ספר אהוב שלי

|תמונה5|

טירות, נסיכות ואבירים

מאת: מלי פישמן
הספר: 'אייבנהו'
מאת: סר וולטר סקוט
כשהמלך ריצ'רד לב הארי יוצא למסעות הצלב בארץ ישראל, הוא משאיר מאחוריו את הממלכה האנגלית שלו בידי האח החמדן והמושחת גו'ן. אנגליה של אותה תקופה מפוצלת מבפנים בין הסקסונים, התושבים המקומיים שלה, לבין הנורמאנדים, הכובשים שחדרו לממלכה.
על הרקע הזה מתרחשות מספר עלילות שסבוכות זו בזו. אייבנהו, אביר ממוצא סקסוני, שהוא גיבור הספר, נאמן מאוד למלך ריצ'רד, חוזר פצוע לביתו אל אביו שכועס עליו מאוד כי הצטרף למלך ריצ'רד. הוא מאוהב ברוונה היפה, שהיא נסיכה ובת חסותו של האבא. השניים מסתירים את אהבתם. ברוונה היפה מאוהב גם אביר נורמאנדי אשר קיבל הבטחה מהמלך ג'ון לקבל את אחוזתו של אייבנהו וגם את רוונה היפה לאישה, כנהוג באותם הימים, כשמדובר בנישואים פוליטיים לצורך בריתות בין שליטים. בצד השני ישנה משפחתו של יצחק היהודי, שעוסק בהלוואה בריבית לעשירי הארץ ולו בת אחת יפיפייה שעוסקת בריפוי, רבקה.
באותה תקופה מרפאות, במיוחד אם הן היו יפות ויהודיות, נחשבו למכשפות שהכנסייה רדפה אחריהן. בזמן שאייבנהו חוזר ממסעי הצלב, חוזר גם אביר נורמאנדי אחר, השייך למסדר הטמפלרים של הכנסייה

הקתולית. במפגש רגעי וסוער פוגש האביר הטמפלרי, בואה-גילבר, את רבקה ומתאהב בה נואשות. הוא מוכן בשבילה להמיר את דתו, אבל היא מעדיפה להתאבד ולא לקבל את אהבתו. בסתר ליבה היא אוהבת את אייבנהו, אבל יודעת שזו אהבה אסורה. וכך, לילה סוער אחד, נפגשות כל הדמויות הללו בביתו של סדריק, אבא של אייבנהו, והעלילה מתחילה להתפתח. יש בעלילה הראשית המון עלילות משנה, המון רומנטיקה, מתח וסערת רגשות של כל המעורבים. העלילה עצמה דמיונית והגיבורים דמיוניים, אבל האירועים והרקע אמיתיים מאוד ומשקפים את ההתלבטויות והמחשבות של אנשי אותו דור באנגליה.
הספר נכתב בשנת 1819 ומאז תורגם לשפות רבות ונעשו לו עיבודים רבים בקולנוע ובטלוויזיה.

אני זוכרת בבירור את הפעם הראשונה שקראתי את הספר. זה היה בערך לפני ארבעים שנה. הייתי אז בת 14, תולעת ספרים אמיתית. הספרייה העירונית הייתה קרובה לביתי (היום במקומה שוכן מתנ"ס 'קולייר') ונהגתי לפקוד אותה לפחות פעמיים בשבוע. בספריה עצמה נהגתי לקרוא ספר אחד שלם ולקחת הביתה ספר אחר.
יום אחד אמרה לי אדווה, הספרנית, שאני כבר מספיק בוגרת לעבור ולקרוא ספרים של 'גדולים'. הספר 'אייבנהו' היה המלצה שלה ואני התרגשתי מאוד על שקיבלתי אישור לקרוא ספרים ממדור ה'בוגרים'.
באותו יום לא נשארתי לקרוא בספריה אלא רצתי הביתה לקרוא את הספר 'של הגדולים' הראשון שלי. מרוב סקרנות ורצון להתחיל לקרוא, לא הייתה לי סבלנות לעלות שלוש קומות עד לביתי ונכנסתי לתוך גומחה שמתחת למדרגות. (מי שמכיר וזוכר איך בנויים בניני הטרומים זוכר בודאי שבחדר המדרגות ישנו חלל קטן שמעליו מתנשאות המדרגות לקומה הראשונה). שם, מתחת למדרגות, כשאור השמש בקושי חודר פנימה, ישבתי ישיבה מזרחית וכולי שקועה בעלילה המרתקת. הסקרנות שלי גרמה לי לקרוא אותו ברפרוף, לדלג על דפים, לקרוא את האמצע ואחר כך לקרוא את הסוף, ושוב לחזור להתחלה.
כשהערב ירד כבר לא הייתה ברירה ועליתי הביתה. למחרת בבוקר הודעתי לאמי שאני לא מרגישה טוב ונשארתי בבית- לא הלכתי לבית הספר.
ברגע שכולם יצאו לקחתי סדינים, שמיכות וכריות ובניתי לי בתוך החדר טירה קסומה. וככה בנחת, באפלולית של 'הטירה' שלי התיישבתי וקראתי את הספר לעומקו.
מאז ועד היום עברו להם קצת יותר מארבעים שנים, ואני עדיין קוראת בו מדי פעם. בכל פעם אני מגלה בו דברים אחרים שמושכים את תשומת ליבי. היו תקופות שעניינו אותי האמיתות ההיסטוריות שבספר, תקופות אחרות התחברתי מאוד לרבקה, היהודייה היפה, והמאבק הפנימי שלה באהבה אסורה מול האמונה, והיו זמנים שהתחברתי דווקא אל המלך ג'ון, הבלתי אהוב, שהחליף את המלך ריצ'רד שהיה אהוב על נתיניו.
הכל זה עניין של תקופה ומה הם הדברים האחרים שמעסיקים אותי ביום יום.

כמה פעמים?
לדעתי קראתי את הספר הזה לפחות עשרים פעמים, וכל פעם נדמה לי שאני קוראת אותו מחדש.
זהו אחד הספרים הבודדים בספריה הפרטית שלי שאני לא משאילה לאף אחד. זה גם הספר הראשון שאני מכניסה לתוך מזוודה כשאני יוצאת לחופשה, יחד עם ספר נוסף חדש, שאותו על פי רוב, אני קוראת. למרות שלא תמיד אני קוראת בו, אני מרגישה צורך שהוא יהיה איתי.
אם היו שואלים אותי איזה ספר אקח לאי בודד, אין לי ספק שאקח את הספר הזה.

למי מתאים?
לכל אחד, מגיל הנעורים ומעלה. כל מי שהרפתקאות ורומנטיקה, יחד עם אמונות חיים חזקות עושים להם את זה. ספר שמתאים למי שנסיכות בצרות, אבל לא חלשלשות, ואבירים, רגישים ולא מסוקסים, עושים להם את זה.

עוד שלושה ספרים אהובים ברשימה הפרטית:
'האוהל האדום', מאת: אניטה דיאמנט.
'הכלב היהודי', מאת: אשר קרביץ.
'פאנטום האופרה', מאת: גסטון לרו.

הדרך אל האושר

מאת: ליז שטרית
הספר: 'לאכול, להתפלל, לאהוב'
מאת: אליזבת גילברט
הספר מספר על בחורה שיש לה הכל, ועדיין לא טוב לה. יום אחד היא קמה מהמיטה לצד בעלה, מתחילה לבכות, ומבינה שממש לא טוב לה. היא ארזה את הדברים שלה ונעלמה, כשהיא מותירה מאחוריה מכתב. היא נסעה למסע של שנה, מסע אחר חיפוש האושר, משהו שכל בני האדם מחפשים.

בהתחלה היא לומדת את האושר שמביא האוכל באיטליה, משם היא מרחיקה להתפלל בהודו, מידי יום, ולומדת להגיד תודה על כל דבר שיש לה בחיים החל מפקיחת העיניים בבוקר והשמש שזרחה, ועד לזה שהיא בריאה ויכולה לעשות כרצונה.
היעד השלישי והאחרון שלה הוא אינדונזיה- שם היא פוגשת בחור, ולומדת שאפשר לאהוב גם בלי להיות תלויה.
בסופו של דבר הספר מביא אותך למסקנה שאפשר להיות מאושר תמיד ואין דבר מוחשי שמביא לך את האושר, אלא הכל במוח ואיך שמקבלים ומוקירים את הדברים שיש בחיים, הטובים והרעים.
את הספר המדהים הזה קיבלתי מחברה וקראתי אותו בגיל 17, לפני כשנתיים.

כמה פעמים?
"קראתי את הספר עד כה פעמיים ורצתי לראות את הסרט המבוסס על הספר הזה מיד כשיצא לאקרנים".
למי מתאים?
מומלץ לכל מי שלא ראה את הסרט, כדי שהדמיון יפרח עם קריאת הספר.

ועוד שלושה ספרים אהובים ברשימה הפרטית:
'חתונות של אחרים', מאת: נואה הולי.
'מקימי', מאת: נועה ירון.
'קציצות', מאת: אילן הייטנר.

געגועים לגיל העשרה

מאת: מירב לוי דיאמנט
הספר: 'אליפים'
מאת: אסתר שטרייט וורצל
בצעירותי אהבתי לקרוא ספרים. אמנם כבר מגיל צעיר היו לי מיליון ואחד עיסוקים, אבל בכל הזדמנות, מיהרתי לגלוש אל עולם הסיפורים. היו אלו ימי
הזוהר שלי, ימי החופש המוחי המוחלט, הימים בהם יכולתי להתחיל לקרוא ספר ולהמשיך עד שהעיניים נעצמו. אל הספר ה'אליפים' הגעתי כמעט במקרה, עוד ספר שמצאתי על המדף. יאמר שעבורי דווקא המעבר אל 'ספרי הבוגרים' היה בו משהו מעציב, משהו שהנחית אותי מסיפורי ההרפתקאות התמימים ומחוסרי הדאגות באגף ה'ילדים', אל מציאות אחרת, כבדה יותר. אבל הספר ה'אליפים' עשה לי את זה ובגדול.
רק שנים מאוחר יותר הבנתי שלא רק אני חושבת ככה על הספר, אלא שמדובר בקלאסיקת נוער של הסופרת אסתר שטרייט וורצל, שזיכה אותה בלא מעט פרסים.
רק בשנה שעברה נבחר הספר הזה ממש, לספר האהוב ביותר על ידי הציבור בארץ, ולחשוב שחשבתי שאני גיליתי אותו... אגב, באותם ימים של גיל הטיפש עשרה, הספר השפיע עלי כל כך, עד שגם אני רציתי לעזוב את הבית החם שלי לפנימייה חקלאית, למורת רוחם של הוריי, שלא ויתרו ולא נכנעו לגחמותיי.
רוני הוא נער מתבגר שאיבד את אימו ועובר ללמוד בבית הספר החקלאי 'גנות' בתנאי פנימייה. הוא נכנס לבית הספר כתלמיד כתה ט'- 'אליף', ומכאן שם הספר.
בשנתו הראשונה הוא נאלץ להתמודד עם בוגרי בית הספר ה'דלידים', שמעבירים את הצעירים טקסי קבלה משונים. הספר, רומן נעורים, עוקב אחרי חיי האהבה של רוני הצעיר, קשריו עם נערים ונערות משכבתו, הקשר עם קטנצ'יק, ילד צנום וחולה, שנאלץ לעבור ניתוח לב ועם אילנה, אהובתו בסתר.

במהלך הספר רוני גדל, גובהה, הופך לחסון, שרירי ושזוף וכל זאת תחת עינו של הקורא. הנאה צרופה, עד כדי כך שיש מי שהשכיל לתרגם את הספר הטוב הזה לסדרת מתבגרים טלוויזיונית שנוחלת הצלחה. אסור לפספס.

כמה פעמים?
לפחות ארבע פעמים בסיטואציות שונות. ואם לומר את האמת, אין משהו בהווה שאני רוצה יותר מאשר למצוא לעצמי קצת זמן בימים טרופים אלו ופשוט לשבת ולקרוא שוב את ה'אליפים'.

למי מתאים?
כמובן שבראש ובראשונה למתבגרים שרוצים להיסחף אחרי רומן הנעורים היפהפה הזה. לא פחות חשובים- בוגרים שקראו אותו בצעירותם או שמא פספסו אותו.
אף פעם לא מאוחר לקרוא את הספר המשובח הזה. אין ספק שבגיל מאוחר יותר, אפשר למצוא בספר פרספקטיבות שלא ראינו בגיל צעיר. וחוצמזה, מה רע במסע נוסטלגי אל גיל הטיפש עשרה?

עוד שלושה ספרים אהובים ברשימה הפרטית:
'אורי', מאת: אסתר שטרייט וורצל. 'גיא אוני', מאת: שולמית לפיד. 'זעקת האמהות', מאת: מורטון טומפסון.

בכי בריא

מאת: אביבה דקל
הספר: 'אשרי יתום אני'
מאת: שלום עליכם
אני מנחשת שהספר שהשפיע עלי יותר מכל, כבר מזמן לא בראש מעייניהם של צעירים, וספק אם רוב האנשים שאני מכירה קראו אותו, או כל ספר אחר של שלום עליכם.

שבוע לפני יום הולדתי התשיעי נפטר אבי, ולא כל כך הבנתי מה קורה לי. אבא שלי היה האיש החשוב ביותר בחיי.
הוא שלימד אותי לקרוא ולכתוב כשהייתי בת שלוש ומאז לא הפסקתי לקרוא. הוא גם היה זה שלקח אותי לקונצרטים ולאופרות מאז מלאו לי ארבע, ולהבדיל אלף הבדלות, לבית הכנסת הגדול בחיפה, לשמוע את החזן ואת המקהלה.
ופתאום, בדיוק שבוע לפני יום הולדתי התשיעי עזב אותי.. כעסתי עליו וכששאלו אותי אמרתי: "איך הוא עושה לי את זה? בגללו לא תהיה לי יום הולדת!". לא בכיתי.
אפילו דמעה אחת לא הזלתי, רק כעסתי.
המורה מרים, שהייתה כנראה אישה חכמה מאוד, היא שנתנה לי לקרוא את הספר 'אשרי יתום אני'. פתאום התחלתי לצחוק ולבכות. בכיתי ובכיתי ולא יכולתי להפסיק לבכות זמן רב והבכי היה טוב. לעולם לא אשכח את הספר הזה שהצליח להפשיר את הקרח שעטף את לבי אחרי מות אבי. כמובן שאחרי הספר הזה קראתי את כל ספריו של שלום עליכם וכשבגרתי עברתי קורס ללמוד אידיש באוניברסיטה כדי שאוכל לקרוא את ספרי שלום עליכם במקור.
בספר 'אשרי יתום אני', מספר הילד שזה אתה התייתם מאביו כמה כייף להיות יתום- כולם מרחמים עליו, מפנקים אותו, מאכילים אותו בממתקים ומאכלים נהדרים. מעולם במשך חייו הקצרים לא זכה ליחס מועדף כמו זה שקיבל מאז נתייתם.

כמה פעמים?
שבתי לקראתי בספר הזה פעמים רבות. אפילו קבלתי רשות מיוחדת מספרית בית הספר שלי, להשאיר אותו אצלי תמורת ספר אחר. הספר נשאר אצלי וקראתי בו גם כשבגרתי.
לא מזמן חיפשתי אותו שוב, כשהייתי זקוקה לבכי טוב, אבל לא מצאתי אותו, כנראה הלך לאיבוד כשעברנו דירה וגם אובדנו עזר לי לשפוך כמה דמעות..

למי מתאים?
לכל מי שרע לו ולא מצליח לבכות, ולא רק לילדים! זה עוזר! זה ספר לא גדול ומצחיק מאוד מאוד ועד שאתם מבינים כמה הוא עצוב אתם כבר ממילא בוכים.

עוד ספרים שחבל לעבור את החיים מבלי לקרוא אותם:
'מאה שנות בדידות', מאת: גבריאל גרסיה מרקס.
'החיים על פי גארפ', מאת: ג'ון אירוינג וכמובן כל ספר אחר של ג'ון אירוינג שתוכלו לשים יד עליו.
'בית מטבחיים חמש', מאת: קורט וונגוט וכמובן כל ספר אחר של קורט וונגוט שתוכלו לשים יד עליו.
ועוד אלפי ספרים אחרים שאילו לא הם היו החיים הרבה פחות יפים.

געגועים לעולם של פעם

רותם ג'קסון
סדרת הספרים 'שבט דב המערות'
מאת: ג'ין מ.אואל
כשנתבקשתי לכתוב מהו הספר הכי הכי שלי, הבחירה לא היתה קשה. זה כבר כמה חודשים שאני חיה בתוך עולם כפול- המציאות של היום, וחייה של עיילה- גיבורת הספר בתקופה הפרה- היסטורית של שחר האנושות.
הצלחתו המסחררת של הספר הראשון 'שבט דב המערות', הפכה ברבות השנים לסדרת ספרים אהובה מן הנמכרות בעולם, למרות שיצאה לראשונה אי שם בשנות השמונים העתיקות.
כמו ספרים רבים שקראתי בחיי והבטחתי לעצמי שאחזור לקרוא אותם שוב מתי שהוא, מה שלא קרה מעולם, גם את הספר הזה נשבעתי לקרוא שוב אחרי שהתאהבתי בו לראשונה בגיל 15. אני זוכרת שכבר אז התחברתי לגיבורה עיילה, שהקסימה אותי בנועזות הפראית והתמימות שבה, עד כי חשבתי אז, בימי נעורי המטופשים, שאקרא לבת שתהיה לי ביום מן הימים על שמה.
אבל ימים רבים עברו מאז ולבת שנולדה לי לא קראתי, למזלה, עיילה, ולמען האמת אפילו שכחתי את קורותיה של הגיבורה האהובה עליי משחר ילדותי.
עד שרצה הגורל והפגיש אותי שוב עם סדרת הספרים הקסומה ששאבה אותי לחלוטין רק שהפעם בעיני בוגרת.
החוויה החוזרת שלי עם עולמה של עיילה הפך במהרה לעולם ומלואו שכבש כל פיסה פנויה בליבי ונשמתי. כנראה שהאני העליון שלי שחיבר אותי בגיל 15, הוא זה שחיבר אותי לספר הזה אז וגם היום.

גיבורת הספר היא נושאת מרפא, החושפת לאורך הספר בדיוק רב, את התובנות הטמונות ביכולות הריפוי, את שמותיהם של הצמחים השונים ואת עולם הטבע הקסום של החי והצומח, שריתק אותי מאז ומעולם.
שבט דוב המערות הוא רומן היסטורי בדיוני, הספר הראשון בסדרת ספרים המכונה "ילדי האדמה", אודות התפתחות האנושות המודרנית בשחר ימיה.
הרומן מלווה את עיילה מאז היותה בת 5, עת איבדה את הוריה ברעידת אדמה גדולה ונאספת פצועה אחרי שהותקפה על ידי אריה מערות גדול בידיהם של חבורת 'שטוחי הראש' (קבוצת אנשי אדם קדמון).
דרך עינה של עיילה הקוראים מתוודעים לתרבות האנושית הקדומה ביותר בהסטוריה ועוברים איתה את התהליך המפרך של קליטתה בשבט, גדילתה והתבגרותה במסגרת חברתית זרה ושונה מכל מה שהיה מוכר לה.
לאורך סדרת הספרים מגלה עיילה כישרונות נוספים, ומגלה תגליות חשובות.
"ארץ המערות הצבועות", הספר השישי והאחרון בסדרה, כנראה יצא לאור באנגלית ב-29 למרץ 2011. הספר עוסק בעיילה בת ה-25, המקבלת הכשרה בדרכה להפוך למנהיגה הרוחנית של שבט הזלאנדוני. הספר טרם תורגם לעברית.
בשנת 1986 נעשה סרט על בסיס הספר, בכיכובה של דריל האנה כעיילה הבוגרת ביותר. אף שתוכנן סרט המשך הוא לא הגיע להפקה עקב כשלונו של הסרט הראשון, ולכן יתר הספרים האחרים בסדרה לא הוסרטו למרות הצלחת הספרים.

למי מומלץ?
לכל אוהבי הטבע והאדמה ולכל המתעניינים בהתפתחותה של התרבות האנושית.
בספר תוכלו להתרפק על הגעגועים לעולם קדום יותר בו כדור הארץ היה במיטבו- עשיר בקרקע פורייה ובאינספור חיות.
בתקופה בה בני האדם ניצלו את משאביו אך ורק לצורכיהם הקיומיים ולא הביאו אותו למצב העגום בו נמצא כדור הארץ
כיום.