בשבוע שעבר אמר ל'ערב ערב', יוזם הקריאה, מוטי חרמון, כי פגש לפני שלושים שנה, אדם שסיפר לו כי הוא יודע היכן נמצא 'דגל הדיו' המקורי. "יכול להיות שמישהו שומר אותו לצורכי אספנות. הדגל הזה שווה מיליונים. זה חלק מההיסטוריה של העיר והוא צריך לחזור לכאן", אמר חרמון. שמוליק תגר חושב כי מדובר ביוזמה חסרת סיכוי. "החיפוש אחר דגל הדיו החל עוד בסוף שנות השישים של המאה שעברה, יחד עם אברהם אדן (ברן) שנרתם לנושא וכמה מחברי חטיבת הנגב", מסביר תגר. "'חפרנו' בכל מקום'. במוזיאון צה"ל, במוזיאון 'ההגנה', מוזיאון 'יד טבנקין' ובמוזיאון 'יד יערי'. כמו כן, לבקשתו של ברן, ראיינתי בזמנו כעשרה-עשרים לוחמים מחטיבות הנגב וגולני. השתתפתי לפחות בשני מפגשים של וותיקי החטיבות בשנות השבעים, כדי לשאול את הנוכחים בקול רם מעל הבמה, לגבי דגל הדיו, אך ללא תוצאות. ניסינו למצוא את עקבותיו של הדגל באמצעות כתובים, עדויות ומכתבים. אני יודע שקשה לקבל את זה היום, זמן כה רב לאחר 'מבצע עובדה', אבל הסיפור היה פשוט: את דגל הדיו הניפו אנשי 'חטיבת הנגב' באותו היום בו הגיעו לאילת בשעות אחר הצהרים, ואז גם צילמו את הצילומים המפורסמים. ואילו מסדר שתי החטיבות ('גולני' ו'הנגב') ושליחת המברק המפורסם למדינת ישראל, התקיימו רק למחרת בבוקר, ובצילומים ממסדר זה ב'אום רשרש', מתנוסס כבר דגל רגיל מודפס של מדינת ישראל. ברור שבאותו הלילה, הורד דגל הדיו מהתורן המאולתר ונעלם. לאחר קרוב לעשר שנים של חיפוש עם לוחמי החטיבות, הבנו שאין סיכוי למוצאו. כיום, רוב חברי החטיבות שהשתתפו אז בשחרור אילת, אינם עמנו עוד. מחוסר ברירה ולאורך השנים, נאלצתי להכין דגלי דיו לטקסים באילת פעמים רבות (קיבלתי בזמנו את הטכניקה כיצד עושים אותו, מאלה שעשו אותו). אני מאוד סקפטי לגבי מציאה של דבר כזה. ברור שאם יפורסם הדבר בעיתונות, זה יביא למבול של זיופים והרבה סיפורים והמצאות והבעיה שאין דרך לבדוק את זה, כי כמו שאני יכול לעשות דגל דיו עם סדין ישן משנות החמישים, עם דיו ישן – כל אחד יכול". חדשות אילת
