב וציירתי את השממה הזועקת של אילת ואת אדי החום העולים מאדמתה, את הרי אדום שהזדקרו להם ,במלוא הדרם, במזרח, ובעיקר בעיקר – את הים הכחול,מחליף את צבעיו לתכלת,לירקרק ובשעות הערב , כשהשמש שוקעת אט אט לעבר הרי אדום ,החום והאדום של ההרים נשקפים בים והופכים אותו לאדום ( ויש רבים שמאמינים שמכאן שמו : " הים האדום". אבל הגירסה הזאת אינה נכונה. כידוע, שמו של הים הוא "ים סוף", אותו חצו בני ישראל ביציאתם ממצרים. המילה "סוף" (בים צמחו הרבה קני סוף ) בשפה האנגלית היא reed"" ולימים המלה קוצרה ל- red"",דהיינו – "אדום" (ומכאן נדבק השם "הים האדום", לים סוף ).
עד היום שמורים עמי למזכרת נצח ציורים אלה.
עם שקיעת השמש מעבר להרי אדום במזרח, השמיים נעשו אדומים, צהובים, תכולים ואפורים.מראה שעיני לא שבעה מראותו מדי ערב. אורותיה של עקבה ממולה של אילת, החלו לנצנץ אט אט, עד שכל העיר הקטנה הזאת הייתה מוארת במלוא העוצמה. הייתי מסתכל מזרחה בימים ובלילות ומתפלל ומייחל להגיע יום אחד לעקבה. החלום נראה רחוק ובלתי ניתן להגשמה.
והנה, בראשיתה של שנת 1995, בהיותי כבר עובד ב"ארקיע" (בשנת 1980 עברתי לעבוד בחברת זו ) ,נחתם הסכם השלום עם ירדן ובעקבותיו הסכם תעופה. רצינו להקים משרד שלנו בעקבה.טסנו, משלחת מצומצמת של "ארקיע" לאילת, ומשם עברנו את הגבול לירדן ונסענו , עם סוכן נסיעות ירדני, לעקבה. כשהגענו לעיר, מייד הסתכלתי לעבר אילת. שמונה שנותיי בה עברו כנגד עיניי ביעף.נשארנו ללון בעקבה. בלילה, אורותיה של אילת נצצו מנגד.חלומי משמונה השנים בהם התגוררתי באילת התגשם.
התחלתי להכיר אנשים. עמוס בזמנו הכיר לי כמה מחבריו. בעיקר ביליתי איתם.חלקם עבדו בנמל, חלקם במכרות הנחושת בתמנע הסמוכה לאילת ואחד עסק בדיג. למדתי לצלול עם מסיכה ושנורקל בים הנפלא ,הכחול והצלול של אילת. הצטרפתי לסירת הדיג של שמוליק ואמנון. בלילות היינו לוקחים את ה"פאוור ואגון" של שדה התעופה,נוסעים לעבר הערבה וההרים ומנסים לצוד שפני סלע.בלילות ששי היינו מבלים בקפה "סנפיר"- הקפה היחידי שנפתח באותה עת באילת. לפעמים הייתי מזמין איזו אורחת לרגע לריקוד טנגו סוער לקצב נגינתה של תזמורת שניגנה בקפה.
רפי נלסון,דמות בוהמית ידועה באילת,פתח בצריף שבו הוא גר, סמוך לביתי שלי, את מועדון "סוף העולם". חדר אחד היה בר משקאות וספות לאורך קירותיו וחדר שני שימש את רפי למגורים.כמעט מדי לילה הייתי מבלה ב"סוף העולם". שימעו של המועדון יצא למרחוק והתחילו לפקוד אותו תושבי אילת רבים וגם "צפוניים" למיניהם .לימים רפי הכניס לחדר הבר פסנתר ומי שליבו חפץ,שר או ניגן. אני זוכר בחור אחד, תייר, שהגיע למועדון. הפשיל שרוולים ומדי ערב היה מנגן על הפסנתר. לא מנגן. דופק בכוח על קלידיו. כך עשה מדי ערב ונשאר באילת. כעבור שנים ספורות "סוף העולם",בצריף של רפי, היה צר מלהכיל את הצרים על פתחו והמועדון עבר למבנה על שפת הים,בחוף הדרומי, שהיה בן שלוש קומות. בקומה התחתונה התמקם לו המועדון. כל המי ומי , הן מתושבי אילת והן מהצפון, פקדו את המועדון מדי לילה. אני נשארתי לו נאמן.
מרקו פתח בדירתו סטקייה. לפעמים קפצתי אליו לאכול סטייק שהיה גדול לאין שיעור מהסטיקים הרגילים. בקושי אפשר היה לסיימו.
חוג מכריי וחבריי באילת התרחב והלך.
סרטי קולנוע ,רובם בשחור לבן, הוצגו ב"היכל התרבות" של אילת, הרי הוא בית "פיליפ מוריי" ( ע"ש הנדבן שתרם את הכסף להקמתו).
