פוטרט מקומי - חדשה בעיר

ראשית דבר: עד היום העלנו ב'פורטרט מקומי', את האנשים המיוחדים באילת, העשייה שלהם והחיבור שלהם לעיר. הפעם אנחנו עושים משהו קצת שונה ומציגים את אילת דרך העיניים של טוהר. תיהנו 

שם: טוהר נחמן 
גיל: 25
סטטוס: רווקה

קצת על העשייה שלך:    
"לפני שהגעתי לאילת גרתי ועבדתי בתל אביב כעוזרת האישית של שגריר אתיופיה בישראל. קודם לכן ניהלתי את קהילת "הספרייה-מרכז לחדשנות עירונית", של עיריית תל אביב-יפו,
ואני בוגרת של קורס הכשרה בשם "מעורב תל אביבי" מטעם עיריית תל אביב-יפו שנועד להכשיר פעילים ופעילות בולטים בעיר כדי להניע תהליכים קהילתיים. במסגרת הקורס, הקמתי קבוצת פייסבוק קהילתית לשכונה בה גרתי- נווה צדק והייתי הכתובת של תושבים רבים אל מול מחלקות העירייה השונות, כחלק מהחזון לקשר בין העירייה לתושב".

 
איך התחלת לעשות את מה שעשית? 
"תמיד אומרים לי: "אבל את בת 25! איך הספקת את כל זה?" ואני תמיד נזכרת באימרה -"שלושה שותפים לו לאדם - הקב"ה, אביו ואימו" - במקרה שלי, שלושתם הם אלה שאני חייבת להם את חיי וכל הצלחה וכישלון שיש בהם. תמיד הייתי ילדה שונה, זו שהעדיפה להישאר בבית עם ספר מאשר לשחק בחוץ עם ילדות מהכיתה, וזו שמגיל צעיר, בכל מקום שהייתי מבלה בו תמיד חשבו שאני מתלווה לסבא שלי כי יש לי לא מעט תחביבים שמשותפים לבני שישים פלוס (בין אם זה ללכת להצגות לבדי או להרצאות בנושאים שונים ומגוונים). לשמחתי היו לי שני הורים שהאמינו בי ודחפו אותי אל עבר הרעיונות הכי משוגעים שעלו לי בראש והראו לי שאין דבר שהוא לא אפשרי. אבא שלי נכה כמעט מהיום בו נולדתי, מה שאומר שהוא זה שגידל אותי בבית בזמן שאמא שלי הפכה למפרנסת היחידה של המשפחה. הוא זה שהיה מרכיב אותי על האופניים לגן ומכין לי פרוסת לחם עם דבש כל בוקר וזה שבא לקנות איתי חצאיות לבית הספר בתחנה המרכזית בתל אביב. ואמא שלי? היא וונדר וומן אמיתית. בחיים שלי לא ראיתי אדם עם כאלה תעצומות נפש. לא משנה אילו טלטלות חוותה בחיים - תמיד הייתה אמא ואישה נהדרת והיוותה לי השראה ענקית לפמיניזם אמיתי ולזה שאני יכולה לעשות הכל, אם רק ארצה מספיק".
 
איך התחיל אצלך החיבור לצד החברתי?   
"המזל שיחק לי ונולדתי בתל אביב, עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. לא אשקר - קל יותר להצליח בעיר הגדולה, אבל אני אף פעם לא שוכחת מאין באתי. לאבא שלי היה המון מזל שירש את הבית בו אנחנו גרים כבר 3 דורות, אבל אני לא מגיעה ממשפחה עם אמצעים - אמא שלי עבדה תקופות ממושכות בשלוש עבודות ואבא שלי מקבל קצבת נכות זעומה מביטוח לאומי, אבל ההורים שלי לעולם לא החסירו ממני שום דבר. הייתי בכל חוג שרציתי, למדתי באולפנה, שזה חטיבה ותיכון פרטי שבו שכר הלימוד לא היה זול, למרות ההנחות שקיבלנו, ותמיד דאגו לכל מחסורי. אבל יחד עם זאת, המצב בבית לא היה פשוט. אמא שלי עבדה ימים כלילות בכמה עבודות כדי לאפשר את כל זה, במקביל לזה שהייתה צריכה להתמודד עם ארבעה ילדים ובעל שהפך לנכה. דווקא בגלל כל זה - אני מעריכה הרבה יותר את המקום אליו הגעתי, כי אני לא שוכחת מאיפה באתי. זו הסיבה שאני תמיד מרגישה צורך לעזור למי שרק אפשר - אני יודעת מה זה לדאוג ולהרגיש רגעים לא קלים, והחיים גם לימדו אותי להיות ממש טובה בבירוקרטיה, בהתמודדות מול מערכת נוקשה של חוקים שלעיתים לא רואים עין בעין עם האזרח הקטן, ולכן אני הרבה יותר רגישה לעוולות חברתיות ופועלת רבות כדי להילחם בתופעות שכאלה. לא פעם ולא פעמיים הובלתי שינויים גדולים שהתחילו אל מול המקלדת ונגמרו בעצומות ובביטול גזר הדין (כמו למשל מלחמות של שנים שאני מנהלת בשכונת מולדתי שהפכה לשטח נדל"ני יקר ערך. יש אינספור פרויקטים שניהלתי התנגדויות מולם, והצלחתי להפיל. הייתי שם כדי להזכיר לבולדוזר שניצבת מולו ילדה שזה הבית שלה, ולא מעניין אותה כמה הוא שווה למ"ר).
 
הזיכרון הראשון שלך כשהתחלת בעבודה?  
"בתיכון הייתי במגמת אומנות, מחשבים ומשפטים. קו התפר המיוחד הזה הוביל אותי לשנתיים של שירות לאומי ברשות להגנת הפרטיות של משרד המשפטים. זו הייתה הרשות הממשלתית הכי צבעונית שהכרתי. זכיתי לעבוד עם חברי אמת והרגשתי חלק ממשפחה מאוד מיוחדת המורכבת מדתות שונות ומגוונות. עד היום אני בקשר עם אנשים משם. הזיכרון הכי חזק שלי משם זה ראש הרשות, יורם הכהן, שהיום מכהן כמנכ"ל איגוד האינטרנט הישראלי (שלימים גם עבדתי שם בתור רכזת הקהילה של האיגוד), שהיה מכין לו קפה במטבחון ועובר כל בוקר חדר-חדר עם הספל שלו, בין כל העובדים, יושב איתם לכמה דקות, מאחל להם בוקר טוב ושואל מה שלום האישה והילדים. ואני? הייתי חלק מהרשות כעובדת מן המניין. יורם היה לי לאב המקצועי שלי ולנצח אהיה חייבת לו את ההצלחה בקריירה שלי".

 
ספרי קצת על מקרים שנתקלת בהם במסגרת היום יום שלך ואיך הם מתחברים לעזרה לאנשים?
"הגעתי לאילת לפני כמה ימים. כשעליתי על האוטובוס לאילת מת"א, העליתי פוסט היכרות בקבוצת הפייסבוק "אילת העיר שלי", בו כתבתי שאני מגשימה חלום של שנים, אבל מגיעה לבד לאילת ואשמח לחברים וחברות חדשים ולטיפים שכל אילתי חייב לדעת. אחרי נסיעה של 5 שעות היו לי לא פחות מ-400 לייקים, מאות תגובות ושיחות טלפון והודעות כל הדרך שגרמו לי רק לבכות מהתרגשות. כרגע זה כבר חצה את ה-500 והמניין רק עולה וההודעות ממשיכות לזרום. לא האמנתי למה שהפוסט הזה הביא איתו - הייתי בטוחה שיהיו בלחץ 20 תגובות יבשות של "ברוכה הבאה", אבל בפועל? עשרות משפחות הציעו לאמץ אותי ולהכיר אותי לילדים שלהם, צעירים בגילי שהציעו לצאת איתי ולהכיר לי את העיר, שותפים לים הציעו לי להצטרף למחצלת שלהם לבירה קרה, תושבים ותיקים הציעו לשבת איתי לקפה ולעזור לי בכל צעד ושעל בעיר. זה רק מוכיח שכשפותחים את הלב - קל יותר להגיע ללבבות של אחרים".
  
מה את חושבת יכול לעזור לשנות דברים?
 "אומרים שכדי להזיז הר, צריכים להתחיל באבנים הקטנות, ואני באמת מאמינה בזה. במסכת אבות נאמר: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה", וזה תמיד מכניס אותי לפרופורציות - יש דברים שצריך לעשות, ואם נשב ונחכה, דברים לא יקרו מעצמם. יש דברים שאני יודעת מראש שמה שאעשה לא יספיק, אבל זה לא מונע ממני להתחיל לנסות. כי מי יודע מה יהיה ולאן החיים יובלו אותנו?".
 
מה החזון בהתנדבות מהסוג הזה?
"אבן קטנה שזורקים על פני המים, יכולה ליצור אדוות גדולות - אז בואו לפחות ונזרוק את האבן הזאת - מי יודע לאן האדוות יגיעו?".

לסיכום? 
"כאילתית טרייה, אשמח להכיר את העיר, ומהי הדרך הטובה ביותר להכיר עיר אם לא דרך התושבים שלה? אני משגרת את הדברים שאמרתי, לאוויר האילתי בתקווה שיזמן אליי אתכם שקוראים את הדברים שאמרתי ותכתבו לי "... 

אפילוג 

"הרומן שלי עם אילת התחיל כבר בגיל קטן. אני זוכרת שבגיל חמש הייתי נשארת ערה כמעט כל הלילה מהתרגשות לקראת טיול לאילת עם אמא שלי ואחותי. מאז ומעולם לאילת היה מקום עצום בחיי. כשהייתי זקוקה לשלווה נפשית - אילת הייתה עיר המקלט שלי. האנשים, הנופים, העסקים הקטנים וכל טיפה בים האדום וגרגר חול - הכל תמיד כל כך אוהב ומקבל וזה תמיד הרגיש שאני חוזרת הביתה. בחצי שנה האחרונה עברתי טלטלות בחיי. בשבוע אחד חוויתי פרידה לא קלה מבן הזוג שהיה לי ושריפה שפרצה בבית המשפחתי. הרגשתי שאיבדתי שני בתים בשבוע. הרגשתי חסרת כל.
אז נכון, עבדתי בעבודה טובה עם משכורת של שש ספרות, אבל במקביל לשיפוצים בבית הבנתי שאני צריכה לשפץ את הנפש. כמעט כל סוף שבוע מצאתי את עצמי עולה על טיסה או אוטובוס לאילת, לוקחת חדר לעצמי, לבד, רק כדי לחשוב מול הים. מסופ"ש לסופ"ש מצאתי בעיר נחמה. הבנתי, שזה המקום שיהיה לי לבית, שכאן אני רואה את עצמי משתקעת ולכאלה חיים אני רוצה להביא ילדים - של הרמוניה ורוגע, אהבת הבורא, האדם, השמש והים.
לקחתי חודש של חופש מהחיים - עזבתי את העבודה וחודש שלם הייתי בבית, מאפיינת את מה שאני צריכה. הקשבתי לנשמה שלי ועשיתי חשבון נפש מאוד כואב והבנתי, שאין סיבה שבגיל 25, כשאני רווקה ואין לי שום מחויבויות, לא אעקוב אחרי הלב שלי.
אבל... איך עוברים לעיר זרה? נכון, היו תקופות שגרתי מחוץ לת"א, אבל עדיין - אילת זו העיר הכי דרומית בארץ. איך אסתדר? במה אעבוד? היכן אגור?
רבי נחמן אומר: "היכן שמסתיים ההיגיון - מתחילה האמונה". החלטתי לעשות את הצעד, ולתת לחיים להפתיע אותי. החלטתי שאני עוברת לאילת. פשוט כך. הגעתי לאילת, נחתתי בבית של חבר טוב (שהכרתי זמן לא רב לפני) והתחלתי סבב של ראיונות עבודה במקומות שהרגשתי שאמצא בהם משמעות. עדיין לא סגרתי משהו סופי, אבל אני אוטוטו שם.
מי שאמר שכל ההתחלות קשות - לא הכיר את אילת. או יותר נכון - את תושבי אילת. אני מרגישה שאני חלק ממשפחה מדהימה, משפחה שבחרת".

חדשות אילת - ערב ערב באילת