כשבועיים לפני חג החרות, אני צועק - חופש, כשבועיים לפני חג הפסח, אני מכריז כי לא אחשוש להילחם על עתיד הציונות, התרבות, השפיות והחילוניות. ובשם כל הקדושים, צריכים ואף חייבים לקרוא לילד בשמו: מתנהלת כאן מלחמת דת, ואני וחבריי בצד המפסיד. ובמעבר חד, סיפור לוקאלי בטעם חמוץ-מתוק, על פקידת קבלה אכפתניקית ופקידה בקולנוע דווקאית. ולסיום, אחוות מצילי הארץ, הצילו. נ.ב למישהו אכפת מהתורים הבלתי אפשריים בשדה התעופה באילת ובשדה דב, או שרק לי זה מפריע?
