פתאום קם אדם בבוקר ורץ

כמו הרבה דברים גם המרוץ הקהילתי שהתקיים בפארק תמנע בשישי שעבר בבוקר, נולד מתוך חלום פרטי. טל הולצמן, תושבת באר אורה, חלמה והוציאה לפועל את המרוץ שהתקיים השנה בפעם השנייה. הסיפור שלה הוא במידה רבה גם הסיפור של המרוץ ודרכו היא מציעה להתבונן מחדש על ספורט בכלל ועל ריצה בפרט. 

ריצה- כל אחד יכול

טל הולצמן בת 44, אימא לשלושה (18,14,8), גרה כיום בבאר אורה ונמצאת בחבל אילות משנת 2000. כמו רבים אחרים היא ובעלה רועי הגיעו לשנה של עבודה ולימודים ובסופם החליטו להשתקע באזור. עיקר העיסוק שלה לאורך השנים היה בתחום החינוך במגוון מסגרות, אבל מעולם לדבריה לא הייתה מחוברת לתחום הספורט. 

מה זה בדיוק המרוץ הקהילתי?
"מרוץ תמנע הוא אירוע שהוא חלק מתהליך רחב יותר של יוזמה לעידוד אורח חיים בריא ושילוב ספורט בחבל אילות. המטרה שלי הייתה לעודד את כלל האוכלוסייה להכניס לחייהם ספורט".

למה דווקא ריצה?
"ריצה היא פעולה בסיסית שכולנו מכירים ואי אפשר להפעיל מולה כל מני תירוצים שתקפים למקצועות ספורט אחרים. כל מה שצריך זה לצאת מפתח הבית ולרוץ". 

אמרת שאין לך קשר לספורט, איך הגעת לריצה?
"הכל התחיל מהסיפור האישי שלי. הייתי עם 20 ק"ג יותר ואז נסענו לשבתון בוונקובר שקנדה. סבלתי מבעיות בריאותיות של הגיל ומצאתי את עצמי בקושי מתנהלת. יום אחד נתקלתי במודעה מעניינת, מסתבר שבוונקובר מעודדים אנשים לעשות ספורט על ידי מרוץ עממי של 10 ק"מ שמתקיים פעם בשנה ולקראתו פותחים קבוצת ריצה של 13 שבועות. המטרה היא להעביר את המתאמן ממצב של 'לא רץ בכלל', למצב שבו הוא מסוגל לרוץ 10 ק"מ. 
נכנסתי לקבוצה ונדהמתי. אחת לשבוע נפגשים לאימון קבוצתי ופעמיים נוספות נדרשתי לערוך אימון אישי. האימון הראשון היה 2 דקות הליכה ולאחר מכן דקת ריצה. את הסט הזה עורכים שבע פעמים. כעבור שלושה עשר שבועות מגיעים למצב של עשר דקות ריצה ודקת הליכה.  התוכנית מאוד הדרגתית וזה שבה את לבי".

מה רצית להשיג?
"המטרה הייתה לרדת במשקל, אבל בדיעבד אני יכולה להגיד שגם לאחר שלושה חודשים המשקל לא ירד, אבל גיליתי המון דברים חדשים. הריצה הכניסה לחיי המון מצב רוח טוב. התחלתי להרגיש תחושת הישג, רכשתי חברים והכרתי את הגוף שלי. הדבר המרכזי היה תחושת הגאווה ששינתה את מצב הרוח שלי, את ההתנהלות ואת סדר היום. זה הוביל שינוי רחב יותר ושינה גם את מערכת העיכול ואת כל התחושה שלי עם הגוף. כל זה הוביל אותי למסקנה שדברים קורים לאט". 

נשמע כמו סוג של זן
"ממש ככה! מבחינה פסיכולוגית המרוץ הקנדי הוא מעין שיא. זו חגיגה שלוקחים בה חלק המון אנשים: צעירים, מבוגרים, ילדים, נכים, אנשים בתחפושות. המשותף לכולם זה שהמרוץ הוא מעין מטרה פנימית שלהם שאליה הם שואפים. כשנחשפתי לאירוע הזה אחרי התהליך שעברתי הבנתי שהמרוץ הוא
 בעצם מראה של החיים. זו עוצמה מדהימה של 40,000 איש שרצים יחד. חוויה חזקה מאוד".

אז איך בסופו של דבר כן ירדת במשקל?
"ברגע שהפסקתי להסתכל על המשקל התחלתי ליהנות, לא שמתי לב והתחלתי לרדת במשקל לאט לאט. בשלב הזה, המטרה האמתית שלי הייתה ליהנות מהיכולת להיות בתנועה ומהגוף שלי". 

אפשר לקרוא לזה חלק מההתמודדות עם משבר גיל 40?
"בוודאי. אם לפני זה חשבתי שגיל ארבעים מסמל התחלה של הסוף, בשלב הזה כבר הבנתי שגיל ארבעים הוא עוד שיא של החיים ושיש עוד הרבה לפני". 

ואיך נולד המרוץ הקהילתי בתמנע?
"בתום שנת השבתון חזרנו הביתה לבאר אורה. אחת החברות שלי התעניינה בתהליך שעברתי וכשסיפרתי לה ושיתפתי אותה היא מאוד התלהבה. החלטנו להקים יחד קבוצה שתתאמן לקראת המרוץ המדברי שתוכנן לסוף נובמבר. היו לנו בדיוק שלושה חודשים. התחלנו להתאמן לפי התוכנית של מרוץ וונקובר וזה עבד מעולה. האימונים היו מהנים ובסופו של דבר רצנו 10 ק"מ במרוץ המדברי כקבוצה. מהפיילוט הזה למדנו שמרוץ הוא לא רק תחרות, אלא גם, ואולי בעיקר, כלי לעורר אנשים להוציא מעצמם הישגים ברמה האישית, בלי קשר לממד התחרותי". 

וזה הוביל אותך לייסד את התוכנית של המרוץ הקהילתי?
"כן. בעקבות המרוץ החלטנו ליצור מרוץ של הקהילה של חבל אילות שהמטרה שלו תהיה לעודד אנשים לרוץ ולהכניס את הספורט כחלק אינטגראלי מהחיים שלהם". 

איך מרימים כזה פרויקט?
"היו לי שותפים רבים. המועצה שלנו התאהבה ברעיון, נתנה את ברכתה, עודדה תמכה ונתנה הכוונה ותקציב לאירוע. ראש המועצה, חנן גינת, ומנכ"לית המועצה הדס שפירא, נכנסו בעצמם כדוגמה אישית למקום הזה של ריצה ושניהם התחילו לרוץ במסגרת הפרויקט. 'המקפצה' של חבל אילות שמעודדת יוזמות בחבל, ליוותה אותנו מהרגע הראשון ובעצם חיברה בין הגורמים השונים וגם עשתה את העבודה הקהילתית בכל מה שקשור לעידוד ריצה ביישובים. מתנ"ס חבל אילות, עמותת הספורט, החברה הכלכלית ומחלקת התיירות אימצו גם כן את הפרויקט. וישנו כמובן פארק תמנע שעזר לנו לתכנן את המסלולים וגם פתח את שעריו לנופים המדהימים שכיף גדול לרוץ בהם. בלי כל אלו זה לא היה קורה".

בפעם השנייה, איך החבל נערך לזה?
"השנה ההיערכות הייתה אחרת, עם קבוצות ריצה במרבית היישובים (אילות, באר אורה, סמר, יטבתה, יהל, גרופית). זה בעיקר קרה במקומות שבהם מצאנו מי שיוביל את קבוצת הריצה עם ליווי שלי. ביישובים אחרים יש אנשים שרצים לא בקבוצה אלא באופן פרטני. בהמשך אנחנו רוצים לבסס מערך של מובילי ריצה שיוכלו לחזק את התחום הזה בכל אחד מהיישובים. זה תהליך. יש יישובים ששמעו שיש תוכנית למרוץ תמנע בפעם השנייה, הקימו את קבוצת הריצה משנה שעברה והתחילו להתאמן לקראת המרוץ".

יש משהו רומנטי בריצה אינסופית במדבר שלנו, לא? 
"יש משהו במדבר שהוא מאוד רוחני וחזק, וכשאנחנו רצים במרחבים הפתוחים האלה נכנס לנו משהו לנשמה, משהו מהשקט והנוף והרוח. זה שהריצה בנופים כל כך יפים גורם לזה שהסיסמה של המרוץ- כשרצים מגיעים למקומות נפלאים זה לא רק מכוון לנוף מבחוץ אלא גם למקומות הנפלאים של הנפש". 

מה היית רוצה שאנשים יפנימו? 
"המרוץ פתוח לכלל האנשים, זה אירוע קהילתי חברתי ולא רק אירוע ריצה ותחרות. זו הזדמנות טובה לחגוג את זה שאנחנו עושים משהו בשביל הגוף שלנו, גם את זה שאנחנו חיים באזור כל כך נפלא ומחזקים את הקשרים החברתיים שלנו עם אנשים מאילת ומהערבה לא דרך העבודה אלא דרך פעילות מהנה ובריאה. הכי חשוב לי לבסס את ההבנה שספורט זה כייף ושזה חלק מהחיים בלי קשר להיבט התחרותי אלא דווקא כחוויה. אני רוצה שאנשים יבינו שניתן ואפשר לרוץ גם בגיל 80! ".

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת