היא יצאה מפתח ביתי לפני כמה דקות וכבר הרגשתי את הצורך לפרוק את הפגישה לתוך מילים וכיתוב. היא מטלפנת אלי וניתן היה להרגיש את הדמעות שחונקות את הקול המהסס שלה.
"את חייבת שניפגש", היא מודיעה לי, "הנה, אני כבר מודיעה לעבודה שאני מאחרת ובאה אלייך", היא לוחצת. וככה, יום שישי באמצע הצהריים מגיעה אישה- ילדה- זקנה. נרגשת, מהססת, עייפה ואדישה, משהו היא הגיעה אלי לאחר שגמרה אומר בליבה להותיר את שלושת ילדיה אצל אביהם מפאת קשיי הפרנסה והמחיה. "כבר לא נותר בי הכוח ללכת לבית התמחוי למלא קופסאות של אוכל כדי להאכיל את הילדים. אני גרה עם ילדי אצל חברה צעירה אשר משלמת את השכירות. הילדים לא רוצים לשוב לעיר, הם מעדיפים להישאר אצל הסבתא, ואני החלטתי לוותר ולצאת לגור אצל אחי ואשתו ולהתחיל לעבוד, ואז נראה מה יהיה", היא מספרת לי.
הקלפים לימדו כי אם היא תותיר את הילדים ותלך כפי שהיא תכננה לעשות, אזי לא רק שהיא לא תוכל להתמודד עם קשיי ההסתגלות, אלא תבוא גם בדידות, שהרי ללא מנוע כמו ילדים מה יניע אותה להילחם ולהצליח? גם הילדים ייפגעו, כל אחד מהם על פי מידת הרגישות כפי שהסברתי לה על כל ילד, המקום שבו הוא נמצא ולאן הדברים יכולים להובילו. שאלתי אותה אם ידוע לה על גופים אשר מסייעים בנושא תנאי המגורים, והיא מסתבר, כל כך נחלשה מול המצב שבו הייתה שרויה עד שלא נמצא בה הכוח לבקש עזרה או להתחיל תהליך מסוג זה.
קוראים יקרים, לאורך השנים למדתי תודות לאלו שביקרו בחדר עבודתי אי אלו כלים ששירתו אנשים ברמה הארצית, כך שמיד המלצתי לה על מספר גופים המסייעים לנשים חד הוריות אשר משכורתן ודמי המזונות שלהן לא מותירים שום גמישות או אוויר לחיוך פשוט לקראת החיים.
ממני כמובן היא יצאה עם התובנה כי על ילדיה היא לא תוותר. ניתבתי אותה להתחיל לעסוק במקצוע שהיא זנחה מתוך חרדה קיומית, וכעת ברור לה המסלול בו היא צועדת בו לקראת חיים לא פשוטים אמנם, אך לא עקרים במהותם, תודות להמשך נוכחותם של ילדיה בחייה. וכי איזה חיים יש לנו ללא הילדים?
