אז והיום: הספרייה העירונית באילת

מאת: מיכאל יעקובסון ● 26/9/2014 01:31 ● ערב ערב 2064
הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לאילת היה לבקר בספרייה העירונית הישנה. רציתי לראות אותה, בזכות האדריכל שתכנן אותה - צבי תורן. בעיתונות היומית סיקרו את טקס פתיחת הספרייה שהתקיים באוקטובר 1968. דוד בן גוריון השתתף באירוע. האם אתם מזהים את עצמכם בתמונות ההיסטוריות?
אז והיום: הספרייה העירונית באילת
תגיות:

צילומים 1969 - בני בדרשי צילומים 2014 - מיכאל יעקובסון

תמונת כתבה
הספריה העירונית, 1969

הביקור

השעה כבר היתה מאוחרת, השמש שקעה אבל בספרייה הסתובבו וקראו בספרים כמה עשרות מתושבי אילת: ילדים עם אמהות, סטודנטים וגם אנשים מבוגרים. הספרנית הראשית עמדה בכניסה ודיברה בעצבנות בטלפון נייד. 46 השנים שחלפו מעת חנוכת הבניין ב-1968, כמעט ולא מורגשים. רק אחרי שחזרתי הביתה וראיתי את התמונות ההיסטוריות, הבנתי שכן נערכו שינויים, אך הבניין עדיין נראה מצוין. כמעט כמו חדש. המרכיב הבולט בו הם לבני הסיליקט הלבנות הניצבות לקרקע, בשונה מהמקובל במסורת הבנייה בו כל נדבך מונח באופן אופקי בכדי ליצור יציבות. כאן החליט האדריכל ללכת בדרך שונה. בנוסף, את פינות הבניין הוא עיגל - דבר שדרש מאמץ תכנוני וביצועי ובסופו של דבר בעיקר מאמץ כלכלי. כבר בכניסה מתברר שהפסל המבריק של הפסל פנחס עשת סולק מהמקום. פיתוח הנוף קיבל פרשנות מלאכותית שלא תרמה למקום: דשא מלאכותי מיותר, עצי תמר שלא נקלטו ונותרו ננסיים, ערוגות שנאטמו בבטון ונצבעו בשחור. למה שחור? בהמשך, מימין אפשר לגלות שלבניין המקורי נוסף אגף למתנ"ס, שנבנה בשלב מאוחר יותר. הוא אמנם מורכב מאותן לבנים, אך את ההתעגלות החליפו פינות והזרימה והרכות שאפיינו כל כך את הבניין המקורי נעלמו ממנו. הבניין במקור תוכנן בצורת שבלול עם רמפה שמלווה את המבקר לאורך כל הבניין עד לקומה השנייה. השינויים בבניין הביאו ליישור הרמפה, והזזת הכניסה לבניין על חשבון מרפסת הכניסה המקורה, כנראה כדי להרחיב את שטח הספרייה. בנוסף, הוצבו מעל הכניסה שלטים שאינם הולמים את עיצוב הבניין הכללי. בתוך הבניין השינויים הם משניים: נכון, הרמפה נעלמה וכל רעיון התנועה שהגה האדריכל נגוז, אבל הסיליקט מופיע גם בפנים חשוף ולכן האווירה כאן נותרה מיוחדת. עמדת הספרנית שהיתה בעבר בחדר גדול, הוזזה לשולחן סתמי בכניסה לבניין והחדר המקורי הפך לעוד אולם ספרים. אולם ההרצאות האובלי הפך גם הוא לחדר ספרים. נכנסתי לאולם הקריאה הגדול. לא עשו כאן שינויים חוץ מהחלפת הרצפה והריהוט, והקמת תקרה אקוסטית לא יפה שמסתירה את התקרה המקורית עם פתחי התאורה הטבעית. הספרנית, בעלת מבטא דרום אמריקאי כבד, התעניינה לדעת למה אני מצלם ורדפה אחרי כשרציתי לראות את שרשרת החדרים העוטפת את אולם הקריאה. כשהסברתי את פשר מעשיי, היא שמחה לשמוע על הערכים האדריכליים של הבניין, ייחודו ועל מבנים אחרים שתכנן תורן בארץ בטכנולוגית הלבנים. היא רצתה שגם מנהלת הספרייה תשמע, אבל היא היתה עדיין עסוקה בשיחה הטלפונית אז הלכתי.
תמונת כתבה
תמונת כתבה
תמונת כתבה

על הבניין והאדריכל

היות והיום חלו כמה שינויים בבניין, לא שמתי לב שתכנית הבניין והמסלול שיצר האדריכל למבקר, מתוכננים בצורת שבלול. הבניין בן שני מפלסים, והחל מהכניסה יש רמפה עליה עולה המבקר עד לקומה השנייה. בפרספקטיבה ובשרטוטי החזית המוצגים בהמשך, ניתן לראות הד לרמפה בעיצוב הגג. את בניית הספרייה מימנה קרן החינוך לישראל של המגבית היהודית המאוחדת. בשיחה עם האדריכלים לאה ושמואל רוזנבאום, בתו של תורן ובעלה, הם מספרים שפעם מפרויקט כזה אפשר היה להחזיק משרד לשנה ולכסות עם ההכנסות שבאו ממנו גם משכורות, גם משרד וגם משפחה. לאה ושמואל הכירו בטכניון, התחתנו ובהמשך הפכו לשותפים ולממשיכי משרדו של האדריכל צבי תורן. במהלך בניית הספרייה, לאה שהיתה אז סטודנטית לאדריכלות, נהגה להצטרף לאביה לפקח על התקדמות הבנייה. זו היתה הספרייה העירונית הראשונה שתורן קיבל לתכנן, ולאחר מכן קיבל לתכנן ספריה עירונית נוספת כמו זו בקריית מלאכי. בלבני סיליקט תכנן כמה מבנים, אבל הבניין באילת כנראה הודות לאקלים המקומי, נשמר הכי טוב. לאה נזכרת במשפט שאביה אמר פעם (בהתייחסות דווקא לבניין הספרייה בקריית מלאכי): "כשבונים דבר יפה אז שומרים עליו". ואכן, נראה שלא רק האקלים שמר על הבניין, אלא גם המשתמשים. היא מוסיפה ואומרת שמבין העבודות הרבות שתכנן לאורך חייו המקצועיים, נראה כי בניין הספרייה באילת הוא הבניין המרשים והחריג ביותר בנוף עבודותיו. אולי בגלל זה הזמין שניים מבכירי צלמי האדריכלות באותה תקופה לצלם כל אחד בנפרד את הבניין. בעיתונות היומית סיקרו את טקס פתיחת הספרייה שהתקיים באוקטובר 1968. דוד בן גוריון השתתף באירוע וציין כי ביקורו הראשון באילת היה 34 שנה קודם לכן. חוץ מבן גוריון הגיעו להשתתף בחנוכה גם נציגי הסוכנות היהודית, נציג משרד החינוך וראש עיריית אילת - אשר אזר. בסקירות מצוין כי הספרייה משלימה את המרכז האזרחי של אילת שהורכב מבניין העירייה, בנייני ההסתדרות, אולם מופעים, בתי ספר ומרכז מסחרי. הספרייה משתרעת על שטח של 1,300 מ"ר וכוללת לבד מספרייה גם אולם קונצרטים והרצאות ל-180 איש. ובבנייתה הושקעו 900 אלף ל"י. חצי מהסכום תרמה רוזלין (רחל) פיינשטיין מארה"ב, ואת שאר הסכום מימן מפעל הפיס. הנושא שהעסיק את תורן בפרויקט, למיטב זיכרונה, היו אותם קוים מעגליים שתכנן בבניין. "היה קשה להסביר לאנשים בשטח איך לבנות את הפינות מעוגלות", היא נזכרת בהתמודדות השבועית של אביה באתר הבנייה. "היות ובהכשרתו היה גם מהנדס, הוא דאג לחשב ולשרטט את כל אותם קירות, וכן את התבניות שבעזרתן בנו את הקירות". שמואל מוסיף, שבמשרד הם חישבו באופן מדויק את גובה המבנה, כך שיכנסו לכל גובה הקיר לבני הסיליקט באופן מדויק ושלם - "הכל היה מחושב על הסנטימטר". איך הגיע הפסל של פנחס עשת לחזית הספרייה? "אבא שלי רצה שתהיה בבניין אמנות ישראלית וליצירת הפסל בחוץ הוא פנה לעשת. גם בקרית מלאכי יש קיר אמנות שציירה מינה זיסלמן, ביד לבנים בתל אביב הוא תכנן עבודת קיר גדולה של יחיאל שמי שלא בוצעה בסוף, ובבית הספר ברנר בהרצליה שהוא תכנן בשנות החמישים הוא צייר בעצמו ציור קיר גדול בכניסה". את הפסל, החליט ראש עיריית אילת לשעבר, גדי כץ, להעמיד, אלא שהפסל נפגע בשל מציירי גרפיטי למיניהם, וכעת הוא מוצב בבטחה בכניסה למרכז 'שישים פלוס'. מי תכנן את תוספת אגף המתנ"ס? מתברר שמשרדו של תורן קיבל את הפרויקט. תורן תכנן אותו במקור כשלב ב', אך הביצוע התעכב עד 1975. אז כבר הצטרפו למשרד לאה ושמואל והובילו את הפרויקט. תחילה הגישו גרסה נאמנה למקור עם קווים מעוגלים, אך המימון היה קטן ונדרש מהם להשתמש בפינות רגילות ולחרוג מהתכנון המקורי. איך צבי תורן הגיב לשינוי? "לא היתה לו ברירה. הוא היה אדם מאוד מציאותי והוא התפשר ושמח שלפחות המשיכו להשתמש בלבני הסיליקט". את הפרויקט צילמו צלמי האדריכלות בני בדרשי ורן ארדה. כמו ברבים מהפרויקטים שנבנו ותועדו באותה עת, למרות הצילום בצבעים כבר היה נפוץ, הקפיד בדרשי לצלם את הבניין בשחור-לבן, גוונים המדגישים את איכויות בניין הספרייה ויוצרים דרמה, ממש כמו בסיפורים המסתתרים בספרים השמורים בפנים.
תמונת כתבה
תמונת כתבה
תמונת כתבה
תמונת כתבה

האדריכל צבי תורן

שלא בצדק נשכח תורן מדפי ההיסטוריה של האדריכלות הישראלית, אפילו כשמזכירים את פרויקט "יד לבנים" בתל אביב שברחוב פנקס, לרוב משמיטים את שמו מצוות המתכננים, למרות שהיה שותף מלא לזכייה בתחרות המתכננים ולתכנון עצמו. עכשיו דאגתי שיהיה עליו ערך בויקיפדיה. הוא נולד בשנת 1913 בבוהמיה (היום בצ'כיה) ולמד אדריכלות בבית הספר הטכני הגבוה בפראג. לאחר לימודיו עבד במשרד אדריכלים מקומי בפראג ולאחר שפרצה המלחמה גויס לצבא בתפקיד לא שכיח: הוא הוצב באנגליה כנציג השלטון הצ'כי הגולה ושם היה אחראי לתערוכות ופרסום. אחרי המלחמה חזר ועבד כאדריכל בפראג. ב-1949 עלה עם משפחתו לישראל ועבד בתל אביב כשכיר במשרדו של האדריכל זאב רכטר. לאחר תקופה קצרה פרש ופתח משרד עצמאי שזכה לתכנן עשרות פרויקטים בכל רחבי הארץ. הוא תכנן אמנם מבנים בתל אביב וסביבתה, אך רבים מהמבנים שתכנן, בעיקר מבני ציבור, נבנו בפריפריה הישראלית: מתנ"ס בירוחם, מתנ"ס וספריה בקרית מלאכי, בית אבות באשקלון, בית ספר מקיף ביבנה ובית כנסת ברמלה. תורן היה אדם דתי וחוץ מכיפה על הראש, נהג ללכת גם עם פפיון. בתו המשיכה את דרכו יחד עם בעלה, בינתיים גם הם פרשו מהמקצוע. תורן ניפטר ב-1999. ביום שישי האחרון הועבר האוסף של תורן לארכיון אדריכלות ישראל במגדל שלום. תודה לצבי אלחייני ולג'ואנה מארכיון אדריכלות ישראל שסרקו לי כמה מהתמונות שבאוסף.
תמונת כתבה
להקת פיקוד דרום על רקע פסלו של עשת
תמונת כתבה
מי מזהה את הילדה?
תמונת כתבה
מיכאל יעקובסון הוא אדריכל וגיאוגרף. הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג "חלון אחורי": http://wp.me/pS9cH-muT חדשות אילת

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש