אני ממש לא רוצה להיתפס כנביא זעם עירוני, הזועף וזועם כל הדרך אל הים, קיץ נו. אך השבוע, החלטתי לכתוב על תחושותיי, וזה לא שאני נמנע מלעשות זאת בימים כתיקונם. כן, אני מאוד אוהב את אילת, העיר, הנוף המדברי, ההרים שצמחו מול ביתי, הים הכחול, הצבעים המשתנים עם עונות השנה, אוהב את החום בקיץ, הקרירות בחורף. ולכן אני כותב את עצמי לדעת, מעורב, לעיתים נסער ונרגן, לעיתים מלטף, מלווה את אילת הצומחת בתובנות על גודל ואיכות, אך תמיד בחיבוק אוהב. משהו רע עובר על העיר שלי, זה כבר לא סוד, משהו אחר, לא טוב, זר, אילת הופכת, לאט אבל בטוח, לעיר שלא כייף בה, ממש לא כייף בה, ואת זה אני כותב באהבה גדולה, אך בלא מעט כאב.
