פרסומת
דלג

שפוי זמני

מאת: ראובן זלץ ● 7/12/2011 16:23 ● ערב ערב 2527
השבוע עליתי על אוטובוס, בחיי, חוויה מכוננת, רציתי לתפוס איזו אישה שמאלצים אותה לשבת מאחורה, בנפרד. יום לאחר מכן, בכנס העיתונות, שמעתי והשתעממתי מאותן סיסמאות של אותם עיתונאים. יום לאחר מכן (הייתי עסוק השבוע), פגשתי אילתי שחזר בתשובה, לפני חודש קלאבר וכיום מתרים למען אותיות בספר תורה. ולסיום, עשיתי סיבוב בשכונת יעלים, סינג סינג ושבתי לביתי, מלא תודה על מקומי בחיים. סיבוב בעיר ההופכת לזרה. נ.ב מיץ מלפפונים, ג'ינג'ר, חצי כפית דבש, כמה ענפי סלרי – עושה פלאים במערכות פנימיות, מומלץ. לבריאות.
שפוי זמני

שים על הכוונת


בראשון האחרון עליתי על קו אוטובוס משדרות התמרים בואכה לשחמון. נסיעה חלקה, מהירה יחסית, בעלות מצחיקה והכי חשוב - אוטובוס כמעט ריק. הסיבה היחידה לנסיעתי באוטובוס- הויכוח המתלהט על 'הדרת נשים' בשמה התנכי או כמו שאני מכנה זאת- אפליה נשית מהסוג המסוכן, האפל, הדוחה והמפחיד. עליתי לאוטובוס ללא מחשבה עמוקה, קראתי על קווי המהדרין של האנשים החושבים שיש להם מונופול על אלוהים, ירדתי לשדרות התמרים ועליתי על האוטובוס הראשון שהגיע, נכנסתי עד הספסל האחורי, התיישבתי ואז רק התחלתי להתעצבן על הזילות הבלתי נסבלת של כל מושגי היסוד שלנו, כחברה, כבני אדם. הייתי סולח לביבי על הכל, על מדיניות קפיטליסטית חזירית, על קריסת מערכות החינוך, הבריאות, הרווחה, על הטיפול הכושל בקשישים, בניצולי שואה. הייתי סולח לו על הכל, אך על דבר אחד לעולם לא אסלח לו: הפיכת המדינה בה אני חי למדינה נחשלת במובן החברתי, רוחני, דמוקרטי. לא אסלח על ההקצנה הפוליטית והפיכת מדינתי לדתית קיצונית. נכון, זה לא החל בתקופתו, אך בשם הכיסא וטיפוח שלטונו, הוא מוכר אותנו למפלגות הקיצוניות, לגל העכור של התחרדות הפוגע בכל הערכים עליהם גדלתי וחונכתי. היחס לנשים הוא בלתי נסבל בעיניי, זה מזכיר לי משטרים אפלים משנים רחוקות. לשמוע את בני אומר בעצב: "אבא, אני לא סגור על זה שזו המדינה בה אני רוצה לחיות", לשמוע אותו ופשוט לבכות. אנחנו משפחה ציונית גאה, דורות רבים בארץ, שירתנו, נתנו, שילמנו, חלק ממשפחתי בהחלט ניתן לכנות- מגש הכסף. והנה, שנת 2011, רוח רעה מנשבת בארץ, רוח של שינוי עמוק, חברתי, שינוי הלוקח אותנו למקומות חשוכים. ואף אחד לא קם לצעוק- המלך הוא עירום. וכך, הנשים מושפלות ונאלצות לעבור לסוף האוטובוס, לא יכולות לבכות על יקיריהן, מופרדות בשם ערכי דת חשוכים. עליתי על האוטובוס, כמטאפורה לארצי הדוהרת מבלי לעצור בתחנות רענון, דוהרת לעבר עתיד חשוך, חלול, גזעני. מזרח תיכון חדש זה כאן, ואנחנו ממשיכים לממן את הטירוף, כי אחרת הממשלה תיפול וממשיכים להשקיע בכוללים, מדרשים, בתי ספר, שבהם הציונות היא מילה גסה. ירדתי מהאוטובוס, חשבתי על אותן נשים, המושפלות בבני ברק, בית שמש, ירושלים וגם ברחובות ועוד. חשבתי על הבחורות הצעירות שהתגייסו לצה"ל וכעת ממדרים אותן, לא מאפשרים להן לשיר, להופיע, מישהו כאן השתגע וזה לא אני. ואף מילה מראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, שר האוצר. כלום, אף מילה, הם עסוקים בדברים חשובים יותר, אלא מה. אלוהים שישמור עלינו.

עיתונאים ובוכים



תמונת כתבה


תמונת כתבה
העם דורש שולם חברתי. שמולי ושפיר


כנס העיתונות השנתי ננעל ביום שלישי השבוע, בקומפלקס 'הרודס'. וכמה כיף זה לרדת לאילת לאיזו חופשה מענגת ועל הדרך להשתתף ברב שיח מסוגנן בענייניי דמוקרטיה, ימין ושמאל ומחאה חברתית. בכל שנה הם מגיעים, בדיוק אותם עיתונאים, אותם מנחים, הברנז'ה אוהבת להתחכך בינה לבין עצמה, קצת לבכות, קצת לקטר, הרבה לאכול, 'שופינג' הכרחי, ראיתי שם את כולם, בחיי, את הטאלנטים הדופקים קופות של עשרות אלפי שקלים לחודש, את הפרילאנסרים העובדים עבור גרוש וחצי, את היפות והיפים, ראיתי את כולם, והם דיברו והתווכחו על צנזורה וצבא, על ביטחון ושלום, על פוליטיקה ומצוקת הרופאים. הצדק החברתי מעולם לא נראה יפה יותר מלובי מלון 'הרודס'. במושב שנערך תחת הכותרת- התקשורת דורשת צדק חברתי, השתתפו סתיו שפיר - מראשי מחאת הקיץ האחרון, איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, ענת סרגוסטי, מנכ"ל אג'נדה, בן דרור ימיני, 'מעריב', סבר פלוצקר, 'ידיעות אחרונות', אבי וויס, מנכ"ל חדשות 2, ח"כ שאמה, יו"ר וועדת הכלכלה ופרופ' יונתן אנסון מאוניברסיטת בן גוריון. כל אחד עם האג'נדה הצפויה שלו, אפילו הוויכוחים כבר לא ממש מעוררים תיאבון. דבר אחד משך את תשומת ליבי ועורר בי תהיות, שניים ממובילי המאבק בקיץ האחרון, מחאה חברתית שהוציאה חצי מיליון איש לרחובות, איציק שמולי וסתיו שפיר, לא החליפו מילה ביניהם, לא לפני הכנס, לא במהלכו ולא אחריו. כלום, לא מילה, אפילו לא מבט, הקרע נראה היטב. אבי וויס - מנכ"ל חדשות ערוץ 2, אמר "ראשי המחאה החלו את המאבק והרגו אותו". וייס התכוון בין השאר לדבריה של דפני ליף על ראש הממשלה וכל ההתנהלות הגאוותנית שהכעיסה רבים. כי מעולם לא היתה מחאה צודקת יותר שהובלה על ידי אנשים שלא קלטו כי מהפכות טיבן להתכנס למרכז, אחרת הן תשארנה בשדרה. וכך עברתי מפאנל לפאנל, שמעתי שוב את רוני דניאל, שוב את בן דרור ימיני, שוב את שי גולדן, גדעון לוי, אילנה דיין, רביב דרוקר, כל טייקוני התקשורת המבוגרים והצעירים. חלקם כל כך מנופח מעצמו עד שקשה להם להבחין במצבם הכלכלי העגום של רוב עיתונאי ישראל, הרצים מסביב לשעון, חלקם הגדול ללא תנאים בסיסיים, רק בשביל לקבל חיבוק וששמם יופיע בעיתון, או יאמר ברדיו, שלא לדבר על הטלוויזיה. אכן, התקשורת דורשת צדק חברתי, עבור אלפי העיתונאיות והעיתונאים, שלא גומרים את החודש. ובימים בהם התקשורת חבוטה ומושפלת, מאוימת בחוקים שיעקרו אותה כמעט לחלוטין, שורדת בקושי רב בפן הכלכלי, נתפסת שמאלנית ושנואה, בימים שכאלה, הכנס באילת נראה לי כסוג של חופשת מותרות של ענף רעוע האוהב את עצמו עד כלות. לא שמעתי מילה אחת אנטי ממסדית ממש, הכל כל כך צפוי, כל כך בנאלי, כל כך לא רלוונטי. אותם אנשים, אותם קולות, אותו דיאלוג. כנס אילת לתקשורת, כי מישהו חייב לדרוש איזו חופשה באילת, רצוי מוכרת במס לא כולל מע"מ.

אקס קלאבר מוכר אותיות בשקל


פגשתי אותו ליד מערכת העיתון, בן אילת, בן 26, כיפה שחורה, חולצה לבנה, מכנסיים שחורים, פאות בתחילת הדרך, ממש כמוהו. רק לפני כחודשיים הוא עוד היה חילוני למהדרין, פיזז ברחבות המועדונים וחשב כי אלוהים הוא בכלל דיג'יי. אך פתאום הוא התחזק, ראה את הבשורה, קיבל הארה, נסע לירושלים, הפסיק לנסוע בשבת, התחיל לצטט פסוקים, בעזרת השם כמובן. והופ, עוד אחד שנתפס באוהלה של תורה. לי באופן אישי לגמרי באמת שאין בעיה, שכל אחד יעשה מה שטוב, יתפלל למי שבא ויחכה למשיח בן דוד. אך הקלות הבלתי נסבלת שבה הבחור מזלזל בכל מה שפעם היה עולמו הרוחני, החומרי. נער הייתי וגם בגרתי ולמדתי ולמדתי, והדבר היחידי שהבנתי, אף פעם לא אדע. והנה מגיע צעיר שעדיין לא התנסה כמעט בחייו והוא כבר בטוח שהעולם שלו, הרבה יותר טוב מהעולם שלי. כי אני חי בעולם תפל, דל רוח, חסר אמונה, נהנתן ובור ועם הארץ, כך לדברי האקס קלאבר, הוא רואה את חיי. הוא הפסיק לעבוד בעבודה מסודרת, נו טוב, אין לו זמן לשטויות כמו פרנסה, הוא צריך ללמוד תורה, ההוא שחי בעולם החומרי והדל רוח, יממן אותו, אלא מה. וכך עובר הבחור, בעל המראה הפורימי, מחנות לחנות, מוכר אותיות קדושות לספר תורה, מתרים בעלי עסקים שפשוט לא יכולים לעמוד מול כיפה שחורה וציציות פורצות מתחת לחולצה לבנה. וכך אט אט, אנו הופכים לחברה המשנוררת את עצמה באוהלה של תורה. והם כבר יודעים הכל, שונאים את מי שצריך, אוהבים את מי שצריך, יש להם רבי, יש להם חברותא, והעולם מעולם לא נראה טוב יותר. הכל ברור להם, הכל נהיר, אקספרס של תורה ומעשים טובים. דרך אגב, כל אות בספר תורה מתחילה מעשרה שקלים, אלוהים ישמור.

למוחמד יש כבר טלוויזיה


שכונת יעלים ידעה ימים יפים יותר וזה לא היה מזמן. רק לפני כשנתיים, בוצע שיפוץ נרחב ברחובות השכונה הוותיקה, המתגאה באחד מבתי הספר הטובים בעיר. אך בשנים האחרונות, הולכת ונכבשת השכונה, תרתי משמע, על ידי מסתננים מאפריקה. אין בסיפור הזה שום תהילה, אין כאן גיבורים ואין כאן רעים. יש עיר, במקרה הזה שכונה, הכורעת תחת נטל המסתננים, והממשלה פשוט חסרת אונים. קשה לדעת בדיוק כמה מסתננים חיים באילת בכלל או בשכונת יעלים, יש מי שאומר כ-3,000 ויש מי שמדבר על כ-7,000, האמת מן הסתם היא אי שם באמצע. אך תושבי שכונת יעלים מרגישים, כי השכונה האהובה שלהם נלקחת מהם, יום יום, שעה שעה. במגרש הכדורגל השכונתי, סמוך לבית הספר, נכבש מזמן על ידי ילדי המסתננים והוריהם. אף ילד ישראלי לא נראה בסביבה. כך גם בפארק הסמוך, מוחמד מאריתריאה יושב שם עם שני ילדיו, מוחמד מבסוט השבוע, הם הצליחו לקנות טלוויזיה, גרים בדירה קטנה ממש קרוב, עובדים באחד מבתי המלון הגדולים, ומוחמד עושה עבודה נוספת אצל קבלן חשמל. הוא לא משתף פעולה בעניין הרגיש של איך הוא הגיע ולמה הוא לא חוזר לארצו. "העסק פשוט", אמר לי דוד, המתגורר בסמוך, "הם יודעים שהמדינה לא תעשה כלום, אז הם באים ומודיעים לכולם לבוא גם. ומה איתנו?", מסיים התושב.