יום אחד נקראתי על ידי מנהל הקולנוע ששאלני אם אני רוצה להיות מפעיל התרגום של הסרטים וזאת בשל ידיעתי את השפה האנגלית ( מנהל שדה תעופה או לא ? ). באותם ימים (שהיו זכורים לי עוד מימיי בפתח תקווה ), היו שתי מכונות בחדר הקרנת הסרטים – אחת להקרנת הסרט ואילו השנייה – להצגת התרגום לעברית של הנאמר בו . מצד אחד הסרט ומצידו השמאלי – התרגום.
נעניתי בחיוב.התייצבתי שלוש או ארבע פעמים בחדר ההקרנה של הקולנוע, ארגנתי את מכונת התרגום.המסריט, הלוא הוא המנהל שקיבל אותי ל"עבודה", היה מניח את גלגל הענק של הפילם על מכונת ההסרטה .האולם הוחשך ואני עקבתי אחרי הנאמר בסרט והשתדלתי ככל יכולתי להתאים לו את התרגום,מצד שמאל של מסך ההקרנה,שהיה באותיות כתב עבריות. לא תמיד הדבר צלח בידי. לפעמים הקדמתי ולפעמים איחרתי. אבל מה זה משנה. לקהל הצופים, לרובו, האנגלית לא הייתה "שפת האם". לפעמים כשלתי לחלוטין כשהסרט לא היה בשפה האנגלית , אבל התגברתי. עבודתי כמפעיל התרגום הייתה בהתנדבות ("טוב שם משמן טוב" ), אבל לפחות ראיתי המון סרטים ללא תשלום.
ואם בסרטים עסקינן, אילת הפכה להיות "הוליווד " של סרטי המערב הפרוע הישראליים. מאוחר יותר אפילו הוקמה בה עיר סרטים ( שברבות הימים הפכה ל"אטרקציה" לתיירים נוסח אולפני יוניברסל בלוס אנג'לס ). את הסרטים שצולמו באילת אפשר לספור על כף יד אחת.
באחד הימים גונבה שמועה באילת שסרט בשם "חולות לוהטים" ( נו, ומה מתאים יותר לחולות לוהטים אם לא המדבר עליו הוקמה אילת ? ) והשחקנית הראשית שתככב בו תהיה בחורה אנונימית בשם דליה לביא. מאז ימיי בפתח תקווה ,שני בתי הקולנוע שהיו בה ( "היכל" ו"הדר") היו משאת נפשי מאז שראיתי את הסרט הראשון בחיי שהיה "תום סוייר" . מאחר שכך , חיכיתי בכיליון עיניים לבואם לאילת של צוות השחקנים וההסרטה של "חולות לוהטים". והנה , ביום בהיר אחד ( לרוב , הימים באילת הם בהירים) נחת בשדה שלי מטוס "דקוטה" של "ארקיע" וממנו ירדו כל המעורבים בסרט ובראשם דליה לביא. בחורה יפה, תמירה,שער שחור גולש לעבר כתפיה, עיניים שחורות בורקות וקומתה מתנשאת מעל (כשהיה נודע לי על אנשים מיוחדים (סלבס בעיקר ) שמגיעים לשדה בטיסה, תמיד הייתי מחכה ברחבת חניית המטוסים לבואו של המטוס בו היו אותם אנשים כדי לחזות בהם מקרוב. והיו הרבה כאלה.גם בבואו של המטוס בו היו אנשי ונשות הצוות של "חולות לוהטים" .הגיע מיניבוס שלקח את דליה ויתר האנשים לבית מלון ששכן במרומי אילת (לצערי, שכחתי את שמו ). במהלך אותו יום, נודע לי (ולעוד כמה מחבריי באילת ) שבערב תיערך במלון מסיבת קבלת פנים לצוות הסרט.גמלה בלבי החלטה שעלי להיות באותה מסיבה. ואכן, היינו שם.התזמורת התחילה לנגן מוזיקה לריקודים. דליה ישבה בשולחן מרוחק ממני. אמרתי לחבריי שאני הולך להזמין אותה לרקוד. הם הסתכלו עלי כעל מישהו שיצא מדעתו. קמתי מכיסאי ופניתי לעבר שולחנה של דליה . ניגשתי אליה כשלבי מתפוצץ מדפיקות מואצות. שלחתי אליה את ידי לאות הזמנה לריקוד הטנגו שנוגן באותה עת. והיא קמה ! ורקדתי עם דליה לביא !!! . בתום הריקוד, כג'נטלמן מושלם, החזרתי אותה לשולחנה,אמרתי לה תודה ופניתי לעבר חבריי שהסתכלו עליי כמי שחזר מנחיתה על הירח. כשהסרט, שכאמור צולם באילת, יצא לאקרנים, כל מי שרצה לשמוע וכל מי שלא רצה, שמע את סיפור הריקוד שלי עם השחקנית הראשית של הסרט. לימים,קראתי במדורי הרכילות באחד העיתונים שדליה לביא, תושבת הישוב שבי ציון שליד נהרייה, נישאה לאמריקאי ועברה להתגורר במיאמי. בעת כתיבת שורות אלה ,דליה כבר איננה איתנו מזה כחמש שנים (כך קראתי באחד מן העיתונים ). לעולם לא אשכח את אותו ריקוד עם דליה לביא.
רכב ה"פאוור ואגון " של השדה הוחלף בטנדר "ויליס".לי לא היה אז רישיון נהיגה על מכונית ולכן עדיין השתמשתי בווספה עם הסירה,שכאמור, את הרישיון לנהיגה בה עשיתי עוד בימיי בפתח תקווה. באותם ימים ה"טסטרים" (דהיינו – בוחני הנהיגה) היו באים לאילת מבאר שבע – אחת לשלושה חודשים. באילת היה אז מורה אחד לנהיגה .פניתי אליו. לקחתי שני שיעורים ברכב שלו (טנדר די ישן, עם תיבת הילוכים כמובן. הרכב עם מהלכים אוטומטיים עדיין לא נראה באופק ) והייתי מוכן ל"טסט" ( המבחן בנהיגה ). למבחן תיאורטי לא נזקקתי מכיוון שעברתי מבחן שכזה עוד כשעשיתי את הרישיון על הווספה בפתח תקווה.הטסטרים הגיעו לאילת וניגשתי לטסט. אחרי כרבע שעה של נסיעה ברחובותיה השוממים של אילת,הבוחן הודיע לי שעברתי את הטסט בהצלחה. למזלי הרב, עקב בחינת התיאוריה שעברתי ב"צפון" ,הרישיון שקיבלתי היה ל"כל הארץ". זאת לדעת שבאותם ימים ,מי שעבר לראשונה,מבחני תיאוריה באילת וגם עבר בהצלחה את מבחן הנהיגה , קיבל רישיון נהיגה רק עד תמנע ( מכרות הנחושת של תמנע היו ממוקמים כעשרים ק"מ צפונית לאילת שבהם עבדו כורים רבים מקרב תושבי אילת , דאז ). הסיבה לכך הייתה שבאילת, באותם ימים , לא היו כלל רמזורים ותמרורי דרכים אחרים ולכן, לפי דעת הגורמים המוסמכים, היה קיים סיכון רב לתת , לתושב אילת, שעבר לראשונה מבחני תיאוריה באילת, רישיון נהיגה ל"כל הארץ",שכידוע,אז (שנת 1960 ! ),"כל הארץ" הייתה זרועה ברמזורים ותמרורים.
שמח וטוב לב התחלתי גם אני לנהוג ב"ויליס " של שדה התעופה.
בשנת 1962, התחיל לצאת באילת עיתון בשם "ערב ערב באילת" (העיתון בו אתם קוראים עכשיו), שמטרתו הראשונית הייתה לפרסם את ה"אירועים" השבועיים המתרחשים בעיר. בין היתר, היו בו גם כתבות שונות שנכתבו על ידי כתבי עיתונים (כמו "מעריב " או "על המשמר"). העיתון חולק חינם. פרנסתו הייתה על מודעות פרסומת של בתי העסק המועטים שהיו היו אז בעיר.העיתון הופק על ידי איציק ופועה נועם, מתושביה הוותיקים של אילת, והודפס בתל אביב.
חבילת העיתונים הייתה מגיעה לאילת , מדי יום חמישי, במטוס "ארקיע". אני הייתי הראשון שמוציא עיתון אחד מחבילת העיתונים שהורדה מן המטוס. אט אט העיתון התרחב והלך.
מאז ומתמיד בערה בי אש הכתיבה.פניתי לאיציק נועם (שהכרתי אותו מעבודתו בתחנת "ארקיע" באילת ) והצעתי לו את שירותיי במלאכת הכתיבה. הוא הסכים מייד. פתחתי בעיתון מדור בשם " על קפה הפוך עם ......." ומדי שבוע ראיינתי את אחד מתושבי אילת המוכרים, בנוסח של שאלות ותשובות. חתמתי את הראיון בשם סופרים "דן יוד" . המדור תפס תאוצה ורבים מקרב תושבי אילת ממש עמדו בתור כדי להיכנס לעיתון, דרכי. שמי התפרסם באילת גם כעיתונאי .
במשך כל שנות מגוריי באילת ( זוכרים ? באתי לשלושה חודשים ! ) חילחלה בעצמותיי התשוקה ללמוד באוניברסיטה. כעבור כשמונה שנים החלטתי להגשים את הרצון הזה. פניתי לדן אבן בבקשה לסיים את תפקידי כמנהל שדה התעופה ולעבור צפונה. נעניתי בחיוב. דן הציע לי לנהל את שדה דב.
עזבתי את אילת לתל אביב בצער ובגעגועים (שנמשכים עד היום) לימי התום והבראשית של אילת, להרים שמסביבה,לקניון האדום,לים מחליף הצבעים מכחול בוהק לתכלת, לטורקיז ולאדום,לצלילות בחוף אלמוג עם מסכה ושנורקל, לאלמוגים והדגים הנפלאים שבקרקעית הים, לאווירה,לחופש, למכנסיים הקצרים ולסנדלים .כן – וגם לחום.
שלום לך שדה התעופה הקטן והטוב.
שלום לך אילת . את בלבי תמיד.
רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת
חדשות אילת והערבה - יום יום באילת
