"הייתי רוצה שתסכימי לנסות לפחות פעם אחת. מיליוני אנשים בכל העולם מוצאים לעצמם בני זוג באמצעות מודעות בעיתונים ומשרדי שידוכים. זו לא בושה. יותר גרוע להשאר לבד. "אמרה ציפי לחברתה שרה.
אני בת חמישים ואחת. מדוע את חושבת שאני צריכה אהבה חדשה או בן זוג? טוב לי ככה. אני לא אתן לעוד גבר, הזדמנות להפוך אותי למשרתת האישית שלו למשך שלושים שנה ואחר כך לעזוב אותי בשביל פרגית צעירה. פעם שנייה זה לא יקרה." ענתה שרה שבעלה עזב אותה לפני שנתיים, לטובת מזכירתו בת השלושים. "לא כל הגברים אותו הדבר." מחתה ציפי. "כל הגברים מעדיפים נשים צעירות". ענתה שרה. "הנושא הזה סגור." ציפי לא התייאשה. מדי יום הביאה לשרה מודעות בעיתונים על משרדי שידוכים, על שרות הכרות בוידיאו ועל גברים בודדים המחפשים בנות זוג. יום אחד הגיעה כשעל פניה הבעת ניצחון וקראה: "הפעם לא תוכלי לסרב! תקראי בעצמך! תעשיין בן שישים מחפש אישה בוגרת ורצינית. ועוד אחת – פרופסור בן חמישים ותשע, אלמן, שונא את בדידותו ונערות צעירות מדי ומחפש אישה בוגרת לקשר רציני. את חייבת לענות למודעות האלו. תעשיין! פרופסור זה לא סתם! אם "את יודעת מה? בכדי שתרדי ממני – עני על המודעות במקומי ונראה. לי אין זמן, לפי שיחת הטלפון, אם להמשיך את העניין." שלושה ימים מאוחר יותר הגיעה שיחת הטלפון הראשונה. "שרה? מדבר מיכאל אמיר. את ענית למודעה שלי." אמר קול גברי נעים מצידו השני של הקו. "עניתי על מספר מודעות. איזו מודעה היא שלך?" אמרה שרה ללא בושה. שידע שהוא לא הדג היחיד ברשת. "אני התעשיין." ענה מיכאל אמיר. "טוב אני לא בדיוק תעשיין. אני עובד במחסן של מפעל תעשייתי גדול. אפילו לא מנהל המחסן, אבל חשבתי שתעשיין נשמע טוב יותר ממחסנאי." שרה פרצה בצחוק. "באמת ניראה לי קצת מוזר שתעשיין יחפש אישה באמצעות מודעה בעיתון. על תעשיין עשיר תהיינה די קופצות גם בלי מודעה. לא חשוב לי שאתה לא תעשיין, אבל לא מוצא חן בעיני אדם, שמתבייש במה שהוא עושה ועוד יותר מפריע לי ששיקרת. מצטערת. אמנם יש לך קול סימפטי, אבל יושר חשוב לי יותר." אמרה והניחה את השפופרת על כנה. כעבור פחות מחצי שעה הגיעה השיחה השנייה. לא פרופסור ולא נעליים – משרד שידוכים פשוטו כמשמעו. "אל תיבהלי מהעובדה שאני לא מועמד לשידוך, אני כאן כדי לעזור לך למצוא מישהו ואני מבטיח לך שיש לי יותר מפרופסור אחד ב"מלאי". אבל קודם כל הייתי רוצה לפגוש אותך כדי לראות מה יתאים לך יותר מכל." אמר קול גברי סמכותי מצידו השני של הקו. "אני לא מחפשת משרד שידוכים. חברה שלי ענתה למודעה שלך, אותי זה כלל לא מעניין." ענתה שרה. "לפני שאת פוסלת את העניין על הסף, הייתי מציע שניפגש בכל זאת במשרד. האמיני לי שאין לך מה להפסיד. במשך שנות עבודתי, זיווגתי הרבה מאוד זיווגים מוצלחים. מה את משקיעה בעסק? פגישה של חצי שעה? נאמר מחר בחמש? מתאים לך. "קבע הקול הסמכותי מצידו השני של קו הטלפון, ושרה נכנעה. "בסדר." אמרה "אבוא לפגוש אותך מחר בחמש." אמרה ולא התכוונה כלל להגיע לפגישה. "בשבילי תלכי." אמרה ציפי אחרי ששמעה את הסיפור. "הוא צודק האיש הזה. מה יש לך להפסיד?" שרה נכנעה ולמחרת בדיוק בחמש, הגיעה למשרד השידוכין ששכן אחר כבוד בחדר במלון בהרצלייה. כשהתגברה על הזעזוע שנגרם לה על ידי החדרון הלא מסודר, הפקידה השתלטנית וערימות הפתקים שעל שולחן הכתיבה שמאחריו, ישב גבר מזדקן. הציגה את עצמה. מר כהן, השדכן, סקר אותה בעניין מכף רגל ועד ראש וכנראה שאהב מה שראה שכן אמר לה: "אני לא חושב שתהיה לנו בעיה למצוא לך בן זוג – אישה נאה כמוך..." שלף ממגרה בשולחנו טופס נכבד למראה והחל למלא את הפרטים. כשהגיעו לנושא הגיל עצר כששמע ששרה עברה כבר את גיל החמישים "מי היה מאמין? את נראית נהדר – מקסימום ארבעים. בדרך כלל איננו מנסים למצוא שידוך למישהי שעברה את החמישים, אבל במקרה שלך ננהג באורח יוצא מהכלל." "מקסימום ארבעים." ענה מר כהן בלא להניד עפעף. למרות גילה המופלג של שרה, המשיך למלא את הטופס והיה מרוצה מאוד לשמוע שהיא בעלת דירה באזור מגורים יוקרתי, בעלת רכב, פנסיה נכבדה וגם מקום עבודה מכניס. "בסדר גמור. אני לא חושב שתהיה בעיה. וכעת כדי שנתחיל לטפל בך, את צריכה לשלם לנו חמשת אלפים דולר. תמורת הסכום הזה את זכאית לשנה שלמה של שירותים שלנו, במהלכה נפגיש אותך עם בני זוג פוטנציאלים..." אמר מר כהן בשביעות רצון. "חמשת אלפים דולר? תמהה שרה. "זה בהחלט לא הרבה... אם באמת נצליח למצוא לך בן זוג – דבר שהוא קרוב לודאי, תשמחי שבזבזת את הכסף על שירותינו במקום על נסיעה לחו"ל..." אמר מר כהן. "ומה אם לא תצליחו למצוא לי בן זוג? שאלה שרה. "זה בדרך כלל לא קורה." ענה שדכן. "תודה אני מעדיפה לנסוע לחו"ל." ענתה שרה ועזבה את המשרד, משאירה מאחוריה את מר כהן הנרגז על שבזבזה את זמנו ואת מזכירתו, שניסתה להפציר בה שתשנה את דעתה כל הדרך עד מגרש החניה. בערב סיפרה שרה לציפי את חוויותיה. "טוב. אולי טעיתי. אבל בינתיים קרה משהו נפלא." אמרה ציפי. "עזבי אותי ציפי אני באמת מאושרת לבד." ענתה שרה. "רק עוד הפעם." אמרה ציפי, "אתמול התארחנו אצל גליה לארוחת ערב ופגשתי שם את מוטקה. מלח הארץ. תת אלוף במיל. אדם משכיל, נראה טוב, בעל וילה מפוארת בהרצלייה פיתוח – מה לא. נבצר מבינתי איך לא נזכרתי בו קודם. הוא בדיוק מתאים. התאלמן לפני שנה." "לא בא בחשבון. לא מוטקה ולא שום דבר. טוב לי לבד." ענתה שרה. "רק עוד הפעם ואחר כך אניח לך." אמרה ציפי "לא. אין לי זמן. המכונית שלי התקלקלה ואני צריכה לנסוע מוקדם בבוקר למוסך ואין לי ראש לשידוכים. האמיני לי – טוב לי לבד!" ענתה שרה בתוקף והפעם לא הועילו לציפי כל התחנונים. למחרת בדרכה למוסך, כשעצרה ברמזור אדום, עצרה לצידה מכונית מרצדס כסופה מפוארת ובתוכה ישב גבר נאה כבן חמישים. "זה בהחלט היה מתאים לי – לפחות בצורה." הרהרה לעצמה – "אבל גבר כזה לא יסתכל על אחת כמוני – הוא ודאי רוצה צעירה. חוץ מזה, הוא בודאי נשוי מאוד. ויש לו גם מאהבת או שתיים מהצד." לפתע הסב הגבר ראשו ועיניו נתקלו בעיניה שהיו נעוצות בו. שרה מיהרה להסיט את עיניה במבוכה וכשהתחלף האור ברמזור נסעה משם, כשלחייה סמוקות מבושה על שנתפשה סוקרת בהתפעלות את נהג המרצדס. כעבור רמזור או שניים הבחינה לתדהמתה שהמרצדס נוסעת בעקבותיה, וכשהגיעה למוסך ועצרה את מכוניתה, עצר נהג המכונית העוקבת ויצא ממכוניתו. "אני מקווה שאת לא כועסת שעקבתי אחריך, אבל לא יכולתי שלא לנסות את מזלי. "שמי... "החל אומר, אבל שרה קטעה את דבריו. "שום שם ושום דבר. הבטתי בך, אבל האמן לי שאין לי כל כוונה להתחיל איתך. אני לא נוהגת להתחיל עם גברים ברמזור – מי יודע? אולי אתה פושע המתמחה בהריגת נשים בודדות שהוא "תופש" ברמזור. חוץ מזה עברתי עכשיו שבוע של ניסיונות שידוכים של החברה הכי טובה שלי והחלטתי שאני מעדיפה להיות לבד. וחוץ מזה אתה בודאי נשוי..." אמרה. "אני מאמין שאת לא נוהגת להתחיל עם גברים ברמזור. גם אני לא עושה זאת באופן קבוע – מתחיל עם נשים ברמזורים, כמובן. אני גם לא רוצח מסתורי ואני גם מבין איך את מרגישה. אני אלמן וגם אני נתון ללחץ בלתי פוסק של חברים המנסים להכיר לי אישה חדשה. אבל את מוצאת חן בעיני. אני לא מציע לך נישואין, עוד לא, אבל חשבתי שאולי נשתה קפה יחד, עד שיגמרו לתקן לך את המכונית..." צחק הגבר. "תשתי איתו קפה ותני לנו לעבוד." אמר המוסכניק, "הנה שם בפינה יש בית קפה, תבלו." "אני לא אוהבת קפה." מחתה שרה. "אז תאכלי גלידה." אמר הגבר. "גלידה אני דווקא אוהבת. מאוד מאוד."ענתה שרה. "גם אני, אין דבר בעולם שאני אוהב יותר מגלידה." ענה הגבר. השניים בילו שעה ארוכה בקפה, על מנות גלידה אין סופיות, עד שהגיע עוזר המוסכניק לקרוא לשרה ולבשר לה שהמכונית מוכנה. "אולי בכל זאת תהיי מוכנה להפגש איתי." הפציר בה בן זוגה לגלידה. "אני לא נוהגת לתפוש גברים ברחוב חוץ מזה, כמו שאמרתי קודם – טוב לי לבד. "אמרה שרה סופית ונסעה והשאירה אותו עומד ליד המרצדס שלו. למחרת ברבע לשמונה, בדיוק כשהייתה מוכנה לצאת לעבודה, צלצל הטלפון. הרימה את השפופרת ולא זיהתה את הקול. "מי זה? שאלה. "אני, אני. מהרמזור. זוכרת אותי? אני חונה לפני הבית שלך עם קילו גלידה. אני יכול לעלות?" אמר הקול. "לא! מה פתאום לעלות! אני בדיוק יוצאת לעבודה. חוץ מזה מאין לך הטלפון שלי?" שאלה שרה. "המוסכניק שלך נתן לי אותו". צחק הגבר, "אם את לא מרשה לי לעלות, לפחות רדי וקחי את הגלידה. היא מלכלכת לי את כל המכונית." ירדה שרה, לקחה ממנו את הגלידה, שמה אותה במקפיא וחזרה וירדה. "אני באמת מודה לך על הגלידה, אבל אני ממהרת לעבודה." אמרה, נכנסה למכוניתה ונסעה. "מה קורה לך? הרי הוא מוצא חן בעינייך! מדוע את לא לוקחת את ההזדמנות לידיים?" שאלה את עצמה. "אני חוששת להיפגע. זה לא גבר שיישאר איתי זמן רב. אני זקנה מדי בשבילו. הוא יותר מדי חתיך בשבילי..." ענתה לעצמה בקול רם. המחזר מהרמזור לא ויתר. מדי בוקר התייצב לפני ביתה ובידיו דלי של גלידה. "בסדר". "תבוא אלי לארוחת ערב ולקינוח נאכל גם מהגלידה שלך. כבר אין לי מקום במקפיא." "בשמחה!" ענה הגבר, אתייצב בדיוק בשמונה." צלצלה לציפי וסיפרה על אירועי הימים האחרונים. "אני מבקשת שתבואי עם איציק לארוחת ערב. אני חוששת להשאר לבד עם גבר שפגשתי ברחוב." אמרה שרה. "אז למה לא קבעת איתו בחוץ?" תמהה ציפי. "אני רואה אותו בחוץ יום יום." ענתה שרה "בעצם אני לא יודעת מדוע עשיתי שטות כזו. את צודקת זה מסוכן. אבל אני לא יכולה לבטל. אני לא יודעת אפילו איך קוראים לו, ובוודאי שאיני יודעת את מספר הטלפון שלו." "נבוא בשמחה. כל דבר כדי לחתן את חברתי הטובה." צחקה ציפי. "אני לא מתחתנת. אני רק אוכלת ארוחת ערב." מחתה שרה. "עם הרבה גלידה." צחקה ציפי וניתקה. בערב ישבו כבר ציפי, איציק ושרה כשנשמע צלצול פעמון דלת הכניסה ובפתח עמד המחזר מן הרמזור כשזר פרחים בידיו. "מוטקה!" קראה ציפי "מה אתה עושה פה?" "אני מוזמן לארוחת ערב. מה אתם עושים בפה?" שאל מוטקה שנראה מאוכזב בעליל בשל העובדה שאינו האורח היחיד. "אנחנו פה כדי להשגיח שלא תתנפל על שרה." צחקה ציפי "מה הולך פה?" תמהה שרה. "זה מוטקה. החבר שלנו שניסינו להכיר לך. אני רואה שהסתדרתם גם בלי עזרתי." צחקה ציפי. "וכעת כשאנחנו יודעים שאת בידיים בטוחות ולא בידי פושע מהרחוב אנחנו יכולים ללכת לסרט ולהשאיר אתכם לבד." אמר איציק. לא הועילו לשרה מחאותיה, שגם לא היו חזקות במיוחד, חבריה עזבו אותה ואת מוטקה לבד. מאז הם מבלים הרבה מאוד ערבים לבד וגם ביחד עם חברים. כנראה שבאמת לא צריך שדכן אם נגזר על שני אנשים להיפגש, יפגשו גם ללא עזרה של חברים, מודעות, סרטי וידאו ומשרדי שידוכים – בעיקר כשיש להם מכנה משותף חזק כמו אהבה לגלידה.
