פרסומת
דלג

האמא של ניצ''ן ממשיכה הלאה

מאת: מירב לוי דיאמנט ● צילום: מירב לוי דיאמנט ● 4/12/2019 08:45 ● מה נשמע 629
24 שנים אחרי שקיבלה לידיה את סניף ניצ"ן באילת והפכה אותו למפעל חייה, כשהיא יוצקת לתוכו את האני מאמין שלה בתחום לקויות הלמידה והפרעות הקשב והריכוז, בטי שכטר אומרת יפה תודה ושלום וממשיכה הלאה ● בגיל 62 מי שהייתה בעצמה ילדה עם בעיות קשב, קיבלה החלטה לא קלה, שהגיע הזמן להעביר את השרביט לדמות צעירה יותר, להוריד קצב בחיים ולהתפנות לסבתאות ולמה שהיא רוצה ● בראיון פרידה היא מספרת איך הפכה את הסניף הקטן למקום שכולם בעיר מכירים ולא, היום אין יותר ילדים עם בעיות, יש יותר מודעות
האמא של ניצ''ן ממשיכה הלאה

לראיון הפרידה שלנו בטי שכטר הגיעה נמרצת ורעננה כהרגלה. כשהצעתי לה קפה היא דחתה בנימוס ועידכנה שכבר הספיקה עד השעה 9:00 בבוקר לשתות שתי כוסות קפה. אם בעבר הלא ממש רחוק זה היה בקושי כוס קפה אחד, שגם אותו היא לקחה מהבית 'טייק אווי', שתתה חצי ושכחה את החצי השני, הרי שעכשיו, משיצאה לפנסיה, יש לה את כל הזמן שבעולם להתעורר בהנאה בבוקר ("ואני עדיין מתעוררת מאוד מוקדם"), לשבת בחצר המטופחת ולשתות לא רק כוס קפה אחת אלא גם שתיים. ואם תראו אותה מחוייכת מתמיד (והיא תמיד מחוייכת), רק כדאי שתדעו שכל רגע פנוי שלה היא משקיעה נכון לעכשיו בסבתאות ושלא נשכח את נחמן, בעלה האהוב שזוכה עכשיו לראות את זיו פניה הרבה יותר מבעבר.

 

אל תגידו זה לא יקרה


היא הגיעה לאילת לפני 31 שנים כמורה לחינוך מיוחד שהביאה איתה כבר אז 11 שנות וותק בתחום. במרוצת השנים עבדה בטי עם כל גילאי החינוך המיוחד והעניקה להם את כל הידע והרגישות שצברה במרוצת השנים בתחום. שבע שנים אחרי שתקעה יתד עם משפחתה בעיר הוצע לה לנהל את סניף ניצ"ן באילת (אגודה לקידום ילדים ובוגרים בעלי קשיי למידה והסתגלות שהמטרה שלו לסייע גם להורים), שהיה אז סניף קטן בהקמה ונתן שירותים לתושבים בהתאם לצרכים ולידע שהיו אז. במרוצת השנים היא יצקה לתוך הסניף את האני מאמין שלה בתחום בעיות הקשב והריכוז ווליקויי הלמידה, מובילה במרוצת השנים אלפי ילדים ובני נוער לדרך נכונה וטובה יותר עבורם, מגלה בתוך כל אחד מהם את היכולות ומכוונת.

 

כותרת

 

איזה ניצ"ן קיבלת לידיים?
"חייבים לזכור שכשקיבלתי לידיים את הסניף הקטן באילת הדברים נראו אחרת והשתנו עם השנים ברמת הידע וההתמחות ולא רק שלי. אם פעם איבחנו קצת קריאה, הבנת הנקרא והתביישנו כמעט להשתמש במילה דיסגרפיה, כי לא היה ממש הידע, שלא לדבר חלילה על איזכור הפרעות קשב וריכוז, הרי שמאז הרבה דברים השתנו. אני זוכרת איך אמרו בתחילת הדרך שהילדים האלו לעולם לא יוכלו לקרוא, אני מצידי לקחתי ועשיתי. רציתי לשכוח את המושג 'לעולם לא' ועובדה- הם קוראים, אפילו תנ"ך ושירה. אני פוגשת בהם היום מצליחים, והם מחבקים אותי ומודים לי. והיו הרבה ילדים כאלו. מה שהשתנה זה אותם אלו שידעו לנער את הסקפטים ולאמר להם- אל תאמרו שזה לא יקרה. בזכות התפיסה שלי שאסור לוותר על אף אחד, כל מי שנפל לי לידיים הצליח. אני עצמי הייתי ילדה כזו שגדלה עם קשיי למידה גדולים. כולם אמרו לי 'את לא תהיי אפילו תופרת' ולא היה לי מי שיעזור לי בבית".


אז איך בכל זאת הצלחת?
בטי מחייכת ומודה: "אני לא מבינה עד היום איך הגעתי לאן שאני. אם היה לי קשה לקרוא בהתחלה הרי שהיום אני סבתא 'תולעת ספרים' ואני מנחה, הגעתי מקצה לקצה וזו הדוגמה הכי טובה עבורי שאפשר לנצח. החוכמה היא למצוא את דרכי הפיצוי ולהשתמש בהם. זה אולי הסוד שלי כי אני עצמי הייתי שם. לכן היה לי חשוב לאורך כל הדרך לקחת את הילדים האלו ולאמר להם- תנצחו את זה. הלהט הזה מלווה אותי בכל תחומי החיים: במשברים הכלכליים שעברנו כזוג ואנחנו עדיין מתמודדים איתם יפה, מבחינה בריאותית, כל מיני תחלואים כרוניים שאני נאבקת בהם. אז נכון, יש שקיעות, אבל אני לא נותנת לזה לתפוס הרבה מקום. החוסן הנפשי שלי לא לוותר, להיאבק ולהאמין שזה אפשרי, את זה בדיוק צריך להקרין לאותם ילדים וגם לבוגרים. כשהורים מגיעים אלי אני דורשת מהם- תאמינו בילד שלכם, הוא ההצלחה של החיים שלכם".

איזה ניצ"ן עיצבת?
"בהתחלה היו האיבחונים, אחר כך פיתחתי את זה לנישה של הנחיית הורים ומורים בבתי הספר כשהמטרה לראייתי הייתה שניצ"ן צריכה להיות עם הפנים לקהילה. מיפינו את הילדים, בנינו תוכניות עבודה עשינו השוואות מתחילת פרוייקט ועד לסופו והתוצאות היו נהדרות. הדבר הגדול ביותר שהנהגתי בניצ"ן היה רעיון הדלת הפתוחה. היא הייתה פתוחה תמיד לכל דמעה, טפיחה על השכם, ייעוץ והכוונה ומאחר ואני דוגלת ברעיון שמי שלא יכול לשלם על שירות, הכל בסדר, כולם הרגישו רצויים. גם היום כשאני בבית, דלתי תמיד פתוחה, רק תוודאו שאני בבית ולבושה...".

 

כותרת

 

"הכמות לא גדלה אלא הידע"


אם תשאלו את בטי איך קרה שכיום כמעט לכל ילד שני יש ליקוי למידה כזה או אחר או בעיית קשב וריכוז, בטי תחייך ותסביר לכם שהדור הנוכחי לא ממש שונה מהדור שהיה אלא זה הידע שהשתנה. "ההורות בכלל השתנתה. תחום ההורות הפך לפתוח יותר, יש יותר רצון של הורים לקבל ייעוץ מאיש מקצוע מה עושים הלאה, מתוך דאגה. אצלי אין דבר כזה 'הורה היסטרי', גם אני אמא מודאגת, אמא שרוצה להטיב מצב. לפעמים כשהורים מגיעים אלי הם מתארים לי מצב נורא אבל כשפורטים את זה לפרוסות רואים שזה לא הכצעקתה".

עד כמה את 'סופר נאני' במשפחה הפרטית שלך?
"אני מתערבת רק כשמבקשים ממני עזרה וכך גם במשפחה הפרטית שלי. כאמא אני רואה דברים ולא קל לעמוד מהצד אבל יש הבדל בין להיות מעורב לבין להתערב ואם לא מבקשים את התערבותי אני צריכה להתאפק ובכלל, עם כל הניסיון שיש לי, מי אמר שהראייה של זוג צעיר היא לא נכונה? כשאתה צעיר אתה הרבה יותר חד ונכנס לכל פינה, כשאתה מתבגר, הפינות מתעגלות בגלל שאתה רגוע יותר וכבר יש לך ניסיון. בגיל מבוגר אתה לא נופל לתוך הבור אליו היית נופל בצעירותך".

אז מה בעצם גרם לך לפרוש?
"התשובה נחלקת לצד הרגשי ולצד הלוגי. בצד הלוגי בן אדם צריך בשלב מסויים להבין שהגיע הזמן להעביר את הממלכה שלו, או במקרה שלי את מפעל החיים שלי, למישהו צעיר עם כוחות רעננים שיכול למנף את הסניף יותר ממני. אני לא חושבת שצריך לאחוז בקרני המזבח. מבחינה רגשית ההחלטה הייתה מאוד קשה. זה היה מאבק פנימי כי להשתמש במושג 'הייתי' צריך הכנה נפשית מאוד גדולה. לאורך כל התקופה הזו הייתי צריכה להזכיר לעצמי שלא 'הייתי' אלא אני עדיין וזה לגמרי לא הספד אלא המשך והתחלה חדשה. בגיל 62 אני רוצה לראות בזה לא רק התחלה של דרך חדשה אלא התחלה של סיגנון חיים שונה. לאורך כל השנים הייתי מולטי קריירה. היה לי חשוב לטפח את שני הילדים שלנו כשנולדו, לטפח את ארבעת הנכדים שלנו ואת בעלי, שאני גאה בו. במבט לאחור אני יכולה לומר בגאווה שטיפחתי משפחה נהדרת עם ערכים, ילדים שהם אזרחים מעולים, ילדים טובים להורים ואסור לשכוח שהם ילדים אילתים שגדלו כאן. במקביל הייתה הקריירה שטיפחתי ובני המשפחה השכילו לתמוך בי לאורך החיים. אז נכון, לא הכל היה מושלם תמיד. היו בדרך נפילות מכל מיני סיבות במוטיבציה, נפילות בריאותיות שאני נאבקת מולן לאורך השנים וחזקה מהם, והייתה גם נפילה כלכלית. ושלאף אחד העזיבה הזו שלי לא תשמע כמו הספד כי זו לחלוטין התחלה חדשה. את כל הדברים שעשיתי עשיתי במאת האחוזים וזה קשה אבל גם מספק כמורה, מאבחנת, מטפלת וכשאני שומעת ברחוב אמא שאומרת לי- "הצלת לי את הילד או שמפרגנים לי באוזני בעלי, הרי שאני את שלי השגתי. מאופן החינוך שלי הייתי תמיד ילדה צנועה עד כדי סגפנית וכזו נשארתי לאורך כל השנים ואני לא מצטערת. אני יכולה לומר בפה מלא שהצנעה הטיבה איתי לאורך השנים ואולי זה היה סוד ההצלחה המשפחתית, הזוגית והכלכלית.
 ואין מבחינתי נכון יותר מאשר לעזוב בשיא. תוסיפי לזה את העובדה שבינואר עברתי אירוע בריאותי שגרם לי לחשוב. זה לא שכוחותי כלו, חזרתי לעצמי ואני חזקה מתמיד, ועדיין, מבחינתי נכון יותר לעזוב בשיא".

 

בשם הסבתא


מה הלאה? אני שואלת את בטי שמפרטת:
"לאורך כל השנים עסקתי גם בתרומה לקהילה מהידע שלי. אני מתנדבת כבר מעל לעשור ב'שביל הזהב' במתנ"ס 'קולייר' (מועדון לגיל השלישי). בזמנו הקמתי בו את ה'פרלמנט של בטי' עם סדנאות ואקטואליה. כבר מספר שנים שאני מקיימת שם את ניתוח הסיפור הקצר ונותנת הרצאות שונות בתחומי העיסוק שלי. אבל יותר מכל אלו סבתאות זה הפרויקט החדש שלי. עם 2 תינוקות בבית (הילדים של הבת), אני מרגישה צעירה מחדש. אין בוקר שאני לא קמה ומחייכת לעולם. אז הכוונה היא בראש ובראשונה להוריד הילוך, אמשיך מן הסתם לתת לקהילה, אצטרף לחוגים, אוכל לטייל יותר עם בעלי, אנחנו מאוד אוהבים לטייל בארץ בצנעה, טיולי טבע ומלונות מטיילים וזו בעיקר אתנחתא עבורי. היום הפלא ופלא אני אמנם עדיין מתעוררת מוקדם ועושה דברים אבל בלי לחץ והשמש מחייכת אלי. בשעה 13:30 אנחנו אוספים את הנכדים מהגנים והם מגיעים אלינו. ברבע לחמש הבת שלי מקבלת את הילדים אחרי שאכלו, התרחצו והם רגועים. את מבינה איזה שקט נפשי אני יכולה לאפשר להם עכשיו?".

כשנראה אותך ברחוב מה נחשוב עלייך?
"שכייף לי וטוב לי. תראי אדם שנראה טוב מתמיד, מאוד שלם ונינוח. אני לא רק מחבקת אלא גם מרגישה מחובקת על ידי העולם. אני אשה מבורכת בכל דבר".

מה נאחל לך?
"המשך חיבוק".


חדשות אילת - ערב ערב באילת    

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש