'' אולי כתבתי על מחאות ואלימות כי אף פעם לא באמת ידעתי לעמוד על שלי ''

מאת: מירב לוי דיאמנט ● 21/4/2022 07:59 ● ערב ערב 3065
איך אפשר להסביר את הפרדוקס של נערי הגבעות, שמצד אחד רואים עצמם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ומצד שני, אין להם שום בעייה להתפרע ואף לתקוף את החיילים שמגנים עליהם? ● כיצד התדרדר הביטחון האישי באזור הנגב למצב אליו הגיע כיום, ומה בעצם מנסים הבדואים להשיג? ● ואיך זה שלמרות שהעם היהודי יוצא נגד גזענות, האתיופים בישראל עודם חווים אותה על בשרם ועוד מבני עמם? ● על שאלות אלה ועוד פרדוקסים רבים, אודותם חשבתם ואולי לא, תוכלו לקרוא בספר 'לא מרימים ידיים', ספר הביכורים של יאיר יאסן, תושב אילת, שהחליט להפוך את הדוקטורט שלו, עליו עבד במשך 9 שנים, לנגיש וקריא לכלל הציבור ● אז מה הפלא שרגע לפני ההשקה הרשמית של ה'ביביי' שלו הוא נרגש ממש כמו אבא שגאה בילדו?
'' אולי כתבתי על מחאות  ואלימות כי אף פעם לא באמת ידעתי לעמוד על שלי ''
''למצוא פתרונות קסם זה לא אחראי, גם לא מתפקידי''. יאסן ● צילום: יהודה בן יתח
תגיות:

בגיל 44, כשהוא גרוש ואב לשניים, עובד כפקח טיסה ברשות שדות התעופה בשדה רמון, ומרצה באוניברסיטת בן גוריון בתוכנית לניהול וישוב סכסוכים, יאיר יאסן מתרגש. והוא לא סתם מתרגש, אלא שכשמדובר ב'בייבי' החדש שלך, שההיריון שלו לא ארך תשעה חודשים כמקובל, אלא דווקא תשע שנים, וכשהוא רואה את כל מה שעבד ושקד עליו במרוצת השנים, יחד עם  60 ראיונות של אנשים ממגזרים שונים בארץ, הופך לספר קריא, מעניין ונגיש לכלל הציבור, ספר שמעלה הרבה נקודות למחשבה, אבל גם פותח עיניים ומסביר לא מעט דילמות, פרדוקסים, ובעיקר, מסביר מהם שורשי חלק מהמחאות שאנחנו מכירים בארץ, יש לו הרבה סיבות להתרגש וכן, עם כל הענווה, גם להיות גאה בתוצר.

 

"הגיח לאוויר העולם"


בפוסט חגיגי שפרסם יאיר זמן קצר לאחר שקיבל את הספר המוגמר לידיו הוא משתף את חבריו: "בתאריך 24.3 (מזל טלה), במשקל של כ- 400 גרם, בעובי של 330 עמודים, בבית הדפוס של הוצאת רסלינג בתל אביב, הגיח אל אוויר העולם ספר הביכורים שלי. מזל טוב! אבא שלו מאוד גאה ושמח"
אם תהיתם, לא מדובר בעוד ספר קריאה או ספר הרפתקאות. הספר 'לא מרימים ידיים'- מחאות ואלימות כלפי המדינה בישראל, מביא הצצה אל עולמם של היהודים הרדיקאלים הקיצוניים, עולמם של הבדואים בנגב ועולמם של בני העדה האתיופית, שמצאו את הדרך לבטא את עמדתם ואת מצוקותיהם בחיים בדרך של הפגנות ואלימות. כשהוא משתמש ב-60 ראיונות עם 60 מרואיינים שונים שערך עם השנים ומביא ציטוטים מדוייקים מפיהם, משרטט יאסן קווים ותבניות לאנשים שבוחרים לנקוט בדרך כזו על מנת לבטא את מצוקותיהם.

 

''קל מאוד לקורא להתחבר לציטוטים שמגיעים מדם ליבם של הדוברים''. עטיפת הספר ● צילום עטיפה : תומר אפלבאום

 

הכל מתחיל מהבית


ואולי, אם נחפש היטב מאחורי ה'פסיכלוגיה בגרוש', כמו שיאיר מגדיר זאת, נגלה שדווקא הוא, שגדל בבית להורים עולים מאירן, "שלא ידעו תמיד לעמוד על הזכויות שלהם מול הישראליות הגסה, שכן הם באו מתרבות מאוד מנומסת ומאופקת", הוא מסביר, "ואני למדתי מהם איך לא להתעמת, או שיותר נכון, לא למדתי מהם איך להתעמת נכון ודווקא בגקלל שאף פעם לא ממש ידעתי איך למחות ולעמוד על שלי, תמיד הייתה לי תשוקה לנושא ורצון לדעת מה זה להיות אקטיביסט, מה זה להפגין ולעמוד על שלך. מה מרגיש אדם כזה ומה עומד מאחורי זה", מסביר לי יאיר כיצד הגיע דווקא לרעיון של ספר שעוסק בתחום המחאות והאלימות כלפי המדינה. אבל בואו לא נטעה, את כל העבודה הזו, שארכה 9 שנים, עוד מימי התזה של התואר השני, לא אסף יאיר לטובת ספר, אלא למעשה לטובת התזה ואחר כך לטובת הדוקטורט של התואר השלישי, אותו נאלץ לעשות בבאר שבע, כי באילת לא יכל לעשות דוקטורט בתחום אותו למד.

 

מדוקטורט בפוליטיקה לראיונות עם אקטיביסטים


"מהר מאוד הבנתי שהתוכן של הספר בימים האלו, ובישראל בכלל, תופס הרבה תשומת לב ציבורית", מסביר יאיר. "כי בנושאי מחאות ואלימות, התנגשויות עם המשטרה בין קבוצות מיעוט למשטרה בנושא זכויות אזרחית וזכויות פרטיות, יש לאנשים הרבה מה לומר. גם כשאני מלמד את הסטודנטים שלי בקמפוס את הנושא הזה, יש לקורס הרבה היענות".
הוא הגיע לעיר לפני 15 שנים, את עיקר זמנו הוא מעביר בשדה התעופה רמון, שם הוא עובד לפרנסתו העיקרית כפקח טיסה. אלא שאז הרגיש צורך בלמידה מעבר ואת התואר הראשון שלו בפסיכולוגיה הוא הוציא באילת באוניברסיטה הפתוחה. כשסיים וביקש לעשות תואר שני בפסיכולוגיה, הוא גילה שבאילת אין את האפשרו תהזו ובחר בניהול וישוב סכסוכים. כשאנחנו מגיעים לדבר על קמפוס אוניברסיטת בן גוריון באילת יאיר נעצר. "אני לא יכול להמשיך הלאה", הוא אומר לי, "בלי לציין שמצאתי כאן קמפוס מאוד משפחתי. נכון, הוא קטן ואין בו הרבה אפשרויות, אבל הוא תומך מאוד". כשהגיע שלב התזה, גילה יאיר שאין אפשרות לעשות אותה באילת, אבל אחרי הרבה מאמצים הוא הצליח למצוא מנחה בבאר שבע שסייע לו להשלים את התזה, ומשם, המסלול היה טבעי עבורו להמשיך לדוקטורט. "ואת זה לצערי אין באילת, רק בתחומי הביולוגיה הימית. אז מכיוון שלמדתי ניהול וישוב סכסוכים, המשכתי לימודי פוליטיקה וממשל בבאר שבע, ובתוך זה התחברתי, באופן טבעי למחאות ועל זה גם עשיתי את הדוקטורט. הספר הוא למעשה עיבוד קריא ומונגש של הדוקטורט, כשמה שמעניין בספר זה בעיקר הם הראיונות. 

 

''ניסיתי כמה שיותר להימנע מאג'נדה ולחבר את המחקר החברתי לאג'נדות אוניברסליות''. יאסן ● צילום: יהודה בן יתח

 

האישי הוא הפוליטי


אני מבסס את הספר על 60 ראיונות עם פעילים אקטיביסטים, מעבר לתאוריות ולמושגים יש בספר תיעוד, לפעמים פרובוקטיבי, לפעמים מעצבן, של אנשים שלא רק אומרים מה השיקולים שלהם במחאה, אלא גם מה הביא אותם לעימותים אלימים עם השוטרים, מה מפריע להם ומה הם מוכנים או לא מוכנים לעשות בעתיד. דברים שאותי באופן אישי מאוד מעניינים, ויעניינו כל אדם סקרן, באשר הוא".

על מה נקרא בספר?
"נצלול למחאה של פעילי ימין רדיקאלי בישראל ונבין על מה בעצם מסתמכים אותם פעילים בגדה המערבית. איך קורה מצב שהם תוקפים שוטרים וחיילים שמגנים עליהם באותם ישובים שהם בחרו להתיישב בהם, שזה לגמרי סותר את ההיגיון ולגמרי פרדוקסאלי, שכן אנחנו מדברים על אנשים שרואים את עצמם כחלק בלתי נפרד מהמדינה, הם רוצים לשמור על זכויות היהודים כמדינת העם היהודי, אבל תוקפים שוטרים וחיילים שמגנים עליהם באותם אזורים מסוכנים, ובו זמנית, כשהם מגיעים לגיל 18 הם מתגייסים לצבא, למשטרה או לשירות לאומי. איך אפשר להסביר את זה? בציבור ובתקשורת מתייחסים אליהם בנחמדות כאל 'נוער הגבעות', כאל צעירים שעושים קצת שטויות, אבל אלו לא צעירים שעושים שטויות, אלא אנשים שהם לפעמים לא צעירים ולא גרים בגבעות ותוקפים שוטרים, חיילים ואזרחים, צריך להגיד את הדברים.
עוד נקרא בספר על הבדואים בנגב שהם קבוצה שונה לגמרי מהקבוצה הקודמת ונבין איך הנגב התדרדר למצב אליו הגיע. יש הרבה דיבורים על העדר משילות, חוסר ביטחון אזרחי, פשיעה, עבריינות וכל אלו קיימים, אבל אפשר גם להסתכל על אלו כעל סימפטומים של שנים ארוכות של חוסר טיפול בבעייה והזנחה של הנגב. 
אמנם מדברים על שוויון, אבל יש המון פערים בין מה שמקבל אזרח בירושלים, תל אביב, או טבריה, לעומת מה שמקבל אזרח ברהט או בכפרים אחרים. גם במקרה הזה דיברתי עם 20 אקטיביסטים, חלקם אחרוני הפעילים בשטח שעמדו בהפגנות, זרקו אבנים והתעמתו עם כוחות הביטחון והשוטרים, חלקם מנהיגים אזרחיים, לדוגמה יו"ר המועצה לכפרים הבלתי מוכרים בנגב. כולם מופיעים בספר בעילום שם, כדי לאפשר להם לדבר בחופשיות, שכן לפעמים הם עוברים על החוק. הם מתארים שימוש באלימות, עבירות שביצעו ועוד".
הקבוצה השלישית שמופיעה בספר, היא בני העדה האתיופית בישראל. "קבוצה שהיא מאוד יהודית אבל בניגוד לנערי הגבעות, מוחלשת. הם, מצד אחד שייכים ללאום היהודי ורוצים להשתלב ולהיות שייכים, הם משתלבים בצבא בכמויו תגדולות ובתפקידים טובים וכל מה שהם רוצים זה לא להרגיש שונים, אבל מהצד האחר, החברה הישראלית לא נותנת להם להרגיש כך וכל הזמן מצביעים עליהם בדרך ישירה או עקיפה כעל 'אחרים' כשיש בעיקר גזענות ביום יום, כמו במקרה של קריית מלאכי, שם מסרבים למכור דירות ליוצאי אתיופיה ואם זו גזענות מוסדית, עם יד קלה על ההדק מצד שוטרים, כמו במקרה של סלומון טקה ז"ל או יוסף סלמסה ז"ל שמקרה המוות שלו מאוד שנוי במחלוקת".
החלק הראשון של הספר מספק תשתית תיאורטית והוא מתאים יותר לסטודנטים או חוקרים בתחום, תשתית בעזרתה אפשר לנתח גם קבוצות אחרות.

הספר מתאים לכל אחד?
"חד משמעית כן. הוא מאוד מכוון לקהל הרחב. בעוד שהדוקטורט הוא טקסט מאוד טרחני, מקיף ולא קריא אלא למי שצריך ללמוד אותו, את הספר ניסיתי להנגיש לקהל הרחב ולאירועים אקטואלים. קל מאוד לקורא להתחבר לציטוטים שמגיעים מדם ליבם של הדוברים".

עד כמה נגעת בספר בפוליטיקה?
"ביום יום בכל דבר שאנחנו עושים יש פוליטיקה. השאלה מהי פוליטיקה? בדרך כלל אנחנו מתכוונים לפוליטיקה פרלמנטרית- מפלגות, ימין, שמאל, כן ביבי, לא ביבי אבל פוליטיקה זה לא רק זה. את הפוליטיקה הזו אין בספר, אלא יש פוליטיקה במובן הרחב שלה- שיקולים של צדק, צדק חברתי, זכויות מיעוט, התנגשויות אלימות, מעמד לאומי, הקונפליקט בין דת למדינה, אלימות משטרתית לעומת אלימות פעילי מחאה. לא רק שאין בספר פוליטיקה פרלמנטרית, אלא שניסיתי לכתוב את הספר בצורה שתהיה כמה שיותר 'אובייקטיבית'. ולמה המרכאות? כי אין באמת אובייקטיבי. 
בספר שעוסק בדברים כאלו יש אג'נדה של הכותב, אם כי ניסיתי כמה שיותר להימנע מאג'נדה ולחבר את המחקר החברתי לאג'נדות אוניברסליות. במילים אחרות- לא ניסיתי להשפיע על מישהו, אלא לקחת מחקר ולכתוב אותו. כמה שיותר צמוד למדע המדינה וכמה שפחות צמוד לדעה פוליטית".

יש מסקנות?
"יש מסקנות שהן גם תיאורטיות וגם לגבי כל קבוצה. אצל פעילי הימין אלו שיקולי העלות והתועלת. לאורך השנים פעילי הימין הבינו שהאלימות הזו משתלמת. אני יודע שזו הדוגמה הכי פוליטית ודווקא באילת אנשים יתחברו אליה פחות, אבל זו המסקנה של הספר ושוב, מדובר בימנים הכי קיצוניים. לגבי הבדואים בנגב, אחת המסקנות העיקריות היא שיש צורך בהתערבות ממשלתית הרבה יותר רצינית, לא רק במשילות והרתעה, אלא בעיקר בזכויות אזרח, השקעת משאבים, הסדרת ההתיישבות של הבדואים בנגב כדי להביא אותם למצב של אזרחים שווי זכויות וחובות לא רק בתיאוריה.
במקרה של יוצאי אתיופיה, אחת המסקנות המעניינות היא, שיש כאן פרדוקס מאוד גדול בין הרצון להכלה שלהם במדינה כמו כל אזרח יהודי אחר, לבין היחס המפלה והגזעני שהם מקבלים מהמדינה. כל המסקנות האלו פוגעות בחוסן שלנו כחברה והחוסן שלנו כחברה הוא גם חוסן לאומי מול אתגרים בטחוניים מבחוץ ומבית וגםן חוסן חברתי".

ומה על פתרונות?
"הלוואי והיו פתרונות קסם. אני לא פוליטיקאי שימכור פתרונות לא ישימים, אני חוקר, שמנסה לומר בצורה הכי אמיתית וכנה את המצב, משרטט את המורכבות שלו ומצביע על הבעייתיות. למצוא פתרונות קסם זה לא אחראי, גם לא מתפקידי".

מה היה הטריגר לכתיבת הספר?
יאיר צוחק. "גם במקרה הזה זו הייתה הקורונה. תמיד רציתי להפוך את הדוקטורט לספר, אבל פתאום ישבתי יותר בבית, המשמרות התקצרו מאוד. תוך שנה היה ספר. אני לא יודע איך זה לכתוב ספר ילדים או סיפורת, אבל לכתוב ספר מחקרי זו עבודה מאוד קשה. אחרי הכל זה סיכום של 9 שנים. זו עבודה קשה מנטלית ורגשית ואני מאוד גאה בתוצאה הסופית. בלי להישמע שחצן, אני חושב שיש לספר מה להציע והוא תורם בתחום".
הספר לא מלווה בתמונות. אבל כן תמצאו בו שירים של משוררים וותיקים ומוכרים וגם של משוררים צעירים ומוכרים פחות, שבאים לתאר מצבים.

 

לצפייה בתחקיר של אוריה אלקיים מ'חדשות כאן' (11) על הגזענות כנגד העדה האתיופית  בישראל הקליקו כאן:

 


רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש