רואה קרוב רואה רחוק

מאת: מירב לוי דיאמנט ● 5/8/2022 09:56 ● ערב ערב 3080
אחרי שהבינה שגם לקויי ראייה בדרגה שלה יכולים לעשות ספורט ואפילו ספורט תחרותי, אחרי שקטפה לאחרונה את המקומות הראשונים בשתי תחרויות במכביה, מה שהספיק לה לקטוף את התואר 'מכבי וומן' במקצה הפראלימפי, ואחרי שורה של הישגים בזירה הארצית, יכולה ורוניקה ספילמן, לקויית ראייה, להעז ולכוון לזירה הבינלאומית ● בראיון גלוי היא מספרת על חמש השנים הראשונות של דיכאון והסתגרות לאחר גילוי המחלה שפגעה לה בראיה ● מספרת על המלאכים הטובים שלה שגרמו לה להבין שאף על פי ולמרות הכל היא עדיין יכולה לעשות ספורט ● מספרת על האימונים, על כוח הרצון ועל הנחישות שהולידו לא רק הישגים בזירה הספורטיבית אלא גם הרצאה מעצימה, ומבהירה: ''מורוניקה החלשה שכולם התעניינו בה בעיקר בגלל המחלה, הפכתי לורוניקה הספורטאית החזקה שמעוררת השראה. וזה הניצחון הכי גדול שלי”
רואה קרוב רואה רחוק
ספורטאית גאה. בטקס המכביה עם דגל המדינה

בשבוע שעבר חזרה ורוניקה ספילמן מתחרות המכביה עם שלוש מדליות זהב. האחת בספרינט טריאתלון אותו סיימה במקום הראשון כללי בין הספורטאיות הפראלימפיות ובמקום השלישי בין כלל המתחרים הפארלימפיים, כולל 10 גברים. את מדליית הזהב השנייה שלה היא קטפה בתחרות שחייה במים פתוחים בכנרת למרחק 3 ק"מ, משימה לא פשוטה בכלל למי שטווח הראיה שלה הוא לכל היותר 2 מטרים והיא בכלל לא רואה את החוף, ועבור מי ששוחה קשורה למלווה, ובכל פעם ששחיין עובר אותה, הוא מוריד את החבל הקושר בינה לבין המלווה אל עומק המים והיא צוללת יחד איתו, ועדיין לא דיברנו על המים המתוקים הכבדים בלאו הכי בכנרת שמשקדים גם על שחיינים מנוסים שרואים מצויין. 
ולמרות כל החרדות שקדמו אצלה למשחה, ולמרות כל הקשיים, ורוניקה לא ויתרה וניצחה. את מדליית הזהב השלישית שלה במכביה היא קיבלה עבור התואר 'מכבי וומן' פראלימפית- קטגוריה שאמנם היתה אמורה לכלול 4 תחרויות, כולל רכיבה על אופניים למרחק 26 ק"מ נגד השעות ומירוץ חצי מרתון קשה בירושלים, אלא שלמרות שורוניקה התאמנה וגם הייתה מוכנה לשני המקצים הנוספים האלו, רגע אחרי שחזרה מטקס המכביה, בו נשאה בגאווה את דגל ישראל במסגרת המשלחת הפראלימפית המכובדת, היא חלתה בקורונה, ונאלצה לוותר על שתי התחרויות האלו, מסתפקת בשתי תחרויות מתוך הארבע. אלא שלמרות זאת, הישגיה בשתי התחרויות בלבד הקנו לה את המקום הראשון המצטבר ואת המדליה השלישית המיוחלת. ומי שלא פגש את ורוניקה בימים שלאחרי החזרה מהמכביה, פספס ובגדול בחורה נרגשת ובעיקר מאושרת שיכלה לסמן לעצמה וי גדול על עוד הישגים ראויים.

 

נבחרת של גיבורי על- הנבחרת הפראלימפית לעיוורים ולקויי ראייה

 

הספורט הוא ארגז הכלים שלי


היא עלתה לארץ בגיל 10 מארגנטינה. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא אהבה ספורט, עשתה ספורט ואפילו השתייכה בצעירותה לנבחרת החתירה בסנונית במרכז השייט האילתי, נבחרת שזכתה בימי הזוהר ההם באליפות הארץ. כשבגרה התחרתה בטריאתלונים והיתה מאושרת תמיד שהספורט הוא חלק בלתי נפרד מחייה. כך היה עד שבגיל 25 היא נסעה לארגנטינה לטובת לימודי משחק. דווקא ברגע בו קיבלה את התפקיד הראשי בהצגה, היא הרגישה פתאום שהיא מתקשה לראות את הטקסטים ונאלצת לקרב אליה את הכתוב. גם דודה הרופא, אצלו התגוררה, שם לב למצבה והציע לה ללכת לפגישה אצל רופא עיניים. "אז נו, כבר לקחתי בחשבון שאצטרך להרכיב משקפיים", היא מספרת בחיוך על הימים שקדמו לפגישה אצל רופא העיניים, "דימיינתי את עצמי עם משקפיים וזה דווקא נראה בסדר", היא צוחקת. אלא שכבר במפגש הראשון הבהיר הרופא לורוניקה המופתעת, שלא מדובר רק בקוצר רואי ובמשקפיים אלא במשהו עמוק יותר. "אחרי סידרת בדיקות ארוכות וכואבות קיבלה ורוניקה את הידיעה הלא משמחת, שהיא סובלת מ'סטרגרט', או מה שמוכר בעברית בשם 'ניוון מוקולרי'. "מבחינתי זה אמר שאם עד גיל 25 ראיתי רגיל, הרי שמרגע זה ואילך הראייה שלי רק תלך ותידרדר. האמת, כיום אני כבר לא באמת יודעת מה אני לא רואה, כי את מתרגלת לא לראות ומאחר וההידרדרות הדרגתית בכל פעם את רואה פחות אבל כבר לא שמה לב. שדה הראייה שלי גם הוא כבר נפגע. כיום אני רואה בפועל עד למרחק של כשני מטרים. לצערי איבדתי כבר את היכולת לראות פרטים קטנים. אני רואה בצורה אבסטרקטית. איבדתי את היכולת לראות פרצופים וזה עצוב לי כי תמיד הסתכלתי על אנשים בעיניים. היום כשאבא שלי שהוא נהג מונית רואה אותי וצופר לי ברחוב אני לא רואה אותו וזה כואב. כשילד מבית הספר בו אני עובדת מספר לי שהוא ראה אותי ברחוב אבל לא אמרתי לו שלום, זה צובט. כשאני קונה בסופר קופסת שימורים של שיפקה במקום מלפפונים חמוצים זה מכעיס אותי מאוד כי אני בכלל לא אוכלת חריף. לומר לך שהיה לי קל לקבל את הידיעה הזו? ממש לא. לצערי לאורך השנים המחלה רק החמירה, אבל אצלי, תודות לספורט הנפש והמחשבה רק התחזקו. האופי והחוסן המנטאלי. החוזק הזה שלי גורם לזה שהיום אני יודעת איך להתמודד עם המחלה שלי. הספורט הוא למעשה ארגז הכלים שלי להתמודדות עם המחלה. היום אני יודעת שלא משנה אם אני רואה אותו או לא, אבא שלי תמיד ימשיך לראות אותי וימשיך לצפור לי כשהוא רואה אותי הולכת ברחוב. אני שמחה שהוא לפחות מזהה אותי ושיש לי אותו ואת אמא שלי ואת שלושת האחיות שלי בחיים. התלמיד? היום יש לי את הכוח ואת החוסן הנפשי להסביר לו למה לא ראיתי אותו ולחנך אותו בצורה הכי כנה שיש לקבל את האחר. אני מרגישה שאני יותר טובה היום בלתת דוגמה לילדים. והשיפקה? אני אלמד לאכול חריף וזהו".

 

לרוץ קשורה לבן זוג לספורט. ורוניקה בריצה

 

ימי הדיכאון שלי


אלא שאת החוזק הזה ואת היכולת להוות דוגמה לחוסן לאחרים ורוניקה השיגה עם השנים. זמן קצר לאחר שהתגלתה אצלה המחלה היא ויתרה על חלום המשחק וחזרה ארצה. כשהראיה שלה הלכה והידרדרה היא הבינה פתאום שהיא כבר לא יכולה עוד לרכוב לבדה על האופניים וגם לא לרוץ כי היא עלולה ליפול או להיכנס בדברים. חמש שנים שהיא ויתרה על הספורט שהיה חלק בלתי נפרד מחייה ושקעה בדיכאון ומי היה יודע איך זה עלול היה להיגמר אלמלא היה זה דדי, תושב אילת מקסים, מי שהקים באילת את קבוצת 'רוכבים ביחד' לעיוורים או אנשים עם מגבלות ראיה, שהתקשר אליה ביום בהיר אחד והציע לה להצטרף לקבוצה ולרכב על אופני טנדם. 
"האמת, אף פעם לא שמעתי על זה", מודה ורוניקה. "לא ידעתי שיש אופניים כאלו שמיועדות לרוכב שיושב קדימה ורואה ולרוכב שיושב מאחוריו והוא לא רואה. החלטתי שאין לי מה להפסיד ושווה לי לנסות. שם הכרתי בפעם הראשונה את בני חיון המדהים. האיש שהוא ואישתו קרן המקסימה בפני עצמה הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי ולמעשה הפיחו בי חיים. כבר ברכיבה הראשונה שלנו ביחד סיפרתי לו שהשתייכתי בעבר לקבוצת ה'אילתים' בטריאתלון בניצוחו של מני קיסלסי האחד והיחיד, ושחליפת הטריאתלון שלי תלויה לה כבר 7 שנים בלי שימוש. הוא סיפר לי שגם הוא חבר בקבוצת ה'אילתים' והציע לי לחזור לקבוצה ולעשות טריאלון עם מלווה. ככה אחרי חמש שנים של דיכאון, של סגירות וכשכבר הייתי בטוחה שאף פעם לא אוכל עוד לעשות ספורט כי אני לא רואה, בני החזיר אותי לחיים ולספורט. עשיתי איתו את טריאתלון אילת שזו הייתה עבורי הגשמת חלום אמיתית והוא היה המלווה הקבוע שלי לאורך כל הדרך. חזרתי לקבוצת הטריאלון של ה'אילתים' בניצוחו של מני המדהים ושנתיים עשיתי יחד איתם טריאתלונים וכולם היו עבורי למשפחה אחת גדולה. קרן, אשתו של בני הייתה שם תמיד עבורי, עזרה ותמכה ובכלל כל הקבוצה הפכה לחלק ממני, הם סייעו בהתרמת כסף עבור רכישת אופני טנדם עבורי כשבטי סימלמיץ מסייעת להשיג תרומות משורה של אנשים מקסימים וטובים ששלחו יד לכיס ועזרו לי להגשים חלום ועוד חלום ולחזור לחיים". כשורוניקה נזכרת בימי החזרה שלה לספורט היא מודה שבתור מי שהייתה כל החיים ספורטאית עצמאית, לא היה קל ופשוט להפוך פתאום לספורטאית שחייבת עזרה בדרך. "הייתי תמיד מהילדות האלו עם הראש הקשה והעקשנות שרוצות הכל לבד. ופתאום את לומדת לשחרר ומבינה שכמו שאת סומכת בעיניים עצומות על האיש שמוביל אותך על האופניים, את יכולה לשחרר ולסמוך על כל מי שמסביבך. וככה עשיתי". 

 

אם הסיפור שלי יכול לעזור לאחרים, הרווחתי. ורוניקה על הפודיום

 

להתחזק מהישג להישג


ורניקה סימנה וי על תחרות טריאתלון אחת ועל נוספת, רשמה לזכותה ולזכות מלוויה הישגים וניצחונות ועם הטעם בא התיאבון והיא, שהבינה שהשמים הם רק הגבול מבחינתה ושאף על פי ולמרות המגבלות שלה היא יכולה להתחרות וגם לעשות את זה מצוין והישגי, החליטה שהיא לא רוצה להיות רק חובבנית אלא לקחת את הספורט צעד אחד קדימה במסגרת הפראלימפית. היה זה אירגון אתנה שתומך בספורט הנשי ששם לה עכשיו זרקור על התחומים שהיא טובה בהם. "הם הצמידו לי את דניאל אישתה, מאמן בלב ובנשמה ואת אבי סולומון שמתמחה באימון פראלימפיים לקויי ראייה ועיוורים והוא עבד איתי, אמנם בשלט רחוק, אבל שלח לי תוכניות אימונים. ראש העירייה אלי לנקרי שתומך בי, זימן אותי אליו לשיחה ונתן לי מפתוחת לכניסה למגרש הדשא ברבין, מסביבו יש שביל חולי סיבובי שבאימונים הייתי מדמה אותו לאימונים באיצטדיון. ככה התחלתי להתאמן באטלתיקה קלה. המבחנים שעברתי הצביעו על כך שאני הכי טובה בריצות למרחקים בינוניים 600,800, 1500 מ' וגם ב – 400 מ'. באליפות ישראל הפארלימפית באתלטיקה קלה שהתקיימה באפריל התחרתי ב- 1,500- מטרים וסיימתי ראשונה. שבועיים לפני התחרות הציעו לי להשתתף גם בריצה למרחק 800 מ' וסיימתי במקום השני ולא הייתה מאושרת ממני. את חייבת להבין. כדי שבחורה כמוני, לקויית ראייה, או עם מגבלה, תעשה ספורט ותבחר בדרך של יעדים, הצלחות ומטרות, היא חייבת סביבה תומכת וספונסרים כדי שיאפשרו לי לממן את ההוצאות של האימונים והמאמנים. לצד אתנה קיבלתי מילגה ממשפחת ביאליסטוק, על שמו של נתי ז"ל, מי ששימש כמנכ"ל המרכז לעיוור הארצי. ובכלל לאורך כל הדרך היו סביבי אנשים טובים ותומכים שעזרו. מלווים כמו אבי מועלם שנקשר אלי ומלווה אותי בריצות, מריאנו פינשטיין שמלווה אותי בטריאתלון, ברק דוידוביץ שמאמן אותי באופניים, שחיה וריצה, שורה של מלווים מתנדבים שמתחלפים ומסייעים לי באימונים, מתנדבים של אירגון 'קשר עין' אירגון 'כן ולא' שעוזרים לי באימונים ובתחרויות. לא כל אחד יכול ללוות אותי, אחרי הכל הם חייבים להיות יותר טובים ממני כדי שלא למשוך אותי אחורנית אלא להיות בקצב שלי. וחוץ מזה צריך הרבה רוח גבית מצד אנשים סביבי שעוטפים אותי בהמון חום, רצון טוב, עידוד, שיחות ואהבה. החל מאחיותי והמשפחה שלי שתומכים בי, מדברים איתי ומחזקים אותי. אחותי וחברתי אסתר אלקיים, שפותחות בפני את הדלת לבית שלהן במרכז, בכל זמן שאני מתאמנת או מתחרה שם, המנהלת המקסימה שלי בבית הספר אלמוג בו אני עובדת, מולי ניר, שמאפשרת לי הכל, צוות המורות המקסימות שכל הזמן שואלות ומתעניינות ובראשן המעודדת הראשית שלי והמנטורית שלי נועה היימן, סגנית המנהלת שמאוד תומכת בי עד לרמה של אליפות ישראל באתלטיקה, היא נסעה ברכב שלה 5 שעות נסיעה עם הבן שלה רק כדי לעודד אותי ובסיום התחרויות היא חזרה לאילת וזה בכל ללא מובן מאליו. ובכלל, כל האנשים בפייסבוק, במכולת או בסופר שכל הזמן שואלים לשלומי, מפרגנים על ההישגים שלי בתחרויות ומגלים בי עניין. אני מרגישה שהפכתי מורוניקה המסכנה עם הבעיה בעיניים לורוניקה הספורטאית הטובה, החזקה שכולם שואלים ומתעניינים בה. אני מרגישה שהפכתי ממוגבלת וחלשה לספורטאית חזקה ומעוררת השראה וזה הניצחון הכי גדול ומרגש שלי. האנשים הטובים האלו שסביבי הם ניצוצות האור של חיי, הם מאירים לי את הדרך שאלך בה בבטחה בדרך להישגים ומטרות. הדרך הזו מבריאה אותי נפשית. אם המגבלה הזו שלי גורמת לאנשים האלו להוציא מעצמם את האור, החמלה והאיכפתיות, אז גם למחלה שלי יש משמעות וזה עוזר לי לקבל אותה באהבה. זה קטע שהוא מתוך ההרצאה שלי 'רואה רחוק'", אומרת ורוניקה בגאווה ומספרת כי לנוכח כל מה שהיא עוברת בחיים רק היה מתבקש שתכין הרצאה בעלת מסרים לסביבה. "גם בזה עזרה לי נועה היימן עם המון אהבה", היא מפרגנת. "הרציתי כבר במכון וינגייט, בלוינסקי, ארצה ברוטרי אילת והיד עוד נטויה. הכוונה שלי להגיע לכל מקום בארץ שצריך הרצאה עם מסרים מחזקים כי אם אני יכולה לחזק אחרים עם הסיפור שלי, אין משהו שאני רוצה יותר מזה".

 

רוצה יותר


בתחרויות המכביה חברה ורוניקה בפעם הראשונה למשלחת ישראל הפאלימפית לעיוורים ולקויי ראיה. "אני קוראת להם גיבורי העל של החיים האמיתיים", היא אומרת השבוע ומודה למארגני הנבחרת שהזמינו אותה להיות חלק: רפי פרנק, מני סמרדי ומתן רוטשטיין. "הייתי איתם שלושה ימים, ראיתי את הכוחות של האנשים האלו ואין לי מילים. אני נחשבת לרואה ביחס למי שלא רואים בכלל ולראות אותם עושים טריאתלון באנרגיות כל כך חיוביות, בשמחת חיים ובאהבה זה מאוד מרגש. חשוב לי שאנשים יבינו ויידעו שמדובר במשלחת של ספורטאים בנשמה שיש להם כוחות על, אחרת אי אפשר להסביר את מה שהם מצליחים לעשות. לראות את המתנדבים ואת כל המעטפת סביבם זו קרן אור של טוב. אני באמת מרגישה שמאז המחלה גיליתי עולם ורוד יותר. היום אני מצליחה לראות יותר את הטוב באנשים. בגלל המחלה אני נתקלת בעוד ועוד ידיים מובילות של אנשים טובים. לפני המחלה אמנם ידעתי שיש אנשים כאלו, אבל עד שאתה לא מרגיש את זה על בשרך אתה לא מבין. זה לגלות חברה שלמה של טוב בעולם הזה שמלא בדברים לא טובים".

 

"לא יודעת מהיכן הבאתי את הכוחות"


למרות הקורונה, למרות שנאלצה לוותר על שני מקצים מתוכננים ולמרות שלקו הזינוק של הטריאתלון היא הגיעה עדיין עם שיעול והרגשה לא הכי טובה, ורוניקה הוכיחה לעצמה בעיקר שגם על שאריות הקורונה היא גברה. "אנילא יודעת מאיפה הבאתי את הכוחות", היא אומרת בחיוך, "זה כאילו ככנס בי שד", היא מספרת ומדגישה את הקושי שהיה לה בתחרות השחייה. "בשלב מסויים אפילו חשבתי לפרוש. זו תחושה נרואה קשה של חרדות כשבכל פעם כשמישהו עובר אותך ומוריד את החבל שאת קשורה איתו למוולה שלך את מרגישה כאילו את טובעת. כשאת לא רואה מסביב ולא רואה את החוף זה מאוד קשה. אבל המלווה שלי היה שם בשבילי ובעיקר כל מה שעבר לי בראש זה איך אני מסיימת את השחייה למרות הכל וזוכה לכל הפרגונים מצד החברות שלי וזה עזר לי להמשיך עד הסוף", היא מודה.


"כמו תיק של אבנים על הגב"


ורוניקה נזכרת איך בימים הקשים שלה כשהייתה בדיכאון היא הייתה מסתכלת על החיים שלה ושואלת שאלות עצובות. "המחלה הייתה עבורי כמו תיק של אבנים על הגב", היא אומרת. "היום אני עדיין רואה, אמנם לא הרבה, אבל אני לומדת ליהנות מכל רגע. אני תמיד זוכרת שהמחלה קיימת, אבל הספורט לימד אותי לפתוח את התיק ולהעיף את האבנים הכבדות האלו החוצה. התיק נמצא עלי, גם עכשיו, את לא רואה אותו, אבל אחרי שזרקתי ממנו את האבנים הוא כבר קל ואני מסוגלת לקפוץ מעל כל המכשולים. המחלה אמנם ממשיכה להחמיר, אבל אני מצידי העפתי כבר הכל החוצה". עד כדי כך הספורט עזר לורוניקה להיפתח שהיא לא ויתרה גם על לימודי הכלבנות הטיפולית שכל כך רצתה. "היה לי חשוב לחבר בין שתי האהבות הגדולות שלי בחיים- ילדים וכלבים", היא אומרת ומספרת איך לא ויתרה ולמרות הקושי של לימודים מחוץ לאילת עלתה ללמוד במרכז יחד עם הכלב שלה, שהוא אמנם לא כלב נחיה אבל עזר לה בדרך. "הלימודים היו קשים בלי לראות, היה לי מחשב מיוחד וגם בלימודים את הסטודנטית האחרת עם התוית של לקויית הראיה, אבל כמו שבספורט בגלל ההישגים אני פחות מרגישה את המגבלות, ככה היה גם בלימודים. לא ויתרתי.

המצב שלך עוד יחמיר?
"מן הסתם, אבל אני לא מתמקדת בזה. מאחר וזה משהו שקורה בהדרגה, קשה להבין עד כמה אתה רואה פחות. כך או כך, כרגע אני מתמקדת בספורט, רוצה להשיג ספונסר רציני שיבין עד כמה חשוב לתמוך בספורטאים הפארלימפים ושואפת להגיע הכי רחוק שאפשר. לעמוד בקריטריונים לאליפויות בחו"ל ולייצג את העיר ואת הארץ וזה לגמרי אפשרי". ורוניקה בוחרת לסיים את הכתבה בציטוט מתוך הספר 'הנסיך הקטן' שאהוב עליה: "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין". ואני? אני רואה רחוק", היא אומרת בחיוך.


רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש