מציירת עם כל הנשמה

עיניה החמות והנוצצות של אסתר דיין, תושבת אילת ותיקה, מסגירות את עובדת היותה פצצת אנרגיה ורגש. תמונותיה עזות הצבע, שרגשותיה של הציירת מקנות להן ממד נוסף ומיוחד, כובשות את לב כל מי שרואה אותן. אסתר מציירת מהבטן ומהלב. למרות שהיא לא מציירת דיוקן עצמי, התמונות מספרות מה היא מרגישה, כיצד היא חיה, מה משמח או מצער אותה, מה מפריע לה ומה כואב לה. במשיכות מכחול עזות ובצבעים ממכרים, היא מתעדת דברים שהיא אוהבת וגם דברים קשים שחוותה, כמו למשל, את ההתנתקות ועזיבת גוש קטיף. למרות שלא היא הייתה בין העקורים, הציור שציירה בעקבות הגירוש מגוש קטיף חזק ומרגש, והמתבונן בו מרגיש בדיוק את מה שהיא הרגישה כשציירה את הציור, את הטראומה שחוותה כשראתה בטלוויזיה, שמעה ברדיו וקראה בעיתון על טראומת הגירוש שעברו תושבי גוש קטיף. את התמונה הזו תלתה אסתר בסטודיו הפרטי שלה ולא בחדר המגורים או בחדר הטלוויזיה.
"ציור שתלוי בחדרי הבית בו חיים את היום יום צריך להשרות רוגע ושלווה על הנמצאים בו. תמונה שתלויה על הקיר צריכה להיות נעימה ולא להזכיר דברים קשים שחווה האמן", היא מסבירה. בחדרי ביתה תלויים על הקירות ציורי פרחים, ציפורים, סוסים, נופים - כל הדברים שאנשים אוהבים ושגורמים להם להרגיש טוב.
את התוכים הצבעוניים הניבטים מאחד הציורים אפשר להרגיש וכמעט לשמוע, כאילו הם נמצאים אתך בחדר, והמים הניתזים מן הסוסים המצוירים החוצים את הנהר כמו מרטיבים אותך. גם את הפרחים שהיא מציירת, אפשר להרגיש וכמעט להריח, עד כדי כך היא מצליחה להעביר במשיחות מכחול את האובייקט אותו היא מציירת. ולמרות שהציורים לא מצוירים בסגנון ריאליסטי ממש, אלא יש בהם מעט מהאקספרסיוניזם, משמעו- ציור רגשות, הם נראים אמיתיים וחיים.

מציירת מאז ומתמיד

פן נוסף באופי של אסתר מתגלה בציורים התלויים בפינת האוכל - ציור של חנוכיה, ציור של אם המדליקה נרות שבת, כשמשפחתה סביבה, וכן ציור של הרבי מלובביץ'. אסתר לא דתיה או אדוקה במיוחד ואינה מקפידה לשמור בדקדקנות על תרי"ג מצוות, אבל לדעתה יש בדת היהודית יופי מיוחד. "את החינוך היהודי ואת המסורת היהודית צריך לשמר", היא אומרת.
אסתר דיין - ציירת מוכשרת, המספרת בציוריה על חייה, אהבותיה, רגשותיה ואמונותיה, מציירת מאז שהיא זוכרת את עצמה. "תמיד ציירתי", היא אומרת, "אין דבר שאני אוהבת כמו אמנות וציור".
בין הציורים חמי הצבע מצאתי לפתע ציור של הרים מושלגים. "לפעמים אני מתגעגעת לקרירות, לשלג ולירוק שבו גדלתי כנערה. כשחם עד שאי אפשר יותר לסבול, אני מביטה בציור הזה וטוב לי וקריר לי, ושוב איני מרגישה את החום", היא אמרה לי בתשובה למבטי השואל. אחרי הכל, לא פשוט למישהי שגדלה בצרפת, שבה האקלים קריר ונוח, לחיות באילת החמה והלוהטת.
רוב הזמן אסתר לא מתלוננת על החום. היא אוהבת את אילת, במיוחד את הים בו היא מבלה מדי יום, אוהבת את החיים באילת, "אבל לפעמים גם למי שמאוד אוהב את אילת קצת יותר מדי חם", היא אומרת לי בחיוך חצי מתנצל.
אסתר נולדה בטוניס. בגיל שנה היא עברה עם משפחתה לצרפת, שם חייתה עד גיל שש עשרה. כשמלאו לה שש עשרה, עלתה עם הוריה ארצה. ההורים קבעו את מושבם באשדוד, ואילו אסתר מצאה את מקומה בקיבוץ רמת יוחנן בו למדה עד גיוסה לצה"ל. אחרי הצבא, עברה לתל אביב, התגייסה למשטרה והוצבה לשרות בנתב"ג.
אסתר נרשמה לבי"ס גבוה לאמנות של 'מרגושינסקי', ובכל יום, אחרי שסיימה את עבודתה במשטרה, מיהרה לבית הספר לאמנות ושקעה בציור. שנתיים למדה בביה"ס הגבוה לאמנות. משסיימה, היה עליה להחליט מה עושים הלאה. ובגילוי לב אופייני לה, היא אומרת: "מאחר וכל מה שרציתי היה לצייר, וידעתי שמציור קשה להתפרנס, נרשמתי ללמודי הוראה במקצוע אמנות. רציתי לעסוק במשהו הקרוב לציור".
שבועיים לפני תחילת הלימודים, היא ירדה לסוף שבוע באילת. ביום בו הגיעה לאילת, פגשה את עמרם דיין, לימים בעלה. האהבה בין השניים בילבלה את היוצרות ושינתה את מסלול החיים שקבעה לעצמה. אסתר נישאה לעמרם ונשארה באילת, כשהיא מוותרת על חלומה להיות ציירת, מתמסרת לבעלה ולמשפחה שהקימו יחד. בין טיפול בשלושת ילדיה והעבודה עם בעלה במסעדה שלהם, לא נותר לה זמן לציור, והחלום להיות ציירת כמעט ונשכח.

חזרה לאהבה

אבל על אהבה אמיתית כנראה אי אפשר לוותר. אפשר להכניס אותה למגירת הלב, ושם היא נשארת עד להזדמנות הראשונה שתינתן לה כדי לצוץ ולפרוח מחדש.
שנים רבות לא נגעה אסתר במכחול, אבל ברגע שהילדים גדלו והמסעדה נסגרה, חזרה אסתר לציור. מזה חמש שנים שהיא לא מפסיקה לצייר.
איך זה קרה, פתאום התעוררת בבוקר והחלטת לצייר שוב?
"לא, לגמרי לא", אומרת לי אסתר, "זה לא קרה מיד ולא קרה סתם. לאחר שסגרנו את המסעדה, ביליתי את הימים במנוחה, קריאה, האזנה למוסיקה ובעיקר בשחיה בים של אילת אותו אני אוהבת יותר מכל. יום אחד חיפשתי מתנה מקורית לאשה דתייה ולא ידעתי מה לקנות. בעודי יושבת וחושבת, עלה בדעתי לצייר עבורה דיוקן של הרבי מלובביץ' - ידעתי שהיא מעריצה את הרבי והנחתי שתשמח בציור דיוקן שלו. ברגע שהחזקתי את הפחם בידי והתחלתי לצייר, הרגשתי שחזרתי למשהו שמעולם לא ממש עזבתי. מאז אני לא מפסיקה לצייר. ציירתי את בעלי, את הילדים, ציירתי נופים, פרחים, בעלי חיים, חיילים ליד הכותל המערבי, אירועים שהשפיעו עלי - ציירתי הכל. כל דבר שהרגשתי וחוויתי - ציירתי. את הדיוקן של נעמי שמר, על רקע ציורים המתארים את שמות שיריה, כמו: "ירושלים של זהב", "שנינו יחד" ועוד, ציירתי כשנפטרה המשוררת. הערצתי אותה והתאבלתי עליה. הדרך שלי להתמודד עם האבל היתה לצייר את הציור הזה. אני מציירת בלי הרף. ברגע שהתחלתי לצייר, אני לא מצליחה וגם לא רוצה להפסיק".
בנוסף לציור - אהבתה הראשונה: חזרה אסתר גם להדריך ילדים ולקרב אותם לאמנות. אמנם היא לא מורה לאמנות, אבל היא מפעילה את הילדים בנושאים שונים של יצירה וגם בכאלו הנוגעים באמנות. למשל, לרגל יום ירושלים, שחל היום, יום רביעי, תתקיים במתנ"ס השחמון תערוכת ציורים יפהפייה פרי יצירותיה. לצד התערוכה, דואגת אסתר לשלב בפעילות יוצרת את הילדים, לכן הכינה חומרים כדי שהילדים ייצרו מהם את הכותל המערבי, כולל הפתקים עם הבקשות שנעוצים בין אבני הכותל - גם יצירה, גם אהבת ההיסטוריה וגם מסורת יהודית.