פרשת נשא
אחת התכונות האנושיות שמניעות את העולם היא הסקרנות. יצר הסקרנות הוא חזק מאוד. בזכות הסקרנות אנשים רוצים לגלות דברים חדשים כל הזמן, לחקור את מסתרי החלל, את מעמקי האוקיינוסים, לחפש פתרונות לתחלואי העולם, לבדוק כל צמח וחרק ולהגיע עד לפסגת הרי האוורסט, הכל נובע מהסקרנות ומהרצון לגלות ולחדש. הדבר נכון בכל תחום בחיי האנושות, נכון גם בלימוד תורתנו הקדושה. התורה היא נצחית "ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים" אין לה התחלה ואין לה סוף, אין גבול לעומק שניתן לצלול לתוך התורה ובכל פעם מגלים רובד חדש ועמקות נוספת שהיו חבויים מהעין. "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" כך מדריכים אותנו חז"ל בפרקי אבות, ואכן הסקרנות עובדת שעות נוספות וכל הזמן אנחנו רוצים ללמוד עוד ועוד, עד בלי די.
אך כמו בכל דבר בחיים, הסקרנות יכולה להיות שלילית ואפילו הרסנית. עד כמה מסוקרן נער מתבגר כשהוא שואף את "השאכטה" הראשונה מהסיגריה? אולי "ההרצה" הראשונה של פס הסמים תביא אותו לאורות צלילים צבעים ותחושות שלא מהעולם הזה? מעניין... מסקרן. ומה לגבי היחסים שבינו לבינה, עד כמה זה מסקרן אותנו "להציץ" במה שאסור לנו, אולי לגלוש באתרי תועבה באינטרנט כי זה מעניין, מסקרן. כפי שהסקרנות מאיצה את העולם להתפתחות והתחדשות, באותה המידה היא מסוגלת לדרדר את האדם לעברי פי פחת. צריכים המון כוחות נפש על-מנת להתמודד מול היצר ההרסני, תפילה והכוונה נכונה לנצל את היכולות האצורים בנו על-מנת ליצור דברים טובים וחיוביים, ולא ליפול חלילה בדמיונות שווא ומדוחים. האם זה אפשרי להתגבר על יצר הסקרנות?
השבת נקרא בפרשת נשא, כהמשך לפרשת במדבר, על תפקידם של הלוויים בעבודת המשכן. אהרון הכהן יחד עם בניו אלעזר ואיתמר היו צריכים לכסות את כלי המשכן, את ארון הברית, את שולחן לחם הפנים, את המזבחות, מזבח הזהב ומזבח הנחושת, וכמובן את מנורת הזהב. לאחר שהכהנים היו מסיימים לכסות את כלי הקודש בבדים מיוחדים רק אז היו הלוויים רשאים לשאת את כלי הקודש. אך אם חלילה היו הכהנים מתרשלים ולא מכסים את כלי הקודש והלוויים היו רואים את אותם הכלים בלי כיסוי, עונשם של הלוויים היה מיתה ח"ו, בגלל שהסתכלו בכלי קודש (כגון ארון הברית) שאסור להם להסתכל עליו. תארו לכם את הלוויים הצדיקים הללו אשר במשך ארבעים שנה נושאים את כלי הקודש המכוסים, מתוך ידיעה שאסור להם להציץ בכלים, אפילו לא פעם אחת אפילו לא לרגע קצר. עד כמה זה מסקרן לראות כיצד נראה ארון הברית, מזבח הזהב, המנורה. ארבעים שנה לשאת ולהתאפק ולא לראות. הסקרנות בוודאי כירסמה באותם הלוויים, אך הם ידעו להתעלות מעל הסקרנות הטבעית ולעמוד בניסיון הקשה, יום אחרי יום במשך ארבעים שנה. כי ידעו הלוויים שאם הם יתנו פורקן לסקרנותם זה יכול להיות הרה אסון.
כמה פעמים בחיים אנחנו מקבלים מתנות עטופות. האם אנחנו מתנפלים על המתנה וקורעים במהירות את העטיפה כדי לראות מה טומנת בחובה הקופסה או שמא אנחנו מחכים מספר ימים לפני פתיחת המתנה. כמה מאתנו התאפקו (או לכל הפחות פתחו בעדינות) את המעטפות של הצ'קים שקיבלו בחתונה? (מעניין כמה הוא שם במעטפה) קשה לעמוד בפני הסקרנות הטבעית אבל יש לנו דוגמא אישית מצוינת של אבותינו הלוויים הצדיקים אשר גברו על הסקרנות במשך תקופת חיים שלימה, ללמדנו שאם רוצים מספיק חזק, ניתן לעמוד בכל ניסיון בחיים, ואפשר להתגבר אפילו על יצר הסקרנות.
