חרם? אל תגידו לבן (או לבת) שלי זה לא יקרה

מאת: גלית בנעים פרידמן  ● 6/10/2021 22:24 ● ערב ערב 3037
אין משהו שהורה יותר חושש ממנו מאשר לגלות שהילד שלו עובר חרם בבית הספר ● מה שעוד יותר מדאיג את ההורים זה לא לדעת שהילד חווה את הדברים הקשים האלו ● ובכלל, כיצד מגיעים למצבים כאלו? ואיך מתמודדים איתם? מה אומרים לילד, ואיפה עובר הקו הדק בין לאפשר לילד להתמודד בעצמו לבין לגרום לו למסוכנות ● גלית פרידמן עושה סדר
חרם? אל תגידו לבן (או לבת) שלי זה לא יקרה

מאת:  גלית פרידמן- מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך, מנהלת בית ספר להורים ברשת המתנ"סים

כל ילד וכל מבוגר רוצים להרגיש שייכות. להרגיש אהובים, נחוצים, יכולים וכאלו שהחברה רוצה בקרבתם. דווקא בימים אלו, כשנושא החרמות בבתי הספר עולה עוד ועוד לכותרות ואין ספור קבוצות נפתחות מתוך כוונה לעזור לילדים המוחרמים, עולות אצל ההורים לא מעט שאלות בנושא מורכב זה. 

אחרי הכל, מי ירצה לערוך לבתו יום הולדת ולגלות רק אז שהחברות לא הגיעו, כי איך לומר בעדינות, הבת שלכם היא לא הפייבוריטית של מלכת הכתה, או שאולי פשוט עושים עליה חרם ואיש לא טרח לספר לכם. או שאולי באחד הימים כשמצאתם את הבן שלכם מסתגר עצוב בחדר, הבנתם שאף אחד לא טרח להזמין אותו למפגש החברים.

 

הורים מעורבים לא מתערבבים


בעידן בו הילדים ובני הנוער העתיקו את חייהם לשלל הרשתות החברתיות והווצאפ או האינסטגרם, כבר חשפו אותם לכל מה שהם רוצים ולא רוצים לראות או לדעת, החרם של היום הוא עוד יותר פוגע ומעליב מהחרם של פעם, ובואו נודה על האמת, שגם בימים כשאנחנו היינו צעירים, הכרנו את התופעה.
אז כן, זה לגמרי פוגע, מעליב, קשה, מוריד לילד את הביטחון העצמי והערך העצמי, ומה קורה לנו ההורים?
אנחנו לגמרי נפגעים. לוקחים את העניין קשה, מתקשרים להורים של הילד הפוגע, לגננת, למורה, להנהלת בית הספר, בוכים, כועסים או בגדול- מתערבבים.
אלא שכאן בדיוק צריך לעצור לרגע, להבין שיש לנו תפקיד, שאנחנו מנהיגים את המשפחה, שאנחנו רבי החובלים של הספינה ולכן אנחנו צריכים לבחור את התגובות שלנו, כדי שנהיה הורים מעורבים ולא מתערבבים.

 

אז מה בעצם ההבדל?


הורה מעורב יכול להביע אמפתיה ולהיות שם עבור ילדו. הורה מעורבב הוא הורה שמזדהה עם הילד שלו ועם מצבו עד כדי כך שהוא לגמרי נכנס לנעליים של ילדו ומרגיש כמוהו. הורה שמרגיש כמו הבת שלו או הבן שלו, לא באמת יכול לעזור להם.
בואו נחשוב לרגע, מה זה אומר לילד שלי כשאני כהורה מתנהג כך? שאני חושב שהוא קטן, שהוא לא יכול, שאני חייב להגן עליו, שאני לא סומך עליו. זה גם אומר לו שאני מבוהל ואולי לא כדאי לו בפעם הבאה לספר להורים, כדי שלא ילחצו. זאת בדיוק הסיבה שאנחנו ההורים נדרשים לשים לב לתגובות שלנו, כי אחרי הכל, המטרה הגדולה ביותר שלנו היא שהילדים שלנו ישתפו אותנו ויספרו לנו כל מה שעובר עליהם ובעיקר אם הם בצרה.
עכשיו אתם לבטח שואלים את עצמכם מתי אתם כהורים אמורים להתערב ולערב את ההורים האחרים, את המורה או הגננת? ובכלל, איך אתם אמורים לדעת אם מדובר באירוע חד פעמי אליו לא הוזמן הילד שלכם, או שמא מדובר בחרם? איך הורה יכול לפתח אצל הילד שלו את הכישורים החברתיים, ואיזה מסר אמור הורה להעביר לילד שלו במצב לא פשוט שכזה?

 

את התשובות לשאלות האלו יש לחלק לשניים


חרם חברתי הוא סוג של נידוי חברתי. חרם מוגדר כדחייה, ומתוכנן על ידי רוב בקבוצה חברתית כלפי חבר אחד או יותר בתוכה לאורך זמן. אם אתם רואים שאף ילד לא מזמין את הילד שלכם להיפגש, שהילד שלכם אינו מעונין להזמין חברים, שהוא עצוב, לא שמח, מדוכדך, ממעיט לדבר, לשתף, מתקשה לקום בבוקר ולא רוצה ללכת לבית הספר, כדאי לבדוק מה קורה. חשוב לשתף את המורה, את יועצת בית הספר ולבדוק מה קורה במסגרת החינוכית. 
ילד שלא הוזמן פעם אחת ליום הולדת, כי הילד הזמין רק מספר מוגבל של ילדים מהכיתה, זה לא אומר שעושים עליו חרם, אף שזה עדיין פוגע ומעליב. אנחנו ההורים נדרשים לשוחח עם הילדים שלנו על זה, לבדוק עם הילד שלנו, איך הוא מרגיש עם המצב, לתת לגיטימציה לכל רגש שעולה, להקשיב, להביע אמפטיה, לומר שאנחנו מבינים את ההרגשה, להתייעץ אתו מה יכול לעזור לו, לשתף אותו אם גם לנו קרה מקרה דומה, להזכיר לו את הכוחות שיש בו, כך נוכל לעזור לו להכיל תסכול. 
אחד הדברים החשובים בחיים הוא לדעת להכיל תסכול, ואנו נדרשים לאמן את הילדים שלנו כבר עכשיו למצבים טובים, אבל גם לדעת איך מקבלים מצבים פחות נעימים ואיך מתמודדים איתם. כל מה שקורה בבית כשהילדים קטנים הוא בעצם אימון לחיים.
בעידן של היום, כישורים חברתיים הוא נושא שצריכים לשים עליו דגש. אם בעבר היינו חוזרים מבית הספר, אוכלים ארוחת צהריים, מכינים שיעורים וממהרים לשכונה, הרי שהכישורים החברתיים היו נרכשים מעצם המשחק, ההתמודדות, החברה. היום, בעידן הטכנולוגי, כשכל ילד נמצא בחדר ממוזג מול מחשב/טאבלט או נייד, הכישורים החברתיים כבר לא נרכשים באופן אוטומטי ואנו צריכים לסייע לילדינו  לפתח אותם.

 

כיצד תפתחו כישורים חברתיים אצל הילד?


בראש ובראשונה נעודד אותם למפגשים חברתיים: ללכת לחברים, להזמין חברים, להיפגש פנים אל פנים וכשנפגשים חשוב שזה יהיה קשר ישיר. בלי מסכים או להגביל זמן מסך. 
1. תנו להם להתנהל והקשיבו מהצד. נסו להמנע מהתערבות, במידת הצורך ניתן לתווך כשמדובר בגילאים הצעירים. בלילה לפני השינה, כשאנו יושבים ביחד ומשתפים על היום שהיה, או בכל זמן שנוח לכם, נתעניין איך היה המפגש, מה הילד שלי אהב במפגש, מה פחות היה לו נעים, ונדבר על זה.
2. עודדו אותם בכל פעם ששיתפו חבר במשחק, ששיחקו יפה, שחיכו בסבלנות לתורם, ולא פחות חשוב- שיידעו גם להפסיד. שחקו בבית במשחקים המעודדים תקשורת ואנטראקציה כמו לדוגמה משחקי קלפים למיניהם. נצלו את ההזדמנות כדי להפסיד ודברו עם הילד על מצבים שונים כדי שיבין מה מצופה, מבלי להאשים או להעליב. הזכירו לילד שלפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים, ושהמטרה היא גם הנאה ולא רק ניצחון. 
3.תמללו מצבים - אם לדוגמה הילדה חיכתה בסבלנות לתורה ניתן לומר לה: "כל הכבוד, אני רואה איך את מחכה יפה לתורך, קוראים לזה איפוק".
4.שימו לב לשיח בבית - שיח מאשים, כועס, פוגעני, יעבור ממכם לילדים ומהילדים לחברים בכיתה.
5.למדו את הילד שלכל דבר יש מספר פרשנויות. שלא כולם רואים את הדברים אותו הדבר. הסבירו להם שאנחנו אנשים שונים, וכל אחד רואה וחושב אחרת. עזרו להם להבין מה השני מרגיש או חווה. זה יעזור להם להבין שלא הכל קשור בהם. שלא ימהרו להסיק מסקנות.
6. והכי חשוב- חזקו אותם בבית. בדקו מדי יום אם הצלחתם לחזק את תחושת השייכות שלהם, כדי שיגיעו אסופים, רגועים ובטוחים לבית הספר. 
7.עודדו אותם על השיתופים, זכרו לא להיבהל, אל תרחמו, אל תילחצו, אל תכעסו ואל תאשימו.
 מטרת העל שלנו היא תמיד לשמור על יחסים טובים עם הילדים שלנו.

 

האם הוא מרגיש שייך?


כשאדם מרגיש שייך הוא מרגיש אהוב, רצוי, מסוגל, בטוח, נחוץ וחשוב. ועכשיו, בואו נחשוב על הילדים שלנו- כשהילדים שלנו מרגישים שייכים, הם יהיו פנויים ללמידה, להתפתחות, למימוש עצמי, לשיתוף פעולה ולהתחשבות באחרים. כשהילד לא מרגיש שייך הוא מרגיש דחוי, מיותר, שקוף וחסר משמעות וזה כאב גדול. זו הרגשה בלתי נסבלת וילד יעשה הכל על מנת להרגיש אחרת: יפריע, יציק, ינדנד, יבכה הרבה והכל כדי שיראו גם אותו גם אם זה בדרך 'הרעה'.
הקבוצה הראשונה שהילד פוגש היא המשפחה שלו וכאן התפקיד שלנו מאוד משמעותי איך לגרום לילד להרגיש שייך?


ישנם חמישה מרכיבים שמומלץ לשים לב אליהם מדי יום:


הצורך בהתייחסות אישית


נכון שהילד הוא חלק מהמשפחה, יחד עם זאת הוא זקוק להתייחסות אישית. תפקידנו כהורים, להכיר את ילדינו היטב ולראות את הייחוד שבהם. נתחשב בצרכים שלהם, בקצב שלהם, בהעדפות שלהם, נמנע ממשפטים כגון: "נו, באמת למה את לא זריזה כמו אחיך?", נקנה את היוגורט המיוחד שרק הוא אוכל בבית, נראה להם שאנחנו חושבים על כל אחד גם כפרט, ייחודי ונפרד. נמצא זמן לבילוי משותף של אחד על אחד עם כל ילד. גם 20 דקות יספיקו. אפשר לקרוא לזה 'זמן הורה ילד', 'שעה טובה', 'חוג אמא ילד' וכו'. קובעים זמן קבוע, כותבים אותו ביומן ובזמן שנקבע עושים ביחד משהו שאוהבים: משחק, ריקוד, סיפור ועוד. 

 

הצורך  להרגיש שווה ערך 


ילדים צריכים להרגיש בעלי ערך, מעצם היותם, לא משנה מה גילם, משקלם ומה הציונים שלהם. איזה הורים אנחנו צריכים להיות כדי שילד ירגיש כך? הורים שמקשיבים, שמבינים את נקודת מבטו של הילד, שמעודדים. כשאנחנו מבקרים, מזלזלים, מתנשאים, ילד לא ירגיש שווה ערך.  
  


הצורך לצמוח, לגדול ולהתפתח 


תפקידנו ההורים להתבונן בילדים שלנו, לראות את ההתפתחות שלהם, לראות מה הם יכולים לעשות באופן עצמאי ולאפשר להם. כך הילדים ירגישו יכולים. הדברים לא תמיד ייעשו בדרך שלנו, אבל רק כך לומדים ומתפתחים, תפקידנו להאמין ולסמוך עליהם, שהם יכולים. הצמיחה היא לא רק פיזית וקוגניטבית היא גם נפשית ורגשית. תפקידנו לעזור להם להכיר בכל קשת הרגשות שמחה, פחד, עלבון, מה שיעזור לילדינו להבין את עצמם ולבטא עצמם.

 

הצורך במשמעות אישית 


אנחנו רוצים שהילדים שלנו ירגישו משמעותיים, בעלי השפעה. נשתף אותם, נתייעץ איתם, נבקש מהם עזרה, הם ירגישו נחוצים וחשובים.

 

הצורך להיות מועיל ותורם


אנחנו רוצים שהילדים שלנו גם יתרמו ויועילו ולא רק יקבלו. ניתן להם תפקיד בבית (רצוי ומומלץ שהם יבחרו את התפקיד) זה יגרום להם לסיפוק, יגרום להם להרגיש שייכים. נעודד אותם כשהם תורמים, נודה להם ונפרט מה זה תרם. למשל: "תודה ששיחקת יפה עם אחיך בזכות זה יכולתי לנוח קצת/לשוחח בטלפון". יש לנו נטייה לחשוב שהכל ברור מאליו, ומומלץ לא להתייחס כך. שום דבר לא מובן מאליו. כשנעודד ונראה את הדברים הטובים, הילדים ירגישו טוב וירצו להמשיך ולתרום. כשהילדים ירגישו שמתייחסים אליהם באופן אישי, שרואים אותם, שמאפשרים להם להתפתח, לתרום ולהועיל, הם ישתפו פעולה, ובעיקר והכי חשוב, ירגישו שייכים ובעלי ערך.


רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש