פרסומת
דלג

היורה בעורבים

מאת: מירב לוי דיאמנט ● 12/6/2014 11:23 ● ערב ערב 2658
מפקד משטרת אילת הורה השבוע על הפסקת הירי בעורבים ברחבי העיר, עד לבחינת הסוגיה מחדש. היורה אומר ל'ערב ערב', כי למרות שהוא חובב טבע, אין לו נקיפות מצפון על מה שהוא עושה כבר עשר שנים: "כשזן מסוים של בעלי חיים הופך למטרד מסוכן, אין דרך אחרת להילחם בתופעה". כשרכב הסיור מאתר את העורב בזווית הנכונה, הוא מתמקם בהתאם, החלון ברכב נפתח, והקנה מוצא בזהירות החוצה. בשניות הבאות הוא יצמיד את עינו לכוונת, ימתין מספר שניות ואז יעשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב - ילחץ על ההדק ולא יפספס
היורה בעורבים

למעלה מעשר שנים עברו מאז נקרא ת' (השם המלא שמור במערכת) לדגל. הייתה זו בעיית העורבים ההודים שהלכו והתרבו באילת, שהצריכה פעולה מיידית משותפת למיגור הריבוי הבלתי פוסק של שחורי הכנף בעיר. בעצה אחת בין ראשות שמורות הטבע לעיריית אילת, ולא לפני שהושגו כל האישורים הנחוצים ברמה הארצית, הוחלט על העסקתו של מחסל, שיפליא בצליפותיו בבעלי הכנף השחורים. מעל עשור שהוא משלב בין עיסוקו היום יומי לבין קריאות המוקד העירוני בעקבות דיווחים על תקיפות והטרדות של עורבים בכל רחבי העיר. או אז הוא מגיע ל'זירת הפשע', רותם למשימה שנים של ניסיון. יוצא יחידה קרבית ששימש בין היתר גם כצלף, הוא מסמן כמעט תמיד וי על עוד מטריד שחור שכבר לא יעשה את זה לשכנים. על פניו, נשמע רע, אלא שבמציאות האילתית, העסקתו של 'מחסל' ונקיטת שורה של פעולות למיגור ריבוי העורבים ההודים הייתה כורח המציאות. "סוכם שמדללים", מסביר לי ת', "הן בירי והן בפיזור של מלכודות ברחבי העיר. בעונת הקינון גם מורידים קינים. בהמשך סוכם שעיריית אילת תגזום ותעצב את העצים בעיר בצורה כזו שניתן יהיה לראות מה מסתתר בין ענפי העצים". ולמרות שבמרוצת עשר השנים האחרונות דולל ברחבי העיר חלק מהאוכלוסיה (אלפי עורבים מהזן ההודי העצבני), נדמה כי כל עוד החברים של אלו המצויים באילת חוצים את הגבול האווירי מכיוון ירדן ומצריים באין מפריע, כל הפעולות באילת לא יביאו למיגור של המכה ה – 11 שנחתה על הארץ הנבחרת או לפחות על דרומה.

תמונת כתבה


תמונת כתבה


תמונת כתבה


עם האוכל מגיעים העורבים


אם שאלתם את עצמכם איך בכלל הגיעו המעופפים השחורים מהודו לאילת, הרי שהאגדה מספרת על כך שכמה מהם הגיעו אילתה על גבי אונייה. "אף אחד לא ממש יודע איך הם הגיעו", מנפץ ת' את המיתוסים הרומנטיים, "אפשר ללמוד על ההגירה שלהם לאורך החוף הסעודי, מאזור סואץ למערב סיני, משם לדרום סיני ומכאן הדרך לאילת וגם לעקבה הייתה קצרה. הם מחפשים כל הזמן נחלות חדשות ומוצאים את מקומם באתרים בהם יש אשפה, פחי זבל לא סגורים, מאכילי חתולים שמספקים גם להם על הדרך אוכל ומים ברחוב, על כל אלו הם חיים".
דבר אחד בטוח, שאי אז לפני קצת למעלה עשור, אף אחד לא ממש התרגש לראות ברחובות עורבים מהזן שלא הכרנו. בדומה לבעיה אחרת מולה התמודדו הרשויות בעיר ובארץ בכלל, עם ראשיתם של המהגרים הבלתי חוקיים האלו, גם במקרה הזה מה שאולי ניתן היה למנוע בראשית הבעיה, הוגדר ככזו רק כשבעיר כבר היו אלפים. לדברי ת', מלחמת הדילול של העורבים באילת עושה את שלה. אם אז דובר על אלפי עורבים ברחבי העיר, הרי שעל פי המיפוי האחרון, הצטמצמה כמות העורבים ההודים באילת לכמה מאות בלבד. לא מעט אבל היי, כל עוד אצל השכנים לא עושים כלום כדי למגר את הבעיה, כל מה שלאילת נותר זה לדלל.
וכן, פעמיים בשנה עורך פארק הצפרות בעיר סקר לבחינת כמות העורבים ברחבי אילת. איך סופרים את המעופפים האלו שכרגע הם כאן ורגע לאחר מכן - שם? ת' מסביר: "בשנים האחרונות פיתחנו שיטת ספירה מעניינת. אם לפני כעשר שנים ההערכה דיברה על כ – 1,500 עורבים ברחבי אילת, הרי שמהספירה האחרונה עולה כי בעיר ישנם כ- 200 עורבים. בכל שנה אנחנו מצליחים לדלל הן בירי והן במלכודות בין 400-600 עורבים, אלא שאסור לשכוח שתמיד מגיעים חדשים".
איך בכל זאת מתקיימת הספירה? אני מתעקשת להבין, ות' מספר: "איתרנו שיש שני סוגי קולות שהעורב ההודי משמיע- קול שהוא קורא לחבר'ה להצטרף אליו, וקול שמזהיר מפני סכנה. בקול שקורא לחבר'ה להצטרף אנחנו עושים שימוש לטובת הספירה. אנחנו מפזרים ברחבי העיר בשעת אחר הצהריים ביום הספירה כמה רכבים שלנו, מפעילים את הקול שקורא לחבר'ה ברמקולים ותוך שלוש דקות הם מגיעים. זה עובד. כל מה שצריך עכשיו זה רק לספור כמה הגיעו לכל נקודה כזו ולחבר. זו הכמות המוערכת של העורבים שמצויה באותו יום נתון בעיר".
אם השמעת הקול עושה את העבודה, אז אולי השמעת הקול המתריע, תרחיק את העורבים מהסביבה?
ת': "באחד הימים התקשר אלי מישהו מאחת המסעדות על קו החוף וסיפר לי שהוא לא יכול יותר עם מכת העורבים הזו. הם יורדים על האוכל שמוגש לאורחים, מפחידים אותם והוא כבר לא ידוע מה לעשות. שלחתי לו בסלולרי את קולות האזהרה שמשמיעים העורבים והבעיה נפתרה. זה נחמד לחשוב שבכך היינו פותרים את כל הבעיות של העורבים בעיר, אבל זה לא עובד ככה".

עורבים עלייך אילת


למרות הדילול היחסי של העורבים ברחובות העיר, נדמה כי ככל שהשנים נוקפות, העורבים שעשו זה מכבר עלייה לאילת הופכים למתוחכמים יותר ואפילו לבעלי תעוזת יתר. עובדה, גל הפניות הטלפוניות למוקד העירוני לא פוסק. מי שחווה זה מכבר את נחת מקורם של העורבים הוא ציון, תושב רחוב פרס בעיר, שהפך למוקד תקיפה של להקת עורבים במשך למעלה משבועיים. "יום אחד עליתי כהרגלי לסדר את אנטנת הטלוויזיה על הגג ופתאום ראיתי אותם שם", הוא מספר על תחילתו של מה שהוא מגדיר 'קרב העורבים', "עורב אחד התקרב אלי בטיסה נמוכה, וכאילו קרא לשלושת האחרים להצטרף אליו. הייתי המום. לא הבנתי מאיפה הם קיבלו את האומץ הזה. הם תקפו אותי, הבהילו וגרמו לי לרדת מיד הביתה". מאותו מקרה הפך ציון ליעד תקיפה עבור חבורת העורבים. "אין לי מושג מה עשיתי להם. לא התקרבתי אליהם, לא פגעתי בהם. התחושה הברורה הייתה שהם 'סימנו' אותי ומחפשים לפגוע בי". העורבים תקפו אותו על הגג וגם בחצר, כשהם גורמים לו לוותר על הניסיונות לצאת החוצה. בשלב מסוים כשגם אשתו הותקפה, החליט ציון לפנות למוקד העירוני וקיבל שם מענה לשביעות רצונו. "הם שלחו אלי את האיש שלהם, מגובה בצוות נוסף ותוך זמן קצר נפתרה הבעיה. אני מודה להם מאוד על שהחזירו לי את הביטחון לבית", הוא אומר השבוע. מקרי תקיפה נוספים ולא מעטים נרשמים מדי חודש ברחבי העיר. באחד המקרים הותקף תושב העיר בגן שעשועים. לטענתו הוא לא עשה לעורבים דבר וגם לא התקרב אליהם, אלא שמשום מה, הם בחרו לתקוף אותו. "אחד מהם עף לכיווני בגובה נמוך", הוא משחזר, "עד כדי כך ששרט אותי במקורו. הייתי המום ומבוהל. מיהרתי לברוח משם כשאני חושב לעצמי שכל הילדים שנותרו בפארק חשופים לאימתם של אלו", הוא מספר השבוע. גם במקרה הזה, התקשר התושב למוקד העירוני, והבעיה טופלה. ברחוב עין מור, סבלו הדיירים במשך כמה שבועות מלהקת עורבים טורדנית שהפריעה את מנוחתם. "הם אמנם לא תקפו אותנו, לפחות בינתיים", מספרת לי אחת השכנות שפנתה למוקד העירוני בתלונה, "אבל התחושה בשכונה הייתה מפחידה ולא נעימה. כמו חבורת עבריינים שיושבים על המעקה, עוקבים אחרי כל תנועה שאתה עושה ורק מחכים לרגע הנכון לתקוף". השכנים לא חיכו לתקיפה, ות' פעל למיגור התופעה במקום מבעוד מועד.
"הם מאוד חכמים", מעיד עליהם ת', "עד כדי כך שהיום הם כבר יכולים להעריך אפילו את מרחק הפגיעה של הכדור ונמנעים מלעבור אותו. אם בתחילת הדרך יכולתי לירות בהם מטווח קצר, הרי שהיום אין לזה סיכוי כלל. הם יודעים שבמרחק שעולה על 65 מטר הם בטוחים וכמעט לא עוברים את המרחק הזה. יש סרט ב'יו טיוב' שמראה את חוכמתו של העורב. נתנו לעורב בעיה בתשעה שלבים והוא פתר אותה. עד כדי כך הם חכמים שהם כבר מזהים אותי מסתובב בעיר. כשאני נכנס לבית קפה, הם משאירים עורב אחד בחוץ לעקוב אחרי ולהודיע להם מתי אני יוצא. עד כדי כך הם עוקבים אחריי, שלפעמים אני נמנע מללכת למקומות מסוימים כי העורבים הולכים אחריי ויושבי המקום עלולים להיבהל. הם מזהים את הרכב שלי, יודעים בדיוק באיזה צד של הרכב אני יושב ועפים תמיד בצד הזה".
במפתיע, דווקא את ת' העורבים אף פעם לא ניסו לתקוף. "הם מפחדים", הוא אומר לי, "בעולמם של בעלי החיים יש את היחס שבין הטורף והנטרף, יחסים של כבדהו וחשדהו. חשוב להם לדעת איפה אני ומה אני עושה כדי שלא אפתיע אותם. אם אני עובר לרכב אחר, הם מעבירים ביניהם את המידע. ידעתי שהעורב הוא חיה חכמה, אבל לא ידעתי עד כמה".

למה הם בכלל תוקפים?
"בתקופת הקינון, העורבים רגישים מאוד לכל מה שקורה ליד הקן. מספיק שתלכי ליד הקן ותסתכלי עליו יותר מדי, הם יסמנו אותך. בשלבים מסוימים של הקינון, אם נופל גוזל ואת מנסה לעזור ומרימה אותו, תותקפי מיד. אם נפל גוזל על הכביש ולא ראית, כל מי שיעבור בקרבת מקום יזכה לצ'פחות וזה מבהיל כי העורב מגיע בדרך כלל מאחורה בלי שאת מוכנה וחורש את הקרקפת. לפעמים זה יכול להסתיים בשריטה לא נעימה".

אתה מדבר בהערצה על 'אויבייך'.
"בהחלט. הם חכמים, אבל מה לעשות ויש מהם יותר מדי".

אין לך נקיפות מצפון כשאתה לוחץ על ההדק?
"אני לא נקשר לעורבים, למרות שאני חובב טבע בדרך כזו או אחרת. נקיפות המצפון צריכות להיות של אלו שגרמו לכך שלעורבים יש מה לחפש בעיר. אלו שזורקים זבל ברחובות, שלא מקפידים לסגור את פחי האשפה וכן, גם אלו שמאכילים חתולים וכלבים ברחוב".

אז למה בכל זאת אתה נמנע מלהזדהות?
"כי מה לעשות ועדיין המודעות של האנשים לטבע שסביבם ולפתרונות האפשריים והנחוצים מאוד נמוכה. אצל רוב הציבור הרעיון של ירי בבעלי חיים מצטייר כדבר רע ואכזרי. אין לי שום כוונה שהעיסוק שלי יפגע במשפחה שלי- אשתי שעוסקת בחינוך ובילדים שלי שעלולים לומר להם דברים לא נעימים. למדתי על בשרי שטוב יותר להצניע את העיסוק שלי ולהתמקד בעשייה ולא בהתגוננות מול דעות קדומות ולא נכונות של הציבור".

צו הפסקת ירי


הרעיון של ירי בתוך העיר, ולו גם אם מדובר בירי על בעלי כנף, הוא נושא מאוד רגיש ובעייתי. "זה מצריך המון אחריות ומלווה במתח רב", מתאר ת', "כל לחיצה על ההדק דורשת כמה שניות של ריכוז ומחשבה. תוך פרק זמן קצר כל כך יש צורך לקחת בחשבון כמה גורמים: המרחק, הגובה, הרוח, הכיוון ותמיד ישנה המחשבה שאם הכדור לא יפגע במקום הנכון איפה הוא עלול לפגוע. אני מאומן לכך שאני לא יורה אם אין לי מאה אחוזי הצלחה. מתאפק. אני חייב להפעיל את שיקול הדעת המקצועי אם אני רוצה לשמור על עבודה ללא נזק כזה או אחר, ולראייה בכל השנים שאני עושה את עבודתי ברחבי העיר, שום נזק לא ארע".
אז מה, מאה אחוזי צליפה? אני שואלת בהערכה, ות' משיב: "יש לי בהחלט קרוב למאה אחוזי הצלחה, אלא אם כן יש מצבים שאני מרשה לעצמי לפספס כי די ביריית אזהרה כדי להרחיק את העורב. אז כמובן מדובר על אזור פתוח ולא מיושב".

יש סיבה להיכנס לבהלה סביב רעיון הירי ברחובות?
"אני מביא איתי לעבודה הזו הרבה ניסיון, אורך רוח, אחריות ורצינות. כל אלו אמורים ליצור מצב של ירי בטוח ולראייה, עד היום לא קרו דברים חריגים. אם אני מסתכל אחורנית ליכולת הצליפה שלי לפני 20-30 שנה, תמיד פגעתי טוב, אבל הסובלנות, הסבלנות והאחריות שלי היום הרבה יותר גדולות. איך שלא תסתכלי על זה, הניסיון המצטבר שלי הוא אבן דרך בעבודה הזו, כך שהציבור יכול להיות רגוע שאני עושה את העבודה בסופר מקצועיות".
למרות שכבר עשר שנים מתקיימת פעילות הירי בעורבים ברחבי העיר, ולמרות שלאורך כל השנים זו הייתה כפופה לכל האישורים הנדרשים, בשבוע שעבר החליט מפקד משטרת מרחב אילת להפסיק לעת עתה את הירי בעורבים בתחומי העיר. "בעקבות הבנתו לראשונה של מפקד המרחב, נצ"מ קובי כהן, כי הירי מתבצע בפאתי בתי מגורים בעיר, הורה נצ"מ כהן על הפסקת הירי לאלתר עד בחינת הנוהל מחדש תוך שציין "ביצוע ירי בסמוך עד כדי מטרים ספורים מחלון ביתו של אדם מפר באופן מוחלט את האיזון בין תחושת הביטחון לה זקוק כל תושב לבין הסיכון הקיים במעשה זה". מסר השבוע בתגובה דובר משטרת מרחב אילת. "מחד, ירי זה מתקיים תחת היתר אשר ניתן ממשטרת ישראל המתיר למורשה לבצע זאת, אך מאידך מבקש מפקד המרחב בהחלטתו כאמור, ובהתאם לסמכותו, לבחון את ממשק הסיכון הקיים בדבר. נכון לימים אלו, בוחנת המשטרה יחדיו עם הגורמים המקצועיים העוסקים בעניין את נוהל ביצוע הירי בדגש לנושא בטיחות על מנת למנוע סכנה לחייהם ובטיחותם של תושבי אילת".

חייבים דילול אזורי


זה לא סוד שחובבי בעלי החיים, לא אוהבים, בלשון המעטה, את הרעיון שיש מי שמחסל את העורבים, אלא שמדובר בפתרון שלא הומצא באילת, אלא מקובל בכל הארץ אגב טיפול בזני בעלי חיים שהפכו למטרד ובעיה, ממש כמו שזה מקובל בעולם כולו. פרופסור יורם יום טוב, זואולוג באוניברסיטת תל אביב, מבין הזואולוגים הבולטים בארץ ובעולם, חי את הטבע הארצישראלי על בוריו ויודע לשים את האצבע על השינויים שחלו בו. "זהו מין פולש לארץ", הוא אומר השבוע על העורב ההודי, "ובמין פולש כמו בכל פולש יש לטפל בכל דרך נחוצה. גם במצרים, תימן ובארצות נוספות באזור, נוקטים בשיטה הזו בניסיון לדלל את כמות העורבים", מסביר פרופסור יום טוב. "אלו אולי לא המדינות הנאורות מהן היינו רוצים לשאוב דוגמה ועדיין אלו השיטות המקובלות בכל העולם, שכן התפיסה ברורה- אין שום בעיה עם זה שהורגים בעלי חיים שהפכו למזיקים. רוב האנשים הרי הורגים ג'וק, עכבר או חולדה שפולשים אליהם לבית, אז מה ההבדל?". אם לא די בעובדה כי העורבים מטרידים את בני האדם, מסתבר שהם גם טורפים ביצים וגוזלים. "באילת ישנם מינים נדירים של בעלי כנף והעורבים האלו כבר נצפו תוקפים גם אותם", מציין הפרופסור, "יש להם פוטנציאל גדול לגרום נזק". ולמרות שהוא לא רואה כל פסול בניסיון להשמידם, פרופסור יום טוב סבור כי ירי ומלכודות לא יפתרו את בעיית העורבים באילת אלא רק יקטינו אותה באופן זמני. "כל עוד בירדן לא עושים כלום כדי למגר את הבעיה והעורבים חוצים את הגבול לאילת באין מפריע, התופעה תימשך בעיר. חייבים למצוא פיתרון כולל לאזור כולו".
בהקשר זה מספר ת', כי לפני כשנתיים, הגיעה לעיר משלחת רמת דרג מעקבה כדי לבחון מקרוב את דרך הטיפול של אילת בבעיית העורבים. "הם הסתובבו איתי כמה שעות בעיר, ראו מקרוב מה אני עושה, הסתכלו על הרובים, התחמושת, המלכודות. הם הסבירו לי שעקבה עומדת להיבחר לעיר התיירות מספר אחת בעולם הערבי ולא מתאים להם שבעיר כזו תהייה בעיה של עורבים. לאור הבהילות, סיכמנו שאני אעבור לעקבה עם התחמושת והנשקים ואהיה שם כמה ימים לטובת דילול ולימוד כוחות מקומיים, אלא שלצערי זמן קצר לפני שזה יצא לפועל היה הסיפור של ה'מרמרה' והדברים לא יצאו לפועל וחבל, כל עוד עקבה מזינה בין השאר את אילת בעורבים, חייבים לנקוט בדילול אזורי".

עשה ואל תעשה


*אם ראיתם בקרבת מקום קינון של עורבים על עץ או עמוד כלשהו, התקהלות של עורבים או נתקלתם בתקיפות- דווחו מיד למוקד העירוני 106.
*בתקופת הקינון, מסוף אפריל ועד סוף יוני, העורבים רגישים לכל מה שקורה בקרבת הקן שלהם. יש להימנע בתקופה הזו מטיפוס על עצים, לא להסתכל יותר מדי לעבר הקן שלהם אם מאתרים אחד כזה, לא לזרוק אבנים על הקן. במידה ונופל גוזל, יש להתעלם ממנו לחלוטין ולדווח למוקד העירוני.


חדשות אילת