כל ליל שישי אני מכינה מבעוד מועד את ציוד הרכיבה. מתכננת להשכים קום ולצאת לרכוב על אופני הכביש שלי. אלא שבכל שבת בבוקר מחדש חוזר הריטואל על עצמו, אני מתעוררת, מתחילה להתלבש, חושבת על הכבישים המסוכנים, על כך שכבר כמעט ואין שוליים לרכיבה, שואלת את עצמי אם אני מוכנה לקחת את הסיכון שחלילה וחס שני הילדים שלי יישארו לבד, ואז אני מוצאת את עצמי חוזרת למיטה ומוותרת, עד לניסיון הבא. מסתבר שלא רק אני חוששת. 12 שנים עברו מאז תאונת הדרכים הקשה שעבר טריאתלט הונגרי שהתאמן על כביש הערבה שבועות אחדים לפני טריאתלון אילת. בשעת בוקר מוקדמת הוא נחבט על ידי רכב שנהגו טען כי לא הבחין בו בשל בגדי האימון הכהים שלבש. חודשיים הוא היה מורדם לטובת טיפולים. הוא איבד את הטחול, עמוד השדרה שלו נשבר ועצם אחת בראשו חדרה לו לאזור המוח, שכן לאחר שעף לכביש מעוצמת החבטה, המכונית פגעה בראשו. לאחר שנים של שיקום וטיפולים, רוכב האופניים הצליח איך שהוא להתאושש המפציעה הקשה. כיום למעט שיתוק קל בכף יד ימין הוא חזר כמעט למוטב. תאונת אופניים קשה אחרת ארעה כמה שנים אחר כך. הפעם היה זה תושב אילת שגם הוא נפגע על ידי רכב בזמן אימון. גם הוא הצליח להתאושש עם השנים מהפציעות הקשות. התאונה של הטריאתלט מהונגריה הייתה הטריגר העיקרי להקמתה של קבוצת הטריאתלון הראשונה בעיר. הרעיון היה פשוט, לאחד את כל רוכבי האופניים שהחלו לצוץ אז באילת, לקבוצה אחת, על מנת שיבחינו ברוכבים על הכביש ולמנוע תאונות אופניים מיותרות. נדמה כי הרעיון היה מוצלח ולפחות בשנות פעילותה הראשונות של קבוצת הרוכבים בעיר לא נרשמו באילת תאונות בהם היו מעורבים רוכבי אופניים ונהגי מכוניות. גם בהווה יש מי שימשיך ויאמר כי נתוני התאונות בהם מעורבים רוכבי אופניים באילת מעודדים, אלא שכיום, לא מעט בגלל השינויים שעברו במרוצת השנה וחצי האחרונות כבישי אילת המשמשים את רוכבי האופניים, יש כבר מי שמזהיר כי הסכנה מתקרבת והכתובת על הקיר. תאונת האופניים המחרידה שארעה בשבת האחרונה העלתה פעם נוספת אל סדר היום של קהילת רוכבי האופניים באילת את שאלת הסכנה על כבישי אילת.
"ביקשנו שוליים אבל לא התייחסו"
היה זה איתמר שפירא, בן אילת, רוכב אופניים שנבחר לפני שנים אחדות לשמש כיועץ עיריית אילת בנושא אופניים, ששיגר כמה וכמה מכתבי אזהרה למשרד התחבורה עם תחילת סלילתו של כביש הערבה המחודש. במכתבו ביקש שפירא בכל לשון של בקשה כי עם שדרוג כביש הערבה יילקח בחשבון הצורך בהשארת שוליים רחבים לטובת קהילת רוכבי האופניים באילת. "אני ועוד כמה רוכבים בעיר פנינו לשר התחבורה וביקשנו שאם כבר מרחיבים את הכביש, מן הראוי שתהייה התחשבות בקהילת רוכבי האופניים ההולכת וגדלה בעיר ויישמרו לצידי הכביש שוליים רחבים. לצערי, לא זכינו לשום התייחסות גם לא למכתבים שהזהירו כי 'הכתובת על הקיר' וכי 'דם הרוכבים שייהרגו על הכביש יהיה על ידיך'", אומר שפירא. לא זו בלבד שפניות הרוכבים האילתים לא נלקחו בחשבון בזמן שדרוג כביש הערבה, אלא שאם תשאלו את הרוכבים בעיר, מבחינתם מצב הכבישים היום חמור הרבה יותר ממה שהיה לפני השדרוגים. וזה נכון הן לגבי כביש הערבה והן לגבי כביש אילת- טאבה המחודש. כאן וכאן לא הושארו כמעט שוליים לצידי הכביש, עובדה שהופכת את הרכיבה למסוכנת ביותר עבור רוכבי הכביש. "רמת הסכנה ברכיבה על כבישי אילת זהה לרמת הסכנה על כבישי המרכז", אומר השבוע שפירא. "בעוד שלרוכבים במרכז הארץ יש הרבה כבישים לבחירה, הרי שלרוכבים האילתים יש שתי בחירות בלבד: כביש הערבה או כביש מעלה מצפה רמון וגם אם נדמה כי כביש מצפה הוא פחות מסוכן בשל תנועת הרכבים הדלילה יחסית עליו, הרי שבשנה האחרונה בד בבד עם הרעת מצבו של כביש הערבה מבחינת הרוכבים, הישראלים גילו את כביש מצפה והתנועה עליו כבר לא דלילה כמו בעבר. תוסיפי לזה את ריבוי הרוכבים על כבישי אילת, שכן במרוצת השנה וחצי האחרונות נרשמה עליה דרמטית בכמות רוכבי הכביש בעיר והנה לך כל הסיבות שמגדילות לפחות סטטיסטית את הסיכוי שתאונה בין רוכב אופניים לרכב באילת היא רק עניין של זמן". אם תשאלו את שפירא הרי שבתקופה האחרונה לא מעט רוכבי כביש החליטו לוותר על הרכיבה המסוכנת על הכביש ועברו לרכיבת שטח. "אחרי שנתיים וחצי של רכיבה על הכביש גם אני החלטתי שזהו, לא עוד, שזה מסוכן מידי ושעם כל הכבוד לאהבה שלי לרכיבה זה לא שווה את הסיכון ועברתי לרכוב בשטח".
הכל בגלל התשתיות? "גם אבל לא רק. יש כאן גם את הפן האנושי. נהגים בארץ שלא נותנים כבוד להולכי רגל, על אחת כמה וכמה לא נותנים כבוד לרוכבי אופניים על הכביש וחבר'ה צעירים עוד פחות מקפידים להיזהר. בחו"ל אם את עוברת רוכב אופניים את מאיטה ונוסעת בקצב שלו כדי לא לסכן אותו. בארץ מי יעשה את זה? כולם הרי תמיד ממהרים ועצבניים. חשוב לציין שלעיתים גם רוכבי האופניים נוטים לשכוח שהם מצויים על כביש ככלי רכב נחות ולא תמיד מקפידים לשמור על נהלי הבטיחות על הכביש".
מפחיד?" מאוד. במצב הנתון רוכבי האופניים בארץ ניצבים בפני בעיה גדולה שרק תלך ותחמיר ככל שיהיו יותר רוכבים על הכבישים".
מה עושים? "הייתי מצפה מעיריית אילת שלכאורה מעודדת את נושא הרכיבה על אופניים בעיר, שתלחם יותר ביחד עם הרוכבים בנושא התשתיות. האם העירייה הפעילה מספיק לחצים על מע"צ ועל משרד התחבורה בזמן שדרוג כביש הערבה ודרשה השארת שוליים רחבים? אני לא בטוח שמספיק. מעבר לזה, העירייה תמיד יכולה להוסיף שילוט אזהרה לצידי הכבישים, סימונים על הכבישים עצמם, כל מה שאפשר כדי להזכיר לנהגים כי ישנם על הכבישים גם רוכבי אופניים. אלו דברים פשוטים לכאורה, אלא שבמדינת ישראל כמו במדינת ישראל כל דבר צריך אישורים בלי סוף. לצערי ואני מקווה שאני טועה, רק לאחר שיקרה באילת אסון, טפו, טפו, לא עלינו, כולם יתעורר וחבל שכך. אמנם מגיע לעירייה קרדיט גדול על סלילת כביש האופניים לצידי כביש אילת- חוף אלמוג, אבל אסור לשכוח שלא מדובר בכביש שיכול להתאים לאימון של רוכב אלא שביל שמתאים יותר לתייר או נופש שרוצים ליהנות מהנוף. זה לא מה שיתן פיתרון לרוכבים בעיר".
"לא נושם עד שהאימון מסתיים"
עבור מני קיסלסי, מאמן קבוצת הטריאתלון 'אילתים' ורוכב אופניים בפני עצמו, מדובר בסוגיה בעיתית ומהותית. "אני מוציא קבוצות של עשרות רוכבים לכבישים בכל שבוע", הוא אומר לי, "ותאמיני לי, הנשימה שלי נעתקת ממקומה בכל פעם מחדש. רק כשהאימון מסתיים אני נושם לרווחה. אני חרד כל שנייה וכל דקה והמצב הזה נמשך לאורך השנה האחרונה. אני לא בן אדם חרדתי, אבל כן, יש בי פחד. רוכב אופניים יכול להיות הכי טוב והכי זהיר בעולם ואז יגיע רכב ויוריד אותו על כלום". אם תשאלו את מני, הרי שבעיית התשתיות באזור אילת היא מהותית. גם הוא סבור כי בכבישים המשודרגים של אילת כבר כמעט ולא נותר מקום לרוכבי האופניים. ואף על פי כן, קיסלסי סבור כי יותר ממצב התשתיות מה שמגדיל את הסכנה על הכבישים הוא הפן האנושי. "אם נסתכל על כל תאונות האופניים המחרידות שאירעו לאחרונה, הרי שבכולם זה היה הגורם האנושי שהכריע את הכף, ממש כמו שזה היה הגורם בשתי התאונות הקשות שאירעו בעבר באילת. ואני מדבר על חינוך. אנשים נרדמים על ההגה כי הם מעזים לעלות לרכב ולנהוג כשהם עייפים, אנשים נוהגים שיכורים, מסוממים וכל זה נובע מהעדר חינוך, מכך שמשטרת ישראל לא מחמירה מספיק ולדעתי גם לא עושה מספיק בדיקות פתע של ערנות נהגים, אלו יחד עם הענישה בארץ שהיא לא מרתיעה כלל, גורמת לגורם האנושי להיות הצד המכריע של תאונות האופניים כי הרי בתאונה האחרונה גם העובדה שהרוכבים רכבו על כביש עם שוליים רחבים, לא עזרה להם". בהקשר לתשתיות באילת מבהיר מני: "כביש הערבה היום מסוכן יותר ממה שהיה לפני השדרוג. אם בעבר היו בו שוליים ברוחב של 2 מ' הרי שהיום במקרה הטוב השוליים מגיעים לרוחב של 80 סנטימטר עד מרט אחד לכל היותר ויש לא מעט קטעים בהם כלל אין שוליים. כבר קרה שרוכב מהקבוצה שלי נחבט מברזנט מתנפנף של משאית שעברה לידו קרוב מידי, את רוכבת על אופניים וחוטפת מכה כזו זה כמו לחטוף מכה של שוט, אתה יכול לעוף מהאופניים רק מהבהלה, רוכב אחר מהקבוצה נעקף על ידי משאית שעברה כל כך צמוד אליו כך שהוא נחבט על הכביש ונפצע בכל חלקי גופו. כשאין שוליים, לרוכב אין לאן לברוח". קיסלסי מספר כי עם תחילת סלילת הכביש, פנה הקבלן האילתי המבצע למנהל וביקש לשים עוד חצי מטר של אספלט בשוליים, "הוא התחנן אליהם מאחר והוא עצמו רוכב והבין שהעדר שוליים יגרום לבעיה, אבל אמרו לו שאין תקציב. אחר כך המשיכו עם אותה שגיאה עד יטבתה, כל שנותר לנו לקוות עכשיו שלפחות בקטע הכביש הכי קרוב אלינו שאמור להשתדרג כבר בחודש הקרוב, שישה קילומטרים מכיכר הכניסה לעיר צפונה, מישהו ישכיל לדאוג לשוליים. את מבינה, אפילו בשדרוג כביש אילת- טאבה לקחו לנו את השוליים אז מה נשאר?".
אז מה עושים? "רעיונות יש אבל במדינה שלנו הסיכוי שמישהו ירים את הכפפה הוא קלוש. אפשר למשל לסלול את כביש אילת הישן, זה שעובר בסמוך למטעים של קיבוץ אילות. יש שם שביל עפר ארוך שיכול להיות מצוין ככביש רכיבה על אופניים ואימונים בתנאי שמישהו ישקיע עליו אספלט. אפשרות אחרת היא להחליט שבשבתות מוקדם בבוקר, סוגרים צד אחד של כביש והופכים אותו למשך כמה שעות מדו נתיבי לחד נתיבי בו התנועה זורמת לשני הכיוונים. על הכביש הסגור אפשר להתאמן נהדר. ומה זה מצריך? כמעט כלום. שני שוטרים שיעצרו את התנועה לאורך הנתיב הסגור. השאלה אם למישהו יש מספיק אומץ לעשות את זה".
"אם נחשוב – נפסיק לרכוב"
אבי חיים, ממאמני קבוצת הטריאתלון האילתית 'ישרוטל ספורט קלאב' לא מאפשר לתאונות שאירעו במהלך השנה החולפת לגרוע מאהבתו לענף הרכיבה. כשאני שואלת אותו על היעדר השוליים בכבישים בהם מתאמנים הרוכבים, הוא מסכים כי כבר כמעט ולא נותרו שוליים, אבל באותה נשימה הוא ממהר לציין, "רכב שיסטה מהכביש יפגע ברוכב האופניים גם אם יהיו שוליים רחבים. זה לא הפיתרון", הוא אומר נחרצות ומספר, "חזרנו עכשיו מרכיבה באירופה, ליד כל כביש יש כביש רכיבה על אופניים וזה הפיתרון. אלא שבמדינה שלנו אין כסף לשדרג כבישים עליהם נוסעים רכבים, כך שהסיכוי שדבר כזה יקרה, קלוש".
עד כמה מפחיד אותך לעלות על הכביש? "אם נחשוב כל הזמן על הסכנות שבכביש מן הסתם נפסיק לרכוב. אין מה לעשות, ברגע שעלית עם אופניים לכביש אתה יודע שאתה חשוף לסכנה ומי שאוהב את זה לא חושב על זה. אני באופן אישי מאמין שמה שצריך לקרות לבן אדם יקרה ולא משנה אם זה יהיה על אופניים או בזמן חציית כביש".
הנהגים נותנים כבוד? "המודעות השתפרה אם כי יש עוד הרבה מה לעשות בתחום החינוך. היום למשל אנחנו נפגשים הרבה פחות עם חבר'ה שזורקים עלינו דברים ומקללים. לפני כמה שנים זרקו על אחד מהחבר'ה שלנו בקבוק מים ורק ברגע האחרון הוא הבחין בו, התכופף ולא נפגע". פעם כל תאונה הייתה מזעזעת אותי, אבל עם הזמן אתה מבין שאתה לא חסין ואין לך הרבה מה לעשות. לא יעזור לאף אחד אם הוא ייכנס לפחדים ותסכולים". כך או כך, קהילת רוכבי האופניים של אילת ממשיכה לגדול מיום ליום וכולם רק מקווים שתאונות רכיבה לא יתרחשו במחוזותינו.
מערכת העיתון פנתה לקבלת תגובות לעיריית אילת, משרד התחבורה ומע"צ, אך עד לסגירת הגיליון לא התקבלו התשובות.
