חוק משפט

מאת: ● 4/5/2011 11:46 ● ערב ערב 2496
עורך הדין, יהונתן רבינוביץ
חוק משפט

עבירת האיומים


ראובן אומר לשמעון: "אני אהרוג את יהודה". האם האמירה שאמר ראובן תיחשב כאיום כלפי שמעון?
ואף במקרה קיצוני יותר, אדם נכנס לבנק ואומר לבנקאי כי בגלל שלא אישר לו הלוואה הוא יצא ויהרוג את האדם הראשון שיפגוש ברחוב. האם המדובר באיום על אף שהבנקאי אינו מכיר כלל את אותו אדם מהרחוב?
עבירת האיומים קבועה בסעיף 192 לחוק העונשין וזהו לשון הסעיף:
"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים".
מלשון הסעיף עולה כי איום הוא מעשה שנעשה בכל דרך שהיא כדי להפחיד אדם בכך שייפגעו בגופו, חירותו, נכסיו, שמו הטוב או פרנסתו- שלו או של אדם אחר. האיום הוא, אפוא, ביטוי שהמשפט מטיל עליו מגבלות תוך פגיעה בחופש הביטוי וזאת כדי להגן על ערכים אחרים ובהם שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט.
האיום מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן, פעמים רבות, כרוך האיום גם בצפייה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות השמעת האיום.

הגדרת עבירת האיום מבחינת יסודותיה אינה דורשת לשם התהוותה תוצאה בפועל של פגיעה בערכים המוגנים על מנת שתתקיים העבירה. דהיינו, אין התביעה נדרשת להוכיח כי האיום אכן השיג את מטרתו של המאיים וכי ההפחדה או ההקנטה התממשה. די בפעולת האיום עצמה, אם בוצעה מתוך כוונה להפחיד או להקניט, כדי להוות עבירה של איומים.

מהו תוכן ביטוי שניתן להגדירו כ"תוכן מאיים"?
במקרים הקיצוניים ניתן יהיה לקבוע בנקל אם תוכן הביטוי עולה כדי איום, אם לאו. המקרים הבעייתיים יהיו מקרי ביניים, בהם לצד קיומו של חשש לפגיעה בערכים המוגנים כפי המפורטים בעבירת האיומים מחד-גיסא, יהיה חשש ממשי וכבד משקל לפגיעה בלתי מדתית בחופש הביטוי מאידך - גיסא. במקרים אלה יידרש בית המשפט למצוא את האיזון בין השיקולים המתחרים - ההגנה על חופש הביטוי מזה והגנה על שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט מזה.
יובהר כי הקביעה אם תוכן הביטוי הוא מאיים נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית. הבחינה של טיב הביטוי נעשית מנקודת מבטו של האדם מן היישוב, המצוי בנסיבותיו של המאוים, ולא על פי אמת מידה סובייקטיבית ומנקודת מבטו של המאוים בלבד.

ועתה נדון שבשאלות שהצגתי בפתיח - האם נדרשת זיקה כלשהי בין המאוים שקלט את האיום לבין מושא האיום שכלפיו הופנה תוכנו של האיום?

לכאורה, ניתן לטעון כי בהעדר קשר או זיקה אישית בין המאוים לבין מושא האיום אין האמירה עולה כדי איום שכן, אין מתקיימת התכלית של הגנה על שלוות נפשו של המאוים. אם שמעון אינו מכיר כלל את יהודה, כיצד יכולים דברים המופנים כנגד גופו של יהודה יכולים להיחשב לאיום כלפי שמעון?

בית המשפט העליון, קבע כי אין צורך "זיקת עניין" בין המאוים- קולט האיום לבין מושא האיום. כך שאם בכוחו של האיום להטיל אימה על המאוים, אף אם זהותו של מושא האיום כלל אינה יכולה להיות ידועה לו הדבר ייחשב לאיום.

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש