למשך שלושת ימי הפסטיבל 'קלאסי בים האדום', הפכו 'תיאטראות אילת' לעולם קסום שהעביר אותנו למחוזות רחוקים. שרי ג'קסון המעצבת הפכה את בית הקולנוע למקום קסום בו עבר הקהל באפלולית רכה על גבי שטיח אדום בין וילונות שחורים ושנדלירים שקופים-מוזהבים לבית קפה שעוצב במיוחד והוצבו בו כסאות ושולחנות ובר מעץ שחור להנאת הממתינים לתחילת הקונצרט.
ואפילו האולם הגדול של הקולנוע שבו ישבנו להאזין לקונצרטים בניצוחו של המאסטרו גרגייב לבש חג, והרגיש לרגע כמו אולם אופרה בעיר אחרת.
והמוסיקה היתה כמובן כמו בכל הפסטיבלים הקודמים ממש שמימית.
האופרה יולנטה של צ'ייקובסקי, דון קישוט של סמטנה והתשיעית של מאהלר נוגנו באופן מושלם על ידי התזמורת, סולני וזמרי בית האופרה מרינסקי.
דון קישוט חי ונשם על הבמה, עליה גם נפח נשמתו. האופרה הטראגית, שנוגנה בדייקנות מעוררת פליאה, עם זמרי אופרה, שמעבר לשירתם המהוקצעת, הציגו כשרון מפליא של משחק, ונתנו לנו הקהל להיכנס לסיפור באופן טוטאלי, להזדהות עם הגיבורים, ומדי פעם, בעיקר לקראת סוף האופרה, אף להזיל דמעה.
נגני התזמורת – הכנרים, הצ'לנים, הקונטרבסים, כלי הנשיפה והנבל, שכל אחד מהם יכול להיות סולן בכל תזמורת נחשבת, חברו עם סוללת התופים וסגרו לנו את סופהשבוע הקסום עם מאהלר שכמותו טרם שמעתי (א.ד). אמנם מאהלר כתב את הסימפוניה התשיעית שלו מתוך מצוקה אישית, אבל אחרי קונצרט כזה, כל אחד מרגיש התעלות ושמחה בלב ושוכח את המצוקות הפרטיות שלו.
חבל רק שהאולם היה צר מלהכיל את הקהל הרב שביקש ליהנות מהקונצרטים וכמו כן, היה חם מדי ולא מאוורר. בנוסף, למרות התפאורה המרשימה בכניסה, התאורה בגרם המדרגות המוביל לאולם כניסה היתה עמומה מדי, מה שהקשה על חלק מהאורחים לפלס דרכם לאולם, ושהבמה היתה קצת צרה מלהכיל את התזמורת והמקהלה שהביא אתו המאסטרו. ועוד לא אמרנו מילה על המחירים...
אבל על אף הכל- פסטיבל כזה חבל להחמיץ, כדאי לשמוע לפחות קונצרט אחד מבלי לחשוב על המחיר.
חדשות אילת
