פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא רץ

ריצות ארוכות זה לא משהו חדש עבור עומרי אלמוג, תושב שדה אליעזר, שכבר 20 שנה רץ ריצות ארוכות ומציב לעצמו שוב ושוב אתגרים ארוכים שמשלבים בין כושר, יכולת לסבול כאבים גופניים ובעיקר- ראש חזק, נחוש והרבה רצון. הרזומה שלו כולל כמה וכמה ריצות אולטרה מרתון למרחק 50 ק"מ ואפילו ריצה למרחק 170 ק"מ בפרק זמן של 24 שעות, אבל אפילו הוא לא היה בטוח שיעמוד במשימה הכי קשה שהציב לעצמו עד היום- לגמוע בריצה, תוך שישה ימים, את המרחק שבין קיבוץ דן בצפון לבין אילת שבדרום, או אם נדייק בקילומטרים- מרחק של 496.7 ק"מ בסך הכל, ממוצע של כ– 80 ק"מ ביום. תארו לעצמכם לרוץ שני מרתונים ברציפות....ואם לא די בכך הרי שמשך ההתאוששות מיום ריצה כזה קצר, שכן כבר למחרת בבוקר הוא התייצב שוב לפני משימה של ריצת 80 ק"מ. בהחלט לא פשוט.
"לפני כשלוש שנים החלטתי שהחלום התורן שלי הוא לרוץ מדן ועד אילת לרגל יום הולדתי ה-50", מסביר אלמוג את השיגעון התורן. ואם מישהו מכיר את עומרי הוא יודע שכשעומרי חולם הוא גם רץ.

להעביר את הגוף לאוטומט

לרוץ בעיצומו של חורף זו משימה קצת מסוכנת בגלל הגשמים האפשריים, אלא שלעומרי אפילו מזג האוויר חייך בדרך. מלווה ברכב ליווי עם נהג פלוס הרבה סבלנות שנסע כל הדרך במהירות של כ – 7 קמ"ש עם כל הציוד הנחוץ, יצא עומרי לדרך ביום ראשון לפנות בוקר בטמפרטורה מקפיאה של 3 מעלות צליוס. העובדה שלא היו איתו בדרך קהל של רצים מלווים לא הפך את המשימה לקלה יותר, נהפוך הוא, כשאתה לבד, הראש חושב יותר. הוא רץ על כביש 90, לצד אין ספור רכבים שחלפו על פניו ואנשים סקרנים רבים שתהו מן הסתם מי זה איבד כאן את הדרך ורץ. "מידי פעם היו אנשים שהצטרפו אלי לריצה למקטעים קצרים בלבד", הוא מודה, "אבל את רוב הדרך רצתי לגמרי לבד". זה התחיל ביום הראשון בריצה מקיבוץ דן עד לאשדות יעקוב איחוד, ביום השני לקיבוץ יפית בבקעה, ביום השלישי לעין גדי, יום שהיה מבחינתו קשה מאוד בגלל העליות הקשות בדרך. ביום הרביעי הוא המשיך לעידן בערבה, מעידן ליהל וביום השישי הוא חתם בריצה מיהל לאילת. "כל יום רצתי בסביבות 12 שעות, כשהחוק שלי אמר שלא רצים בלילה", הוא מספר.

מה היה הכי קשה באתגר?
"הכי קשה לקום בכל בוקר מוקדם ולהתניע את הגוף בקור", הוא מודה. "לקום ברבע לחמש, לשתות קפה ולצאת לדרך. אבל אחרי 45 דקות הגוף כבר מבין את הרעיון ועובר לאוטומט".

איך התחושה תוך כדי?
"וואו זו הייתה חוויה מיוחדת ויוצאת דופן, התרוממות רוח גדולה, הישג עצמי מאוד גדול שנתן השראה להמון אנשים. אני לא תחרותי, אף פעם לא התחרתי בריצות בהן השתתפתי. המוטו שלי הוא לעמוד ביעדים שאני מציב לעצמי. רץ להנאתי, תמיד מבסוט ושמח, מרים את הראש לנוף. אני לא מתאמן עם מאמן, למעשה יש לי שלושה מאמנים: הדימיון, הסקרנות והתשוקה". 

איך עומדים באתגר מטורף שכזה? 
"המוח שלנו כיום מתוכנת לעשות דברים שנוח לנו לעשות. יש לנו מכוניות חדשות, משרדים מפנקים, חימום וקירור, אוכל בכל רגע נתון, ברגע שאנחנו עושים שיחה עם המוח שלנו ויוצאים מאזור הנוחות אפשר להגיע להישגים מטורפים ולראייה יחידות מיוחדות בצבא שמביאות את החיילים עד לקצה ומעבר. 
יש פה קטע מאוד מנטאלי. איזה סיפור אתה מספר לעצמך. ברגע שאתה מציב לעצמך יעד, החיים שלך משתנים בהתאם. מספיק שאתה רושם לעצמך משהו על לוח השנה שאתה רוצה לעשות, זה נותן לך כיוון והחיים שלך מתכווננים בהתאם".

מי חיכה לך באילת?
"אשתי הגיעה ללוות אותי כבר ביום חמישי, ההורים שלי הגיעו, היה הבחור שליווה אותי לאורך כל הדרך. ניסיתי ליצור קשר עם קבוצות שירוצו איתי, אבל זה לא ממש יצא ומי שבא בא. עשיתי את זה בשביל עצמי, בשביל הכיף וההנאה".

איך מסתדרים עם העומס המצטבר?
"זה כואב. אבל אתה לומד להתיידד עם הכאב. יש עולם שלם מעבר לסבל. ההנאה וההישג גדולים ומיוחדים יותר וזו תחושה שאי אפשר להסביר. יש התרוממות רוח מאוד גדולה שגורמת לך לחזור יום אחרי יום על החוויה. את החוויות תמיד זוכרים בניגוד לחומר. הריצה הזו הייתה מעין חופש מושלם. לצאת לרוץ לבד מרחקים כאלו, לצאת מהשיגרה, להתנתק מהכל. זה מיוחד. היום אנחנו חיים בעולם מאוד שטוח ונגיש. המידע עצום. הספורט הזה מאוד עמוק ומביא אותך לחוויות מאוד עמוקות פיזית ומנטאלית. אני לא יודע אם מישהו עשה משהו כזה בישראל. בחו"ל עושים דברים כאלו אבל בדרך כלל לא רצים לבד אלא עם צוות לוגיסטי גדול והרבה רצים מלווים. פה היינו לבד ועל הכביש הראשי. אני מאמין שאנשים הסתכלו עלי רץ ככה לצד הכביש ושאלו את עצמם מה הוא עושה כאן, אבל זה בדיוק מה שרציתי".

היה חשש שלא תעמוד בזה פיזית?
"בהתחלה אתה לא יודע אם תגיע לאילת, זאת גם הסיבה שלא הזמנתי מראש מלון. שאלתי את הבחור שליווה אותי אם היה רגע שהייתי גמור אבל הוא אמר שלא היה רגע כזה. אני חושב שהייתי מוכן לזה מאוד מנטאלית. זה לא היה קל, אבל לא היה רגע שנשברתי. ככל שהימים עברו הייתי בטוח שאני עושה את זה. דאגנו לישון בדרך במקומות מסודרים, אכלתי טוב, ישנתי טוב, שינה ותזונה משמעותיים מאוד בעמידה ביעד כזה".

איך הרגשת כשהגעת לאילת?
"זו התרוממות רוח מאוד גדולה. זה נגע בהמון אנשים בקבוצות ווטסאפ, בפייסבוק, אנשים בקהילה. אנשים שאני לא מכיר שולחים לי הודעות וזה לגמרי נגע והגיע. זו חוויה שקשה לעכל ולוקח לך זמן להבין שעשית את מה שעשית. זה מאוד מרגש".

איך נחים אחרי מאמץ כזה?
"היה לי קשה מאוד לישון. גם במהלך השבוע של הריצה כמעט ולא ישנתי כי הגוף מתקשה להרגע מרוב אדרנלין. עכשיו לאט לאט אני חוזר לשיגרה. אני מאמין שייקח שבוע עד שהגוף יחזור לעצמו".

אם זה מה שקרה בגיל 50, יש כבר תוכניות לגיל 60?
עומרי צוחק: "אני עדיין לא חושב על זה אבל אני מאמין שאם עשיתי את זה, אוכל לעשות כל דבר. חוץ מזה שאם עמדת בכזה אתגר, אתה יכול להירשם לכל מרוץ שאתה רק רוצה", הוא צוחק. "כשאתה עומד באתגר כזה אתה מאמין עוד יותר ביכולת שלך".

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת