"תראי את העפיפון שלי", אומר לי ילד צעיר וחייכן, זהר שמו, עוד מעט בן שבע. זהר מחזיק בידו מקל ארוך, עליו מלופף חוט גומי ארוך, ובסופו- בלון לבן. "תראי איך אני מניף אותו", מראה לי זהר ובן רגע נוצר עפיפון לתפארת הממלא תפקידו נאמנה ומביא ילד מחויך ושמח לנתב אותו מול הרוח. מזה זמן רב חיפשתי משפחה שמגדלת את ילדיה בדרך חיים של חינוך ביתי. כששמעתי שהאפשרות קיימת, מצאתי לכך אישור גם בחוזר מנכ"ל של משרד החינוך. אורו עיניי! באמת קיימת אפשרות לגיטימית לא לשלוח את הילדים לבית הספר או לגן, ולחנך אותם בבית? לגדל אותם במלוא מובן המילה? לא שחלילה אני אנטי המערכת, אבל אם אפשר ורוצים, ומאמינים שההורים אכן נועדו לחנך את ילדיהם, מה טוב שמדינת ישראל מאפשרת זאת. אבל איך עושים זאת הלכה למעשה? האם יש כיתה קטנה באחד החדרים בבית ואמא ואבא עומדים ליד הלוח ומסבירים? ומי מחליט מה לומדים היום? כיצד מלמדים ילדים בני גילאים שונים? ואם הילדים כל היום בבית, כיצד הם פוגשים חבר'ה בני גילם? מצויידת בשאלות אלו ורבות נוספות, פניתי לנעמה ולנועם, הורים לשחר בת התשע, זהר בן השבע ואיילת בת השנתיים, ולשתי בנות אומנה נוספות, אשר כבר לא מתגוררות בבית. אה, כן, וילד רביעי בדרך...
כל טיול הופך להרפתקה
כשמתחיל יום חדש בביתם של נעמה ונועם, אין תכנית לימודים במגירת המטבח וגם לא נכתבו מערכי שיעור להיום. "כל יום נראה אחרת", מספרת נעמה, "אנחנו קמים בבוקר, בדרך כלל עם אור ראשון, מרגישים את הלך הרוחות בבית, את מצב הרוח של כל אחד מבני המשפחה ומשתדלים למצוא איזון בין מה שמתאים לכולם".
אז מה עושים?
"בעיקר קשובים לאיך אנחנו מרגישים, מה 'בא' לנו לעשות או לא לעשות, וגם מאפשרים לסביבה להשפיע עלינו", מספרת נעמה. "אנחנו יוצאים החוצה לבחון את מזג האוויר ומושיטים ידיים פתוחות למה שהעולם בוחר לזמן לנו. ממקום כזה, כשיוצאים להליכת בוקר, כל טיול הופך להיות הרפתקה. כל אבן קטנה הופכת לאוצר וכל חרק הופך לתגלית", אומרת נעמה. מלבד ההזדמנויות המרגשות שטומן בחובו כל יום חדש, קיימת גם שגרה קבועה, כמו בכל בית: "יש הרבה זמנים שמוקדשים לכל מיני פעילויות ותחומי עניין שלנו", מספרת נעמה, "זמני ארוחות והכנתן, זמני שינה וקימה, יש זמן של סידור הבית ועבודות הבית, זמן 'אבא', זמן שהאחות הקטנה איילת, ישנה, שחר וזהר פנויים יותר להתרכז ביצירה או בקריאה".
נשמע שסדר היום שלכם מלא בפעילויות.
"היום שלנו בהחלט שוקק חיים, אך בין כל הפעילויות האלו ואחרות, חשוב לנו לאפשר גם לעצמנו וגם לילדים את הזמן לנוח או לבהות, להרהר ולהרפות, ובעיקר - להיות!".
ומה מבין אלו אתם אוהבים במיוחד?
"אני הכי אוהבת לגלות כל רגע מחדש, בכל פעילות וחוויה, כמה זה מרגש לתת אמון בעולם, שהוא שולח לך בדיוק את מה שאתה צריך", אומרת נעמה, "אם מצליחים להיות מספיק פתוחים, מקבלים המון הפתעות מהחיים, שיעורים ללמוד ולגדול מהם".
נועם אוהב את הלימוד של פרשת השבוע בכל יום שישי, "כל המשפחה יושבת בסלון, כולם קוראים, מבינים את הניסוח המקראי, נותנים את הפרשנות שלנו לטקסט. זו אמנם למידה יותר מכוונת ומובנית, אבל החוויה של הלימוד המשפחתי ביחד טובה לדעתי".
"אני אוהב לטייל במדבר ולטפס על צוקים, לראות ציפורים, למצוא את הלילית", מספר זהר ומוסיף, "אני גם טוב ב'רולרבליידס' ולומד טניס". שחר, אחותו הגדולה של זהר, מספרת: "אני אוהבת דולפינים. אני גם אוהבת לאפות עוגות ועוגיות שאני ממציאה, בלי מתכון...ויש לי חוג קרמיקה וריקוד".
"כחלק משגרת היום שלנו, אנחנו אופים את הלחם", מספרת נעמה. "הילדים לשים ואופים, והם יודעים שאם לא נכין, למחרת לא יהיה לחם. הילדים גם אחראים לכביסה שלהם, מסדרים את הבית, מטפלים בכלבה וזורקים את שאריות המזון לקומפוסט".
והכל זורם על מי מנוחות?
"כשחיים חיי חופש, בהם אתה לוקח אחריות על הבחירות שלך בחיים, כל עשייה מקבלת מימד של שמחה", מסבירה נעמה, "גם המשימות שכביכול 'חייבים' לעשות הופכות לחלק מהמשחק והפער בין מה ש'צריך' לבין מה שרוצים לעשות- מיטשטש. אלו החיים שלנו ואנחנו חיים אותם במלואם. זורם על מי מנוחות? לא תמיד, אבל משתדלים. כולנו בני אדם, וכמו בכל משפחה, כמו בכל בית, יש גם רגעים של קושי ותסכול, יחד עם השמחה והאהבה. זה מה שהופך את החיים למלאים כל כך, לאמיתיים".
"פתרון קסם"
נועם ונעמה עברו להתגורר בבאר אורה לפני כשנה וחצי, והם מגדלים את ילדיהם בבית מאז. "במשך שנים רבות עבדתי עם מערכת החינוך הפורמאלית והלא פורמאלית כעובדת סוציאלית, גננת ומדריכת טיולים", מספרת נעמה, "ולא אהבתי את מה שראיתי שם". נעמה משחזרת את הרגע בו החליטה 'להוציא' את בתה הבכורה בת השנתיים מהבית ולשים אותה במשפחתון קטנטן אצל שכנה- חברה, לכמה שעות ביום. "דרך השכנה הכרנו את מסגרות החינוך האנתרופוסופיות הבוגרות יותר, ושחר המשיכה להתחנך בהן שלוש שנים נוספות, ושנה ראשונה בבית הספר".
ואיך היה החיבור עם הגישה האנתרופוסופית?
"היו הרבה דברים באנתרופוסופיה שהתחברתי אליהם באופן טבעי", מספרת נעמה, "השילוב של גוף ונפש, התפיסה הרוחנית, הפשטות, הקרבה לטבע, האוכל הבריא, העשייה שמחוברת לחיים, אווירת הרוגע והשקט ועוד הרבה דברים טובים".
ובכל זאת?
"הרגשנו שיש שם משהו כל כך מושלם, שיצר תסכול אצל הילדה, שמן הסתם לא הייתה מושלמת, כמו כולנו", מספרת נעמה, ונועם מוסיף: "הרגשתי שיש ניסיון לעצב את ילדינו לדמות 'אידיאלית' כפי שהתפיסה האנתרופוסופית רואה את האידיאל ולא כפי שנכון לילד הספציפי שלנו ולא אהבתי את זה כלל".
"היה לי קשה לשאת את הנוקשות והקור, את ההיצמדות לשיטה בלי להיות מספיק רגישים לראות את הילד כישות עם רצונות ואישיות משלו. משהו באווירה לא היה מספיק חי ואמיתי עבורי", מספרת נעמה. גם ניסיון להשתלב בגן רגיל של משרד החינוך לא הצליח. "לילדה לא היה טוב שם, ולנו היה קשה לתת אמון במערכת", מספרים שניהם. "החלטנו שבמקום להעביר ביקורת על שיטה חינוכית כזו או אחרת, הכי טוב יהיה אם אעשה עבור ילדיי את מה שהכי טוב להם", כך נעמה, "הקמתי גן פרטי משלי, בבית שלי. לא עבר זמן רב עד שמצאתי עצמי מגדלת ילדים של אחרים בגן שבביתי, בעוד שילדיי שכבר בגרו נאלצו לנסוע בכל יום למסגרות חינוך אחרות".
נעמה לא העלתה בדעתה שישנה אפשרות אחרת, עד אשר שמעה עליה ממשפחות נוספות. "פתאום נפתח לי חלון למציאות שהרגישה לי כל כך נכונה, מן פתרון קסם כזה. כל כך הרבה שנים חיפשתי את המסגרת החינוכית האידיאלית עבור ילדיי לגדול בה, עד שהבנתי שאין כזו! הלכתי רחוק לחפש פתרונות מושלמים בחוץ, בזמן שהתשובה הייתה כל הזמן כל כך קרובה אליי - כאן בביתי, בחיקי. לא שבבית הכל מושלם, בכלל לא, אבל לפחות פה הם יגדלו בסביבה הטבעית שלהם, עם דמויות בוגרות משמעותיות שאוהבות אותם-ומאפשרות להם להיות מי שהם -עם ההורים!".
הילדים שואלים, ההורים עונים
"הרעיון שעומד עבורי בבסיס החינוך הביתי הוא לאפשר לילדינו לחוות את הילדות במלואה", מספר נועם, העובד במרכז לצפרות באילת וגם מורה ללימודי סביבה וצפרות. "חשוב לנו לתת לילדינו לחיות כמו ילדים. לימודים עיוניים דורשים מוכנות נפשית ורגשית, שאינה תמיד באה בקשר ישיר עם הגיל של הילד". נועם ממשיך ומסביר על החשיבות שרואים נעמה והוא בשמירה על יצר הסקרנות הטבעי שיש לילד, על הרצון ללמוד, להחכים, להבין. "הסקרנות היא דבר טבעי אצל ילדים. ההתערבות שלנו כמבוגרים עלולה רק להגביל את הדמיון והיצירתיות שלהם", אומרת נעמה. "כל הכוונה שלנו רק מנציחה את דפוסי החשיבה, ההתנהגות וההתמודדות שלנו, ולא מאפשרת לילד להביא משהו חדש לעולם", ממשיכה נעמה ומוסיפה, "ואני גם מצטרפת לדבריו של נועם, שבגרות אפשר להשלים, וילדות לא".
אז איך עושים את זה ת'כלס? אתם עושים שיעורים יזומים שעכשיו לומדים נושא מסוים, או שהילדים באים ושואלים שאלות וזה הופך ללמידה? "אנחנו לא מורים ואיננו עוסקים בללמד את ילדינו. ובכל זאת, ילדינו לומדים מאיתנו הרבה מאד", מציינת נעמה, "עצם הנוכחות ההורית משמשת עבורם מודל לחיקוי. הלמידה היא הדדית. החיים יחד בבית מעניקים לכולנו הזדמנות ללמוד האחד מהשני, האחד עם השני, אנחנו שואלים שאלות ומחפשים תשובות, וזו הלמידה האמיתית עבורנו". "אנחנו לא מכינים מראש תכנים לימודיים שנראים לנו חשובים לילדים ללמוד אותם", מסביר נועם, "בדרך כלל הכל קורה באופן טבעי. למשל, אנחנו יושבים ומביטים בחלון רואים עננים. אני יכול להציע לילדים שעכשיו נשב ונלמד ביחד איך נוצרים עננים", ונעמה מוסיפה: "או שהילדים רואים אדים שיוצאים מאחד הסירים במטבח, הם עושים את החיבור, ומתוך זה כבר נוצר שיעור שלם- על מה זה אדים ומה זה עננים ומה זה אובך וערפל וכו'".
"צריך הרבה סבלנות, משהו שאין אותו כל כך בבית הספר", אומר נועם, "בית הספר פשוט לא בנוי לסבלנות כזו שמאפשרת להיות קשוב לרצון הילד, להמתין להבשלתו ומוכנותו לשאוב את הידע".
והסבלנות הזו מתאפשרת באופן טבעי בבית?
"החינוך הביתי מאפשר לילדים לבחור את תחומי העניין שלהם בעצמם, לקבוע את קצב הלמידה שלהם ואת הדרך והאמצעים שאליהם הם מתחברים באופן טבעי בעצמם", מסביר נועם, "במקרה כזה, כשהלמידה נעשית מבחירה חופשית וממקום אישי ופנימי, היא עמוקה ואמיתית". נועם, המלמד בבית הספר 'ימין הרצוג' ובבית הספר 'מעלה שחרות' ביטבתה, מציין, כי: "חינוך אינו מקצוע. חינוך צריך להגיע ממקום רגשי וערכי, אמהי ואבהי. עבודת החינוך אינה רק העברת ידע, ולא משנה באיזו דרך מקצועית הוא מועבר. מחויבת להיות הקניית יכולות רגשיות, ערכיות ויכולות למידה עצמית".
לאלו נושאים או ערכים אתם מקנים חשיבות בחינוך ילדיכם?
"חשוב לנו לגדל את ילדינו להיות בני אדם טובים", עונה נעמה. "טובים לעצמם, נאמנים למי שהם, עוסקים במה שעושה להם טוב וטובים לסביבה, במובן של מכבדים את האחר עם השונות שלו, עוזרים לזולת, תורמים לחברה". "המסר של לאהוב את מה שאתה עושה ולעשות את מה שאתה אוהב עובר לילדים, ולא רק בגלל שזה ערך שאנחנו מאמינים שחשוב לחנך לאורו, אלא משום שכך אנו חיים", מסבירה נעמה, "הילדים מקבלים ולומדים מאיתנו בין אם נרצה בכך או לא, ולא משנה היכן הילדים לומדים. עצם הנוכחות ההורית בעלת השפעה רבה על חינוך הילדים, ולא משנה כמה שעות ביום נמצא הילד עם הוריו".
"חשוב לנו להקנות לילדים אהבה ללימודים ורצון לחקור", מסביר נועם, "אנחנו כמבוגרים משמשים מודל עבור הילדים, אז אם חשוב לנו להעביר ערכים מסוימים, עלינו קודם כל לחיות אותם בעצמנו. הילדים כבר קולטים ומפנימים את כל מה שהם צריכים".
זה לא פשוט לשמש מודל חיקוי כל הזמן.
"בוודאי שלא, זו עבודה לכל דבר, ואין את מי להאשים בטעויות", אומרת נעמה ומחייכת, "אם חשוב לנו לחנך את ילדינו כך שייקחו אחריות על הבחירות שלהם ועל המעשים שלהם, אנחנו כהורים צריכים לעבוד על עצמנו כדי לשחרר את המקום הזה של 'אני יודע מה נכון ומה טוב בשבילך' ".
והניסיון שצברתם וחכמת החיים שלכם בטלים? יש לכם מה להעביר לילדים?
נעמה: "בוודאי, אך זה לא אומר שאנחנו יודעים יותר טוב מהם מה טוב עבורם. חשוב לנו שהם יבדקו את גבולות היכולת והמגבלות שלהם בעצמם, שיחוו וילמדו מתוך ניסיון וטעייה, מתוך צמיחה פנימית, שיפעילו שיקול דעת עצמאי ולא יפעלו רק כרובוטים ממושמעים הנענים למקור סמכות חיצוני".
מה דורשות הרשויות?
כשמקליקים 'חינוך ביתי' באתר של משרד החינוך, מתקבל חוזר מנכ"ל בנושא, הדורש להגיש תכנית לימודים שנתית. "בשנים האחרונות", מספרת נעמה, "בעיקר בעקבות הגשת בג"ץ בנושא, הולכת וגוברת המודעות בקרב הציבור הרחב לנושא, ומתוך כך, גם גוברת הפתיחות בקרב הממסד. משרד החינוך לומד להכיר מקרוב את התחום, וגם הנהלים נעשים גמישים יותר".
אז בעצם כשנה וחצי אתם מחנכים כך את ילדיכם?
"דרך החינוך שלנו את ילדינו תלויה במי שאנו- בדרך שבה אנו מתנהלים ומנהלים את תפיסת עולמנו, ואין לכך קשר עם הימצאותם או היעדרותם של הילדים ממסגרות חינוך ממוסדות", מסבירה נעמה, "מה שהשתנה לאחרונה, מאז שעברנו לגור בערבה, זו העובדה שכולנו חיים יחד, כל המשפחה, בבית".
האם אתם רואים בדרך החינוך הביתי עיקרון מוביל בחייכם?
"החינוך הביתי הוא רק נדבך אחד מאורח החיים שלנו, בו אנו בוחרים לקחת אחריות על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו ושל ילדינו", מסבירה נעמה, "אנחנו משתדלים לאכול כמה שיותר טבעי, בריא ואורגני, חיים בפשטות,על פי ריתמוס הבריאה, כלומר קמים בזריחה, הולכים לישון בשקיעה, מגדלים ירקות וצמחי תבלין בגינה,יוצאים להליכות בוקר מוקדמות, קוראים, מתבוננים, מקשיבים, מרגישים, יוצרים, לומדים... מהחיים. לא רואים טלוויזיה, לא שומעים חדשות, לא אוכלים זבל, לא מכניסים תרופות רעל לגופנו, לא עסוקים כל היום בלהתאים עצמנו להשפעות הסביבה. חולמים את המציאות ואז חיים את החלום. בוראים לנו כל יום מחדש, עם אמון ואמונה שהכל לטובה".
האם תמליצו על דרך זו לאחרים?
"טוב לנו לחיות יחד בבית, זה נכון עבורנו, אבל זה לא מתאים לכל אחד", מציינת נעמה, "כמו שלנו טוב מחוץ למסגרות הממוסדות, כך יש מי שדווקא המסגרת עושה לו טוב. אין פה נכון או לא נכון, אלא מה שנכון לנו לעכשיו, ומה שנכון עכשיו גם למישהו אחר. אני כן יכולה להמליץ", מסכמת נעמה, "להורים שקוראים את הכתוב כעת, להעז להרפות מתפיסות השבי שמנחות אותנו בכל פעולה, לנסות לשחרר את עצמנו מכבלי ה'צריך', ה'אין מה לעשות, חייבים', או 'ככה זה בחיים', ולהתקרב לעצמנו, לאפשר לעצמנו להרגיש מה נכון עבורנו, עבור משפחתנו, להקדיש יותר תשומת לב לאמונות או מחשבות שמנחות אותנו בכל פעולה ולהשפעה שלהן על הבחירות שלנו, על החיים שלנו ועל החיים של ילדינו. מה אנחנו כהורים רוצים עבור הילדים שלנו, בסופו של דבר? שיגדלו להיות מאושרים ובריאים. זה העיקר! חשוב שניתן לעצמנו את החופש לבדוק - מה עושה אותנו מאושרים".
ביקור בארץ לעולם לא
אחרי שזהר הראה לי את העפיפון שהכין, המשכתי וראיתי על המדרכה את שחר ואיילת יושבות ומציירות עם גירים צבעוניים על המדרכה. איילת בת השנתיים הראתה לי את הלב הענק שמצויר שם. נכנסנו לבית, מרווח וגדול, וזהר לקח אותי לחדר שלו, הראה לי ספרים שיש לו על ציפורים וחיות. גם שחר הראתה לי את החדר שלה ואחר כך הלכנו לשבת על המחצלת בסלון. פתאום מצאתי את עצמי עם שלושה ילדים מקסימים, אמיתיים, חייכנים, מלאי בטחון, שמראים לי כל מיני דברים שהכינו או מצאו, ספרים שהם אוהבים, משחקים... הם פתחו לי את הדלת לעולמם, ולא היה שם ולו לרגע, איזשהו משחק, העמדת פנים, הצבת גבולות של "אני מבוגרת ואתם ילדים". פשוט היינו. ארבעתנו יחד. נתתי להם לקחת אותי לארץ לעולם לא, והם הזכירו לי כמה זה טוב להיות ילד. על אמת.
