חוק משפט

הגנה עצמית

טענת "הגנה עצמית", הינה סייג לפליליות המעשה, אשר עוגנת בחוק העונשין וכך הוא מורה:
"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

סעיף נוסף בחוק העונשין, קובע כי הוראות הסעיף לעיל לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה.

באחד הערעורים הפליליים שנידונו בבית המשפט העליון עמד השופט לנדוי על ההצדקה לקיומה של טענת ההגנה העצמית:
"אדם הנקלע על לא עוול בכפו אל תוך מצב של צורך לעמוד על נפשו או למנוע נזק חמור מעצמו או מאלה שלשלומם הוא אחראי, מותר לו לנקוט אמצעים ראויים לשם הדיפת סכנה כזאת, גם בדרך עשיית מעשים שבדרך כלל אסורים באיסורי החוק הפלילי ".

ואלו הם יסודותיה המשפטיים של ההגנה העצמית:
1. תקיפה - מטרתה של ההגנה העצמית היא להדוף תקיפה שלא כדין שהעמידה את המותקף או את זולתו בסכנת פגיעה מוחשית.
2. נחיצות - כדי שפעולותיו של המותקף יחסו בצלה של הגנה זו, עליו להראות כי הן היו נחוצות לשם הדיפת התוקף.
3. ההגנה העצמית תהא מופעלת רק כאשר הסכנה ממשמשת ובאה ולא לפני כן, עם זאת קבע בית המשפט בפסיקותיו כי אין לדרוש מהמותקף שימתין לתקיפתו ורק אז יפעל כנגד התוקף.
4. דרישת הסבירות - במסגרתה יש לשקול את חומרת הסכנה שיוצר התוקף מול מידת הכוח שהפעיל המותקף. רק משהוכח כי התקיים מתאם סביר בדרכי הפעולה של השניים, יזכה המותקף להגנת חוק.
5. תנאי נוסף לקיומה של הגנה עצמית הוא כי המותקף לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.

באחד המקרים שנידונו לאחרונה, זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים נאשם אשר טען לסייג של הגנה עצמית.
הנאשם, נער בן 21, הואשם בהריגתו של המנוח, נער כבן 19, באמצעות שש דקירות סכין. על פי כתב האישום, הנאשם והמנוח נפגשו ברחוב ובין השניים התפתח ויכוח קולני על רקע סכסוך קודם. במהלך הויכוח, המנוח תפס בחולצתו של הנאשם ואיים עליו כי אם לא יתלווה אליו, יהרוג אותו וירדוף אותו עד סוף ימיו. האחרון לא הרפה גם כשהנאשם סירב להצטרף בטענה כי הוא נמצא במעצר בית. המנוח המשיך לתפוס בחולצתו של הנאשם, לאיים עליו ולקלל אותו. בשלב זה, הנאשם שלף סכין אותו נשא, דקר את המנוח שש דקירות, כולל דקירה אחת בליבו, ונמלט מן המקום. בעקבות הדקירות נפטר המנוח מפצעיו מאוחר יותר. הנאשם מצידו הודה כי אכן דקר את המנוח, אך טען כי עשה זאת תוך הגנה עצמית ולאחר שהמנוח ניסה לדקור אותו משך זמן ממושך.

בית המשפט המחוזי מזכה את הנאשם לאחר שקבע, כי הנאשם הצליח לבסס את קיומה של טענת ההגנה העצמית.