טארוט

סיפור אמיתי - מחדר עבודתה של קוראת בקלפים, יעוץ והכוונה על פי מסרים וידע רוחני גם דרך קלפי הטארוט.
מי צריך סיפור הוליוודי כשהמציאות מזמנת לך סוף מדהים מלא תקווה ואושר.?!
קוראים יקרים, גם בסיפורים הכי מפוארים אין טוב בלי רע. אינני סופרת ולא ממציאה, אך גם לו הייתי, לבטח לא הייתי יכולה להמציא סוף כה יצירתי ומושלם, הגשמת משאלה עבורה.
אני פותחת בקלפים ומייעצת והיא הגיעה אלי כיוון שביקשה לדעת מה עם הבן שלה שאיתו אין לה קשר כבר מעל עשור. "תיראי", היא אמרה לי, "באופן קבוע אני הולכת פעם בשנה למיסטיקן, בכל יום הולדת של הבן. השנה אני באילת, אז אני אצלך. תוכלי לפרסם את הסיפור ואפילו לכתוב את שמי", היא מפתיעה אותי, "לא מזיז לי", היא מוסיפה בחיוך ובעיניים בורקות כשל נערה צעירה. "אני את המיסים שלי שילמתי. סבלתי בשביל כוווולם", היא מושכת את המילה ונושאת עיניה לשמיים.
"פעם היו משיאים אותנו כמו בשידוך והיינו חייבים לעשות מה שההורים רוצים. בגלל שאבא שלי הכיר את המשפחה שלו, של זה שאהבתי, ולא אהב אותם, החיים שלי הוחמצו".
הם הכירו עוד בינקותם כילדים שכנים. היא אהבה אותו לאורך כל שנות נישואיה וחלמה אותו מידי לילה. "גם כשהלכתי ללדת חשבתי עליו. בעת שעירסלתי את ביתי בינקותה, לא פסקתי מלחלום עליו ולתהות האם יש לו ילדים, האם הוא יודע מה עלה בגורלי, האם הוא מתגעגע אלי כפי שאני כואבת את העדרו בחיי. כולם אמרו לי שהאהבה תעבור עם הזמן, אמרו לי שאני צעירה טיפשה ולא מבינה כלום, סיפרו לי שכשאחזיק את התינוק שלי בידיים אדע להעריך את בעלי ולאהוב אותו, אבל כולם טעו. אני שנאתי את חיי ולא סבלתי את בעלי. אבל לא חשבתי להתגרש. לא הייתה לי סיבה. אם אני לא יכולה להיות עם מי שאני אוהבת אז בכלל לא חשוב לי עם מי להיות. אהבתי בכל מאודי את הגבר שהם הפרידו ממני, והנה הבורא נענה לתפילותיי ויום בהיר אחד כשאני שקועה במלכודת הדבש של חיי, פגשתי אותו. הייתי חצי בן אדם בלעדיו. הרגשתי זאת בעצמות שלי. כשראיתי אותו נהייתי אילמת, לא יכולתי לנשום. ראיתי מלאך- הוא המלאך שלי. אני מאושרת איתו כל כך הוא נשאר רווק מעולם לא התחתן. הוא לא היה צריך להגיד כלום, ידעתי שאלך אחריו. בעלי היה אדם טוב. הוא שחרר אותי מיד. ביתי, למרות כל הקושי פרגנה לי. אבל בני לא הסכים לקבל את הסיפור. אני כל כך מאושרת עם המלאך שלי. יש לנו כל מיני בעיות בריאות, אבל יש לנו אהבת אמת שנותנת כוח להתגבר על הכל, ובעצם בחיינו רוויי הדאגות, מי בעצם צריך יותר"...